כריסטופר היצ’נס

בשבוע שעבר ציינו 6 שנים ללכתו של כריסטופר היצ’נס, שהיה ממבשרי האתאיזם החדש ואחד ממבקריה החריפים ביותר של הדת. היצ’נס לא היה סתם עוד אנטי-תאיסט בזירה הציבורית, הוא היה גם אחת הדמויות הבולטות והמעניינות בעיתונות האנגלו-אמריקאית של סוף המאה ה20 ותחילת המאה ה21. הוא החזיק ברקורד מרשים של כתב בינלאומי שביקר בכמעט כל פינה חשוכה בפלנטה, כולל צ’כוסלובקיה תחת הכיבוש הסובייטי, צפון קוריאה, איראן, עיראק, מדינות באפריקה וסרי לנקה. הוא היה עורך דסקים של ידיעות חוץ במספר כתבי עת, בעל טורים במגוון הוצאות. מכאן שהיצ’נס היה אדם של המילה הכתובה. יכולותיו כמובן גם חרגו אל תחומי הנאום, הוא היה דובר רהוט ביותר, בעל חדות מאיימת ויוצאת דופן. הוא ידע להסביר את עמדותיו בדיוק רב ושנינות רבה ובאופן שלא ניתן להתעלם ממנו או לסלק בעזרת סיסמאות. בעשור האחרון לחייו, בייחוד לאחר פיגועי התאומים, כריסטופר היצ’נס התמקד בביקורת על הדת המאורגנת על גווניה השונים, וניסה להביא לתשומת ליבנו את האיום של אלו בתוכה שרוצים לכונן תיאוקרטיה במקרה הטוב, ולהביא לסיום החיים כפי שאנו מכירים אותם במקרה הרע. היצ’נס היה אחד מקבוצת “ארבעת פרשי הלא-אפוקליפסה”, כך כונו מבשרי האתאיזם העכשווי בתחילת המאה ה21 בידי מוקיריהם. אלו היו ריצ’ארד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס וכריסטופר היצ’נס, הם היו קבוצת אינטלקטואלים ומדענים מתחומים שונים שלאור העלייה מחדש של הפונדמנטליזם הדתי ברחבי העולם באותה תקופה ראו צורך להוציא את התפיסה הנטורליסטית מן המחשכים ולהעמיד את נושא האמונה והדת לדיון וביקורת ציבורית ובדיקה מחמירה שכל אמונה אחרת צריכה לעמוד בפניה. בלי שום סטטוס מיוחד או עדיפות. אולם גם בתוך המעגל הזה של הוגים, הביקורת של כריסטופר היצ’נס הייתה יוצאת דופן. מאז לכתו של היצ’נס לא נותרו הרבה אנשים שמעיזים להביע את אותה הביקורת שלו בעקבות לחצים מימין ומשמאל (פוליטית), ולכן חשוב לדבר על העמדות הללו ועל האדם שעמד מאחוריהן. בזמן שחבר דומיננטי אחר בקבוצה, ריצ’ארד דוקינס, עסק רבות במאבק בין הקהילה המדעית לבין חסידי הבריאתנות ובביקורת של הטיעונים המטאפיזיים לקיומו של אלוהים, היצ’נס התעסק פחות בטיעונים אתאיסטים per-se, אלא בטיעונים מוסריים ופוליטיים נגד הדת כמיתולוגיה וארגון חברתי. חוסר קיומו של אלוהים, או יותר נכון, חוסר אמיתותן של הדתות הם נקודת הפתיחה בדיון של היצ’נס. היצ’נס דן יותר בטיבה המוסרי של הישות המומצאת, ובעיקר איך היא משקפת את טיבם של האנשים שעומדים מאחורי ההמצאה הזו או ממשיכים לקיים אותה היום. ישנם שני סוגי דיונים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם - הדיון על אלוהים והדיון על דת. שאלת האלוהים היא שאלה מטאפיזית, שהטיעונים עליה הם טיעונים פילוסופיים. האם קיימת ישות עליונה אשר לפחות בראה את היקום הזה בצורה כזו או אחרת? זה דיון שאפשר להיות אדיש אליו. זה דיון שאפשר לומר ‘זה לא משנה לי אם אלוהים קיים או לא’ או ‘אין לנו שום יכולת לגלות את הסיבה הראשונית לקיום של היקום והכל.’