מוצא הישראלים מכנען, לא ממצרים

סיפור יציאת מצרים הוא הנרטיב הדומיננטי בחומש והוא מבצבץ גם בשאר ספרי המקרא. מרכיביו יכולים להאיר את עינינו לגבי המסורות הסותרות שרווחו בישראל וביהודה. נרטיב זה בולט במיוחד בספר דברים הרפורמי שמוצא מחברו מהעיר שילה שבממלכת ישראל. אך הוא לא נעדר ממסורות שקשורות לבית-אל ולירושלים. דעותיהם של מחברי הטקסטים המקראיים לא היו אחידות והם נחלקו בתחומים רבים ובמיוחד בנושא מוצאם של הישראלים. אחדים ביקשו להאמין שמוצאם ממצרים משם גורשו כזרים, ואחרים ידעו שאבותיהם חיו מאז ומתמיד בין כנען לארם. מסורות ישראליות ויהודאיות מקבילות מופיעות זו בצד זו בספרי המקרא. כיוון שנוצרו כסיפורי-עם לא תמיד אפשר לדעת איזו עתיקה יותר ואיזו צמחה מאוחר. המסורות המקבילות נמצאות בעיקר בספרי שמות ובראשית. היקפן אינו תואם בהכרח את גודלה של האוכלוסיה ממנה צמחו, והתרחשותן אינו תואם את סדר הספרים המקובל בתנ״ך. האגדות משקפות נרטיבים מנוגדים שצמחו בממלכות ישראל ויהודה, אך קיימות גם מסורות פנים ישראליות המקבילות אחת לשניה, ומתחרות ביניהן. מסורות סותרות במקרא משקפות בין השאר הבדלים בין סופרים מחצר המלך לעומת כתביהם של כוהנים או נביאים. הידיעות המוקדמות ביותר על מסורת יציאת מצרים מצויות בספרי עמוס והושע שפעלו בממלכת ישראל במאה השמינית לפני הספירה. לעומת אלה, מסורת יציאת מצרים נעדרת כמעט כליל מנבואות ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי שחיו ביהודה באותה תקופה, ומכתבי שאר הנביאים. כאשר מופיעה יציאת מצרים בספרות הנבואית מימי המלוכה, היא מוזכרת כזיכרון קולקטיבי סמלי ורב חשיבות אך לא כאירוע ממשי. ירמיהו, שמוצא משפחתו משילה, הוא הנביא שמתייחס למסורת יציאת מצרים יותר מכל נביא אחר. בסוף ימי הממלכה ירמיהו מסביר לשומעיו שיש לראות ב״יציאת מצרים״ לא אירוע ממשי אלא מטפורה ליציאה מגלות מכל מקום בו התקיימה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה: וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם, חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם (ירמיהו כג, ז-ח; טז, יד-טו).

נוסחת יציאת מצרים כמטפורה ליציאה מגלות: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ (שמות כ, ב; כט, מו; לב, יא), הולבשה באופן מלאכותי בתקופה הפרסית על אברהם האוטוכטני: ״אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים״ (בראשית טו, ז). שתי מסורות מקבילות מתפלמסות במקרא בשאלת מוצאם של בני ישראל. האחת מציינת שמוצא הישראלים מקדמת אסיה: בעיקר מארם, כנען ואדום, והשנייה טוענת שהם באו ממצרים. הראשונה היא אוטוכטונית (מקומית) ויצרה את סיפורי יעקב, אברהם והשופטים־המושיעים, והשנייה חיברה את הסאגה על יציאה ממצרים, הנדודים במדבר וכיבוש כנען בסערה. הגישה האוטוכטונית־כנענית מאפיינת את ספרי בראשית ושופטים, ולעומתה סיפורי יציאת מצרים משתרעים על ארבעת הספרים האחרים בחומש וספר יהושע, וטוענים שאנחנו לא מכאן אלא ממקום אחר, ממצרים. בעקבות חקר הטקסטים בסאגת יציאת מצרים, אפשר להסיק שבמקור נוצרה מסורת על קבוצת אנשי שוליים (עברים, ח’בירו או לוויים) שהגיעו ממצרים והצטרפו לאוכלוסיה האוטוכטונית בכנען. מסורת זו נרשמה בכתב כאגדה קצרה והיוותה ציר שעליו אפשר להלביש סיפורים נוספים ללא קשר הכרחי ביניהם. מחברים שונים הוסיפו על גרעין סיפורי זה אגדות נפוצות וניסו להתאימן