דרשה הומניסטית לפסח

זיכרון האפליה והדיכוי שחווה המיעוט העברי במצרים מהווה לאורך התנ”ך את הבסיס המוסרי לדרישה מבני ישראל לשמור על זכויות המיעוטים שחיים בקרבם (“כאזרח מכם יהיה לכם הגר … כי גרים הייתם במצרים”). המצווה לכבד את הגר, שחוזרת שוב ושוב בתנ”ך, היא אכן מופת הומניסטי-ליברלי שראוי מאוד לציין ולהזכיר ולחגוג. ואולם ההגדה וסדר הפסח חוגגים דווקא את האירוע של יציאת מצרים - מאורע שבמובנים חשובים, כפי שאראה, נמצא בניגוד מהותי לדרישה ההומניסטית הזאת של קבלת האחר. כי אם אנו מאמינים ברעיון ההומניסטי שכל חברה אנושית יכולה להשתנות גם לטובה אזי הפתרון למצוקת המיעוט העברי במצרים היה צריך להיות ביטול האפליה ומתן זכויות אזרחיות שוות לכל חלקי החברה שחיה במצרים. הפתרון היה צריך להיות שותפות על בסיס של שוויון אזרחי לכולם, ולא קריעה אלימה על בסיס לאומי ולעומתי. שותפות שכזאת, יש לחזור ולהזכיר, אינה דבר אוטופי ובלתי ישים. על פי הסיפור המקראי עצמו במשך דורות רבים בני ישראל חיו ושגשגו במצרים, ואף לקחו חלק מרכזי במוסדות השלטון שלה. באותם דורות, לפיכך, החברה המצרית קיימה הלכה למעשה את מצוות כיבוד הגר ואת הערך של שוויון אזרחי. אך את זכר סיפור המופת ההומניסטי של סובלנות הדורות ההם ואת היתכנות החיים המשותפים ההגדה משתיקה. יתר על כן, בשעה שההגדה מציגה באופן דיכוטומי את מהלך ההיפרדות כניצחונם הגדול והמכונן של בני ישראל על אויביהם המצרים, האמת היא שיציאת בני ישראל חפפה במידה רבה מאוד דווקא את השאיפות הקסנופוביות של אותם חלקים לאומניים בחברה המצרית דאז, שפחדו מ’הבעיה הדמוגרפית’ של חברה מגוונת. במובן הזה, מה שמתואר בהגדה הוא ניצחון ללאומנות ולאתנו-קרטיה, ולא לאנושיות, לפתיחות ולסובלנות. חגיגת החירות של הגדת הפסח, אם כן, מיוסדת על ייאוש עמוק מהאפשרות של תיקון חברתי, וייאוש מהאפשרות של קיום משותף בכבוד. אפשר כמובן לנסות לטעון שיציאת בני ישראל ממצרים, לאחר סדרה אכזרית של עונשים ומכות שניחתו על המצרים, מציגה דווקא דוגמא ‘חינוכית’ בבחינת ‘כך יעשה לעם אשר ידכא וישעבד את המיעוט החי בקרבו’. לפי הגישה הזו, הגזענות והאדנות של המצרים הייתה כה עמוקה שענישה קולקטיבית וחמורה הייתה לא רק הדבר הראוי, אלא גם האמצעי היחיד שנותר כדי לשכנע אותם להפסיק את העוול והדיכוי. אבל אם יציאת מצרים הייתה שיעור שמטרתו חינוך לסובלנות הומניסטית הרי שעל פי הסיפור המקראי עצמו מדובר היה בכישלון חינוכי נחרץ. כמו ילדים מוכים שגדלים להיות הורים מכים, המקרא מתאר כיצד בני החורין הטריים שמגיעים לארץ כנען מביאים איתם את אותה אש אתנוקרטית שנדבקו בה מן הלאומנים המצרים. על פי התיאור הלא מתנצל המפורט בספר יהושוע, כיבוש הארץ נעשה תוך ביצוע סדרה של טיהורים אתניים והשמדות-עם טוטאליות. העמים שניצלים מהשמד, כמו הגבעונים, הופכים ל’חוטבי עצים ושואבי מים’ עבור בני ישראל, שהופכים בכך בעצמם לעם של אדונים, ממש