. לכן הדיון הזה לא היה העיקר עבור היצ’נס. בספרו “אלוהים אינו גדול” הוא מקדיש שני פרקים בלבד לדיונים המטאפיזיים והדיונים הפילוסופים והמדעיים בדבר אלוהות ובריאה, בהקבלה. ישנם מספר גדול יותר של פרקים שעוסקים בביקורת טקסטואלית של הסתירות הבעייתיות בטקסטים הקדושים, בבעיה האפיסטמית של התגלות אלוהית, אבל בעיקר ויותר מהכל, הספר עוסק בנושא של דת ומוסר ומסביר מדוע לדעת היצ’נס דת היא אלמנט של רוע ולעיתים אף של רשע של ממש בעולם שלנו. אלוהים תופס לעומת זאת הרבה פחות מקום בדיון של היצ’נס, לכן הוא מדגיש את היותו אנטי-תאיסט כיותר מאתאיסט. לדעתו אפשר לטעון טיעונים שהם לפחות איכשהו עקביים או אפילו משכנעים בדבר אלוהות בוראת, אבל המעבר לאלוהות אישית שמשגיחה ודורשת ריטואלים, שהוא הבסיס לאמונה הדתית, הוא מעבר שדורש קפיצות לוגיות גדולות מדי והתשובות של אנשי הדת הן בלתי מספקות. הוא אמר זאת כך באחת מהרצאותיו -

“אתם יכולים לרצות להיות דאיסטים, כפי שגיבוריי, תומאס ג’פרסון ותומאס פיין היו. יכול להיות שלא תרצו לזנוח את הרעיון שמוכרחה להיות סיבה ראשונית או גורם ראשוני לעולם וליקום הנראה לעין, אבל אפילו אם תגיעו לעמדה כזו, שאנו הלא-מאמינים מחשיבים ככזו שתמיד ניתנת להסברים טובים ואלגנטיים יותר, אפילו אם תצליחו להגיע לעמדה כזו, כל העבודה עדיין לפניכם. זאת אם אתם רוצים לעשות את המעבר מדאיזם לתאיזם, כלומר לעמדה שלאלוהים אכפת מכם, יודע מי אתם, אכפת לו מה אתם עושים, הוא עונה לתפילותיכם, אכפת לו אילו חלקים מהפין או הדגדגן אתם חותכים או שנחתכים עבורכם, אכפת לו עם מי אתם נכנסים למיטה ובאיזה אופן, אכפת לו אילו ימי קודש אתם שומרים, מה אתם אוכלים, באיזו צורה אתם מתענגים ועוד… כל העבודה עדיין לפניכם.”

אין דרך עקבית לעבור מדאיזם, אמונה באלוהות כללית ולא אישית לתפיסה דתית. גם אם קיימת ישות בוראת ליקום, גם נניח את קיומו של האלוהים הפילוסופי, זה לא מונע מהדתות להיות המצאות אנושיות לכל דבר. לא אם לוקחים בחשבון את הידע המדעי שצברנו, את הסתירות הפנימיות של כתבי קודש, ואת הקשיים האפיסטמיים של התגלות אלוהית. לכן היצ’נס עוזב את אלוהים בצד ומדבר על דת; לא הישות המופשטת, אלא מערכת האמונות, הערכים, ההיררכיה שהיא מקיימת, והדברים שאנשים מוכנים לעשות מתוך דבקות במערכת הזו. זה דיון אתי, פוליטי וקונקרטי. היצ’נס לא מתעסק רק בחוסר העקביות הטקסטואלית שמסגירה את היות הטקסטים הדתיים המצאות אנושיות הן מבחינת סתירות פנימיות והן מבחינה מוסר והוויה, אלא באופן שבו דת מתנהגת בארגון חברתי. שמו המלא של ספרו המפורסם של היצ’נס הוא “אלוהים אינו גדול: כיצד דת מרעילה את הכל”. הוא מדגים בו איך דת בצורה עקיפה או ישירה הייתה מעורבת בחלק הארי של