לציר המרכזי. אפשר למנות בהן אוסף רב של סיפורים שכללו את גילויו של משה בתיבה ביאור, מעשי הקסמים של חרטומי מצרים, בניית עגל זהב במדבר, והרשימה ארוכה. סיפורים אלה אינם תלויים זה בזה, ובמקור לא היה ביניהם קשר לוגי או כרונולוגי. כך נוצרה יצירה ספרותית רבת־עוצמה שאיש לא הגה אותה מראש במלואה. מדוע נכתבו סיפורים אלה ולאיזו מטרה? ברור שהמחברים לא בדו אותם מלבם רק לשם השתעשעות ספרותית. לא מדובר באמנות לשמה. כדי לבנות את עלילות סיפוריהם הם השתמשו בידע ממשי, באירועים שראו עיניהם, חלקם אמיתיים וחלקם אגדות, ובמגוון סיפורים ששמעו אוזניהם. ככל שחיבוריהם נסמכו על אזכורים מוכרים לקהלם כך תיאוריהם היו אמינים ומשכנעים. הסיפורים כללו בליל של עובדות, מעשים ומראות שמהם שזרו המחברים את האגדות. הם הכירו מקרים רבים של ירידת אוכלוסיות רעבות מקדמת אסיה למצרים בתקופות בצורת, ושמעו סיפורי עם על השתחררות מעבדות; הגיעו לאוזניהם אגדות על תינוקות ננטשים על פני נהר ונאספים בידי משרתות, ואהבו סיפורים על ילדים עזובים שהופכים לנסיכים. הם שמעו רכילויות על חצרות מלכים, על נישואי נסיכות ועל טיפשותם של מלכים, ומאוצר תרבותי זה עיצבו את דמויותיהם. סיפורי יציאת מצרים כוללים לא מעט נסים ונפלאות ואירועים על־טבעיים כמו קריעת הים או ירידת אוכל מהשמים במשך ששה ימים במדבר. האם מחברי סיפורים אלה האמינו שהים יכול להתבקע לשניים כדי לאפשר לבני ישראל לעבור בו בלי להירטב? האם אפשר שאותם מחברים האמינו שמקל יכול להפוך לנחש ונחש למקל? רמתם הספרותית של הטקסטים אינה מותירה ספק שמחבריהם לא היו אנשים נאיבים חסרי־תבונה, אלא ידעו לעשות שימוש ספרותי באמצעים על־טבעיים ולבנות בתחכום רב סיפורים מרתקים ומורכבים שטילטלו את דמיונה של האנושות עד היום. הסיפור המקורי על יציאת מצרים אינו דומה לסאגה הסינכרונית שבנוסח המסורה. הסאגה לא נכתבה מתחילתה ועד סופה בידי מחבר אחד. היא מורכבת מאנקדוטות רבות, שנכתבו בזמנים שונים, בידי מחברים רבים, לרוב ללא קשר הרמוני ביניהן. עם הזמן הוסיפו מחברים לגרעין סיפור יציאת־מצרים סיפורים חדשים, אך הסתירות שנוצרו לא הטרידו את העורכים. בגירסותיו הקדומות, סיפור היציאה לא כלל מסורות שנוספו לו עם הזמן, כגון מסורת הנדודים במדבר ומתן התורה, אכילת המן, מסורת קורבן הפסח וחג המצות, ונושאים כמו מכת בכורות, הליכת בני ישראל בתוך הים כמו ביבשה ורבים נוספים. סיפורים משניים אלה נוצרו בנפרד ונוספו לגרעין המקורי. “שירת הים”, למשל, היא מן השירות העתיקות ביותר במקרא, והיא לא כללה את קריעת הים והליכת בני ישראל בתוכו, אלא רק את טביעת צבא מצרים בים סוף. מתוך דאגה להרמוניזציה בין הסיפורים, עורך כוהני הוסיף מאוחר יותר משפט סיום, בפרוזה, לטקסט הפואטי: “כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה’ עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות ט”ו י”ט). מחברי הסיפורים בספרי שמות ובמדבר לא התכוונו, להערכתי, לדווח על אירועים שהתרחשו במציאות. למראית עין קשה לנו להבין לאיזו מטרה חתרו המחברים בכל אחד מן הסיפורים. סיפוריהם לא בהכרח קשורים זה בזה, דוגמת מכות מצרים ומחזור תלונותיו של העם נגד מנהיגיו. העובדה שחלק מהסיפורים בנוי על פי דגם ספרותי מוכר, כמו המחזוריות הסיפורית, רומז על כך שלא מדובר במציאות היסטורית אלא באבטיפוס של אירוע שיכול להתקיים בווריאציות שונות בכל מקום ובכל תקופה. אם ניקח לדוגמה