זוועות אנושיות בהיסטוריה. איך סמכות דתית או אמונה דתית היו מנוצלות ועודן מנוצלות על מנת לאפשר לרוע להתרחש או לגרום ישירות. היצ’נס לא פוסח על אף דת או ספר קודש - שלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות וספריהן, וגם דתות מזרח-אסייתיות. נקודה חשובה, שמובלעת בספרו של היצ’נס אך מוצהרת בהרצאות מאוחרות שלו היא שדת היא טוטליטריות; היא ה-טוטליטרות שמלווה את המין האנושי מתחילת חייו התרבותיים. היא טוטליטריות משום שהיא הרודנות המושלמת; מגיל אפס חורטת לנו במוח שיש ישות שעוקבת אחרינו מרגע לידתנו, יום וליל, 24 שעות ו365 ימים בשנה, חודרת למחשבות שלנו, בודקת מה נכנס או לא נכנס לפה שלנו, מה אנחנו עושים בכל שעה ודקה של היום, גם ברגעים הכי בודדים ובטוחים שלנו. גם כשאנחנו שוכבים במיטה וחושבים לעצמנו, עדיין העין האלוהית בוחנת ושופטת, שופטת לפי חוקים שאין לנו שום זכות או יכול לערער עליהם, וכמובן שאנו מוכרחים לעבוד ולסגוד את הישות הזאת. כך נראה החלום הרטוב של כל דיקטטורה. זה למה היצ’נס מכנה את הרעיון הכללי של האמונה הדתית והדת כמוסד חברתי “צפון קוריאה שמיימית”. ההבדל עבור היצ’נס הוא ש”לפחות אפשר פאקינג למות ולעזוב את הצפון קוריאה, האם הדתות המונותאיסטיות נותנות לכם חירות כזו? לא. המוות הוא איפה שהכיף רק מתחיל.” כהד לדברי תומאס פיין בספרו המפורסם “עידן התבונה”. מפני שאין שום דרך אמיתית לאכוף את חוקי הדת, הדתות מפעילות מנגנונים של לחץ פסיכולוגי על מנת שאנשים יקיימו את חוקיהן, מתוך מטרה שהאדם יפתח התניות פסיכולוגיות של פחד, בושה ואשמה. תחושות אלו יבוטאו גם אם חטא בכללים השרירותיים ביותר וביתר שאת אם החל בתהליך של הטלת ספק ויציאה בשאלה. צריך רק להסתכל על איך שאוננות נתפסת בקהילה הדתית. המנגנונים כוללים הטפה מגיל אפס בדבר התפיסה של שכר ועונש הן בעולם הזה והן בעולם הבא, צמצום תכלית האדם לעבודת האל, סנקציות חברתיות עבור אלו שסוטים מנורמות דתיות (פחות עבור אלו שסוטים מנורמות מוסריות, כל אדם סביר כבר רגיל לראות רבנים וכמרים מככבים בבתי המשפט על עבירות שונות, תוך כדי שחסידיהם מגינים עליהם), וכמובן דמוניזציה של אלו המקיימים אורח חיים אחר או מחזיקים באמונות אחרות. מוטיב שחוזר אצל מטיפים דתיים, לא משנה מאיזו דת הם, הוא ההפחדה ביחס לחיים לאחר המוות והעולם הבא. מטיפים וחכמים דתיים השתעשעו רבות בלחשוב על דרכים להשכין “צדק” בעולם, על ידי כך שישלחו את המאמינים הצדיקים לעולם שכולו טוב, ואת הכופרים והלא-מאמינים לעולם שכולו רע. הם כל-כך השתעשעו בעניין הזה, שעד היום בשום דת מן המונותאיסטיות הגדולות, לא ביהדות, לא בנצרות וגם לא באיסלם, אין הסכמה חד-משמעית לגבי מה החיים לאחר המוות כוללים ומה באמת קורה באחרית הימים. הנקודה היא פשוטה, לדתות אין שום בעיה להשתמש בטענות מטאפיזיות שערורייתיות על מנת לעצב את חיינו לפיהן, גם כאשר הן אין להן בעצמן רעיון עקבי ומובחן היטב של אותן טענות עצמן. ברור מאוד שמדובר בתפיסות שמקורן באנשים, הן בעלות סימן ההיכר של חולשה אנושית והרצון האנושי לסדר ו”צדק” בעולם. בעיני היצ’נס מדובר באחד הדברים שהופכים דת לא רק לא-מוסרית במובן הנייטרלי, אלא לאלמנט ממשי של רוע. כי אלו האמונות שדת מנחילה לילדים מגיל קטן ואנשים שלא יודעים שום דבר חוץ ממה שמספרים להם. אלו הם הדברים שדתות מוכנות לעשות על מנת לשלוט בחייהם של אנשים. דוגמה שאני מאמין שהיצ’נס היה מעריך לגבי חוסר המוסריות של הדת, היא הצדקת האל לשואה. גם על השאלה מדוע התרחשה השואה, אין הסכמה גורפת בדת. זה לא מפריע עם זאת לרבנים ומטיפים מסוימים לטעון שהשואה היא עונש או תיקון על חטא. הדוקטרינה המפורסמת ש”אין ייסורים ללא חטא”. כלומר, ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, במקרה הרע היו חוטאים שקיבלו את הדין, ובמקרה ה”טוב” היו המחיר שהיינו צריך לשלם עבור תיקון העוונות שלנו. אני חושב שקל מאוד לראות את הרשעות והצדקנות העצמית באמונה הזו. הטענה שדת גורמת לאנשים להתנהג טוב יותר והיא הבסיס המוסרי שלנו היא שערורייתי בעיני הצ’ינס. דבר ראשון - היא עוד דוגמה לרודנות של הדת, היא שוללת מהאדם את היכולת להחליט מה מוסרי ומה לא, היא שוללת ממנו את היכולת לפעול מתוך סולידריות אמיתית כלפי חבריו וקהילתו והאחווה האנושית ומציבה כל התנהגות למשפט של האל והדת. דבר שני, אין מעשה מוסרי שאדם דתי יכול לעשות שאדם חילוני לא. לעומת זאת, זו לא בעיה להסתכל על ההיסטוריה ולראות שעבור מעשים מרושעים מסוימים, דרושה אמונה חזקה מאוד ומערכת ערכים דוגמטית. המבצעים או משתפי הפעולה בפעולות הזוועתיות ביותר בהיסטוריה האנושית כמעט תמיד ניכסו לעצמם את רצון האל וגדולתו, ואם לא, אז הפכו את עצמם לאלים והנהיגו מערכת כללים תיאולוגית דוגמטית אחרת. בעיה שלישית היא כמובן הצביעות הגדולה שבה הדת מגנה את העולם החילוני. האדם החילוני שנוהג במוסריות נוהג משום שיש לו מצפון וערכים מוסריים אותנטיים, בזמן שלא מעטים המאמינים אשר יאמרו שאם אין אלוהים ואין מי שישפוט אותם בסוף חייהם, אז הכל מותר. ויותר מכך, רבים מקהל המאמינים חוטאים באותם חטאים שהמטיפים מאשימים את החילונים במקרה הטוב, וזוועתיים הרבה יותר במקרה הרע. ישנן מספיק כתבות על תופעת חילופי הזוגות במגזר החרדי וההתייצבות של אברכים וחרדים במועדוני חשפנות. ישנן לצערנו מספיק כתבות על רבנים ואנשי בית כנסת שמנצלים את מעמדם כדי לפגוע מינית בתלמידים ונשים וקשר השתיקה בקהילה הדתית שומר עליהם במשך שנים. הדיכוי המיני והמניעה של חינוך מיני שמשותפים לדתות מולידים מפלצות שמשותפות לדתות. (זוהי כמובן עוד ראייה לאופן שבו דת מחסלת את האינדיבידואליות של האדם והיכולת שלו להכיר את עצמו). איך במצב כזה אפשר לטעון שדת גורמת לאנשים להתנהג טוב יותר? חשוב להבין שהיצ’נס לא מחפש לשכנע אנשים להפסיק להאמין באלוהות, כפי