את סיפורי התלונות של בני ישראל במדבר נראה שנושאיהם היו רעב, צמא, העדר בשר, פחד מאוכלוסיות שכנות, התנשאותה של המנהיגות ויהירותם של הכוהנים. נושאים אלה מתאימים יותר לחברה עירונית מאשר לנוודים במדבר. המחבר בימי המלוכה או אחריה העדיף לשתול את סיפוריו בימים עברו ובמקומות רחוקים וחסרי אפיון, כמו מדבָּר, או באתרים פיקטיביים כמו פי החירות, מרה, קברות התאווה, מדבר סין, מדבר פארן, רפידים ועוד. המחזוריות הופכת את הסיפורים לקונבנציה ספרותית המתארת מצב עניינים נפוץ ומוכר לקורא. עם זאת, קשה לאדם המודרני להבין דקויות הקשורות לדרך חשיבתו של אדם בחברה עתיקה ולפענח את עומק משמעותו של כל סיפור בנפרד. עולמם המנטלי של מחברי סיפורי המקרא לא תמיד נהיר לנו, ומצבים רבים בסיפוריהם יישארו עלומים, נסתרים מבינתנו. לסיפור היציאה ממצרים היו גירסות שסתרו זו את זו. לא ברור אפילו אם בני ישראל גורשו ממצרים, ברחו ממנה, יצאו ממנה בהסכמת המלך או אף איימו בכוח צבאי על השלטון המצרי. גירסה אחת בספר שמות מציינת שבני ישראל, שייצרו לבנים כעבדים, ביקשו בסך הכל ממלך מצרים חופשה של שלושה ימים לקיום טקס פולחני לאלוהיהם. לטענתם, אם לא יזבחו לה’ במדבר הוא יכה אותם עד מוות: “וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ. נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה’ אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב” (ה’ ג’). גירסה אחרת טוענת שבני ישראל בהנהגת משה ברחו ללא רשות ממצרים: “וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם […] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם” (י”ד ה’-ו’). גירסה שלישית טוענת שבני ישראל לא ברחו אלא גורשו: “וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה […] כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם” (י”ב ל”ח-ל”ט). הגירסה המפתיעה ביותר שוללת גם את הבריחה וגם את הגירוש וטוענת שבני ישראל היו חיילים חמושים, ערוכים כצבא מאורגן שאפילו העסיק שכירי חרב: “וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף וְגַם עֵרֶב רַב (כלומר שכירי חרב) עָלָה אִתָּם וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (י”ב ל”ז-ל”ח). צבא זה גם הנחיל מפלה לצבא מצרים ומרכבותיו שטבעו בים סוף. דמותו של משה נבנתה על סמך שלוש או ארבע דמויות של גיבורים שעליהם שמע המחבר: בְּיָּה, סנוסרת סרגון ועוד. הן שולבו יחדיו אף אם הן סתרו זו את זו. הדגם הסיפורי הנפוץ על לידתו של אב קדמון, דוגמת אברהם, מספר על אשה באה בימים המתבשרת על ידי האל שהיא תלד בן למרות עקרותה. לידתו של משה שייכת לדגם סיפורי אחר דוגמת סיפור לידתו של סרגון מלך אכד או של סרגון השני מלך אשור, שננטשו כתינוקות בתוך תיבה שטה על נהר. סיפור זה מעוצב על־פי ארכיטיפ מוכר באגדות על פשוטי עם שהופכים למנהיגים דגולים. בטקסטים אחדים המוקדשים ליציאת מצרים חלקו של משה נעדר, הגם שהדבר התבקש. משה, גיבור סיפור השחרור מעבדות, לא הוליד צאצאים שמהם נוצרו בני ישראל, דוגמת בני יעקב או צאצאי אברהם. אפשר להניח שהגירסה הקדומה ביותר של מסורת יציאת מצרים לא כללה את משה. בטקסטים אלה היציאה מיוחסת לה’ ולא למשה, ונראה ששתי הדמויות מתחרות ביניהן על השאלה מי הוציא את בני ישראל ממצרים. בספר במדבר הכוהני לא משה הוציא אותם ממצרים אלא מלאך ה’: “וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים. וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יהוה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם” (כ’ ט”ו-ט”ז). כמו כן, מזמורי תהלים רבים המתארים את יציאת מצרים מתעלמים ממשה ומייחסים את היציאה לה’ (תהלים קי”ד, קל”ה, קל”ו, ע”ח, פ”א ועוד). אחרי צירופו של משה כגיבור יציאת מצרים עורכים כוהניים הוסיפו את אהרן היהודאי כמשקל נגד לדמותו של משה הישראלי. דמותו של יעקב היא של בעל משפחה ענפה עם הורים, אח, נשים וילדים. הוא בעל רגשות, אהבות ואכזבות. לעומתו, משה מצטייר כדמות סכימתית שהומצאה באופן מלאכותי לצורך סיפור שבו הגיבור היה ה’. כדאי לשים לב ש”סיני” אינו מוזכר בשום ספר מחוץ לחומש, חוץ מפעם אחת בספר נחמיה, וגם לא בכתובות חיצוניות. “סיני” הושתל לעתים בידי עורכים למען ההרמוניזציה, לכן להערכתי זהו שם פיקטיבי שאין טעם לחפש לו איתור גיאוגרפי. מחברי הסיפורים במקרא מיקמו בדמיונם את סיני לא בחצי האי שבין ישראל למצרים, אלא בצפון ערב. מסורת יציאת מצרים נעדרת כמעט מכל ספרי הנביאים. אפשר למצוא אותה כאזכור סכימטי על אירוע סמלי רק בכתבי עמוס, הושע, מיכה וירמיהו. בתקופה הפרסית איבדה מסורת זו מחשיבותה לטובת המסורת האוטוכטונית. ספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים שנכתבו באותם ימים התעלמו מיציאת מצרים והדגישו את מסורת האבות. יציאת מצרים לא העסיקה גם את הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. גם הספרות העברית מהתקופה היוונית־רומית שנמצאה במערות קומראן אינה מתייחסת ליציאת מצרים. טקסטים רבים במקרא הם הוכחה להתעלמותה של מסורת יציאת מצרים ממסורת האבות. באותה מידה התעלמו סיפורי האבות מיציאת מצרים. גם השופטים־המושיעים אינם מזכירים את יציאת מצרים. על אף שמסורת השופטים היא אוטוכטונית, אין בה זכר לאבות האומה ושאר המסורות מתעלמות ממנה. דוגמה להתעלמות מסורת יציאת מצרים מן האבות האוטוכטוניים אפשר למצא בתיאורה של הארץ כמקום לא נודע לקורא:

“וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג’ ז’-ח’). תיאור זה אינו מכיר את ההבטחה שניתנה לאבות בכנען. הוא מתאים להיאמר רק לאנשים שמעולם, הם או אבותיהם, לא היו בכנען, לכן היה צריך לתאר להם אותה כארץ לא־נודעת: “וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כ”ו ו’-ט’).

במאה ה-19 התגלתה במקומות רבים בקדמת אסיה ובמצרים קבוצת אוכלוסין שכונתה בווריאציות שונות ח’בירו או עפירו, שחיו בין המאה ה-18 ל-12 לפני הספירה, בתוך אוכלוסית שומר אכד, בארץ החתים, במיתני, בנוזי, באוגרית, במצרים ובכנען. איזכורם בקדמת אסיה עורר מיד את הנטייה לזהותם כעברים שבמקרא בזכות הדמיון בין השמות. אך היום ברור שח’בירו/עפירו שנפוצו בעולם הקדום בכל הסהר הפורה אינם עברים. בכתובות חוץ מקראיות עפירו/עבירו אינם מוגדרים כעם או קבוצה אתנית, אלא כמעמד חברתי נחות יחסית בשולי התרבות העירונית. את הח’בירו/עפירו אנו מוצאים לא רק בקדמת אסיה אלא גם בדלתה של הנילוס. בפפירוס ליידן 348 נזכרים העפירו כעובדי כפייה במקדש רעמסס. אך ברור שהעפירו של כתובות מצרים ומסופוטמיה אינם העברים שבמקרא. לעומת זה, העברים שבסיפורי יציאת מצרים שייכים לקטגורייה החברתית של הח’בירו/עפירו ואין להתפלא אפוא שהם מוזכרים תמיד בהקשר שלילי. לא מן הנמנע שהשם עברי נגזר מהמונח עפירו אותו הכירו עדיין סופרי המקרא בתקופת המלוכה ולאחריה, כאשר