שאמרנו, זה עניין שפחות תופס אצלו מקום. אנשים ימשיכו להאמין באלוהים כל עוד הם לא יחליטו להתמודד עם הפחד שלהם מהמוות. העניין של היצ’נס היה במערכת הדתית, כיצד היא “מרעילה את הכל” ומחסלת את ההבנה וההכרה העצמית של האדם, גורמת לטראומות וצלקות נפשיות אצל ילדים ומקרבת אותנו לסוף הימים. היצ’נס לא מעוניין באוטופיה אתאיסטית מצד אחד, אבל מצד שני, לא מוכן לוותר לאלו שרוצים לכונן את שלטון הדת ברחבי העולם, בין אם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים. בימים כגון אלו, בהם סוגיית ירושלים עושה את הכותרות המרכזיות בחדשות, חשוב לדבר על נושא זה. כי אם אתם באמת מקשיבים למילים שיוצאות מנציגי הדתות, לגבי המשיח, הגאולה ואחרית הימים, אתם צריכים להבין שמדובר כאן בסכנה אמיתית. עבור רבים במגזרים הדתיים; היהודים, הנוצרים והמוסלמים, “העולם הבא” הוא דבר שהם רוצים לממש בכוח. יש שנאה לעולם שבו אנו חיים, הוא עולם בלתי שלם, הוא עולם של חול ולא קדוש, ורק המשיח יכול להחזיר “עטרה ליושנה”. במובן הזה, דת רוצה שכולנו נמות. שהעולם יסתיים, ויגיע העולם של אלוהים. האוונגליסטים הנוצריים, המתנחלים המשיחיים והמוסלמים הקיצוניים, הם שלוש תנועות שמאכילות אחת את השנייה, הן כולן רוצות באחרית הימים, והן כולן סובבות סביב ירושלים. המשיחיים היהודים רוצים להקים את בית המקדש השלישי ולהביא למלחמת גוג ומגוג, ולחגוג עם המשיח. האוונגליסטים רוצים שהמתנחלים המשיחיים יקימו את בית המקדש השלישי כדי שארמגדון יתרחש וישו יחזור ארצה ויגרום לכל היהודים להתנצר ואז יגיע יום הדין (ולכן הם תורמים כל-כך הרבה כסף לישראל, לכן כל-כך הרבה מהם מגיעים לירושלים, ולכן הם עודדו מאוד את טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל), והמוסלמים רוצים שתגיע אחרית הימין והיהודים יקבלו את שלהם, והמאהדי יבוא ויתגורר בירושלים עד שיגיע יום הדין. כשמסתכלים על זה, מבינים את החולניות של הדת והחולניות של הקשר הטמא בין דת ופוליטיקה. וזה הדבר שכריסטופר היצ’נס הטיף נגדו. זה למה להומניסטים, בין אם הם מאמינים באלוהות או לא, אפילו אם הם מאמינים בתפיסה דתית שלא כוללת את חזון אחרית הימים - יש אחריות למנוע מתיאוקרטים לצבור כוח. היצ’נס אולי היה פרובוקטור, מתנשא ומזלזל כלפי דתות וכלפי טענות אפולוגטיות של מאמינים, מכל הדתות; בין אם הם יהודים בדיון על ברית מילה, בין אם הם נוצרים בדיון על המוסר הנוצרי, ובין אם הם מוסלמים שטוענים שמדינות האיסלם לא נאורות פחות מהעולם המערבי. אפשר להירתע מהטון, אפשר לבקר את המילים הקשות, אבל אי אפשר להתכחש לזה שהוא היה אחד הדוברים הרהוטים והאמיצים ביותר של התנועה ההומניסטית. אם מעניין אתכם לקרוא אותו ולהבין יותר, או להתווכח איתו ולנסות להוכיח שהוא טועה, אני מזמין אתכם להשיג עותק של ספרו “אלוהים אינו גדול”, גם אם אתם מאמינים אדוקים, אני מאמין שרק תרוויחו מקריאה כזו.