נרשמו מסורות אלה בכתב. העובדה שמנהיגי העברים, משה ואהרון, היו משבט לוי, משרתי פולחן יהוה, ושהעברים הם סוג של עפירו, יוצרת בהכרח קשר בין הלויים ומעמד העפירו. הלויים לא היו רק גרעין של יוצאי מצרים אלא כל מי שנדדו במדבר, הגיעו לאדום ולמדין, אימצו שם את פולחן יהוה המקומי והפכו למשרתיו בהגיעם כקבוצת נוודים לכנען. כיוון שהם היגרו ממצרים לכנען, הם היו זרים חסרי טריטוריה. לכן לא מן הנמנע לראות בקבוצת הלויים שהיו עבדים במצרים וחסרי נחלה בכנען סוג של עפירו. בארצם החדשה הם התחברו לישראלים האוטוכטונים שהתהוו כעם מקרב הכנענים. לפי השערה שפותחה בין היתר בידי ויליאם דיוור, שמואל אחיטוב וישראל קנוהל, הסיפור הגרנדיוזי שנפרס על ארבעה מספרי החומש אינו אלא יצירת “מציאות לאומית מדומה”, מבוצעת באמצעות טלסקופיזם. כלומר, העצמת אירוע שולי או טריויאלי לפרופוציה מופרזת והפיכתו לאירוע מכונן. זהו סיפור גירושה של קבוצת עבדים-נוודים קטנה ממצרים, נדידתה להר שעיר והגעתה לישראל עם אלוהות חדשה: יהוה. בכנען, כאמור, עבדו אלוהות אחרת בשם אֵל, עליון, אֵל בית-אֵל או אֵל שדי. חולשתה של המסורת האלוכטונית בספרי החומש נובעת מן העובדה שהיא כוללת יציאה אך מסתיימת ללא כניסה לארץ. זו הסיבה שהתווסף לאפופאה רבת ההיקף של יציאת מצרים גם ספר נוסף שבו יהשוע מוציא לפועל את הכניסה לארץ במקומו של גיבור היציאה משה שנותר בחוץ. מתקופת מכתבי תל אל עמרנה עד לסוף המאה השביעית לפני הספירה, מצרים לא שיחקה תפקיד בתולדותיהן של ממלכות ישראל ויהודה. לא מן הנמנע שהשינאה למצרים בארבעת ספרי החומש ובחלק גדול מספרי המקרא צמחה מהמצב הפוליטי המיוחד שנוצר בימי יאשיהו כאשר אשור נאלצה לנטוש את האזור ומצרים חזרה לזמן מה לקדמת אסיה בה שלטה כ-700 שנה קודם לכן. חקר מרכיביה הטקסטואליים של סאגת יציאת מצרים הגרנדיוזית יכולה להוביל אותנו למסקנה שבמקור הייתה קיימת מסורת על קבוצת עברים/עפירו/לויים שברחו ממצרים והצטרפו לאוכלוסייה אוטוכטונית בכנען. כאשר נרשמה מסורת זו בכתב כאגדה קצרה, היא היוותה ציר אידאלי עליו אפשר היה להלביש סיפורים רבים נוספים שלא היה קשר ביניהם. מחברים שונים הוסיפו על גרעין סיפורי קצר זה, אנקדוטות שמקורן באגדות נפוצות והתאימו אותן לציר המרכזי. כפי שאמרתי לעיל, אפשר למנות בהן אוסף רב של סיפורים שכוללים את גילויו של משה בתיבה ביאור, מעשי הקסמים של חרטומי מצרים, בניית עגל זהב באמצע מדבר, הצלת משה ממוות לפני שנימול, התגלות יהוה על הר, צרעת מרים, נישואי משה למדיינית, מרד דתן ואבירם, סיפור קורח שנבלע באדמה, אכילת המן שיורד משמים והרשימה ארוכה. בין אגדות אלה לא היה במקור שום קשר לוגי או כרונולוגי. כך הפך סיפור צנוע במקור לאירוע מכונן בתפיסת עברם האגדי של שני עמים: הישראלים והיהודאים ובהמשך לאירוע רב סימליות ביהדות ובנצרות. בסיכומו של דבר, אפשר לומר שהישראלים הם כנענים שהתיישבו מחוץ לערי המלוכה הכנעניות, אליהם הצטרפו נוודים מן הדלתא של הנילוס וקבוצת לויים שהגיעו ממצרים לאדום ומדיין. הם הביאו אתם אל חדש, יהוה, משעיר שבאדום לישראלים בכנען שפולחנם קשור לאֵל, בעל ואשרה. הכנענים המקוריים הלכו והצטמקו על חשבון האוכלוסיה הכפרית, עד שלבסוף הכנענים נטמעו בהדרגה בישראלים בתקופת המלוכה. הטקסטים המקראיים הרבים שמזהירים את בני ישראל מהשפעתם הרעה של שבעת עמי כנען משקפים מצב ביניים, שבו מיעוט כנעני מפוזר חי עדיין בקרב רוב ישראלי.