כמו המצרים שמהם הם ברחו. המובן המקורי של ‘בני חורין’, מזכירה לנו האקדמיה ללשון העברית, הוא ‘בני אצילים’. בימים ההם? בזמן הזה! זה לא מפתיע שהתנועה הציונית אימצה בחום את המיתוס התנ”כי הזה. כפי שזיהה הרצל, הכח המניע הגדול ביותר של התנועה הלאומית היהודית המודרנית הוא דווקא האנטישמיות, קרי אמונתם של הלאומנים האירופאים שמיעוטים בכלל והיהודים בפרט הם נטע זר ומסוכן שצריך להרחיקו מה’מולדת’. הפניה של הרצל ומיעוט מקרב יהודי תפוצות דווקא לחיק התנועה להיפרדות גיאוגרפית-לאומית, ביטאה בראש ובראשונה את ייאושם המוחלט מהאפשרות של חיים משותפים ומרעיונות האמנסיפציה והשוויון האזרחי שהובטחו על ידי הנאורות וההומאניזם. במקום אלו, עלתה האמונה הפרדוקסלית כי תיקונים חברתיים כמו דמוקרטיה, סוציאליזם וליברליזם יכולים להתגשם רק במסגרת אתנוקרטית, שבה קבוצה מסוימת זכאית לעליונות דמוגרפית-שלטונית בתוך טריטוריה מוגדרת, ואשר בה היא נהנית מזכויות יתר ביחס לאחרים. בדומה לבני ישראל שיצאו ממצרים, רבים מקרב היהודים הציונים שיצאו מאירופה היו אחוזים בלהבת האידיאל האתנוקרטי שנדבקו בה מן הלאומנים האירופאים (כן, אותה הלהבה שתכלה בהמשך את אחיהם ושכניהם היהודים שבחרו להישאר במולדתם האירופאית). בדומה לכיבוש של יהושוע, הם הקימו את המדינה תוך דחיקה ומחיקה של התושבים הערבים המקומיים. זה לא מפתיע כי רבים מקרב אותם המקומיים, בבואם במגע עם האש הצורבת הזו, נדבקו גם הם בלהבת האידיאל הלאומי והם מייחלים ונאבקים מאז לכינון אתנוקרטיה משלהם בדמותה של מדינת-לאום פלסטינית, בה הם יהיו האדונים והחופשיים. המצדדים בזכות ההפרדה המדינית על בסיס לאומי נשענים על האמונה כי רק בתוך מדינת-לאום יכולה להתקיים בבטחה התרבות הלאומית הייחודית, וכי רק בחלוקה למדינות לאום ניתן לבטא את המגוון התרבותי האנושי. האמונה הזאת, במעין דטרמיניזם פאטליסטי, מתעלמת מההיתכנות של חיים משותפים ומגוונים שהודגמה דווקא בהיסטוריה היהודית פעמים כה רבות בתפוצות – מתקופת השגשוג במצריים, הפריחה התרבותית בבבל, תור הזהב בספרד ואח”כ בפולין ומזרח אירופה וכיום בארה”ב. יתר על כן, הרעיון כי מדינה ותרבות צריכות לחפוף זו את זו רואה במגוון התרבותי שבתוך גבולותיה סטייה המחייבת פיצול והפרדה נוספים, ע”פ מסורת יציאת מצרים, אד אינפיניטום. אני חושב שאם יש לקח אוניברסלי אחד שצריך לקחת מזיכרון הדיכוי במצרים, הוא זה שכתוב בספר ויקרא י”ט 34: “כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים”. דוגמה יפה לכך מהעידן המודרני אפשר לראות בתנועה שהצליחה להביא לביטול העבדות באמריקה ולקבלתם כאזרחים שווי זכויות בחברה האמריקאית. למרות מאות שנים של עבדות ודיכוי התנועה לזכויות האזרח השתמשה בקריאה ‘שחרר את עמי’ לא כדי להפריד את השחורים מאמריקה אלא כדי לבטל את האפליה הגזענית נגדם ולשלבם בתוך אומה גדולה ומגוונת. במקום להיבדל שחורים שילבו ידיים עם יהודים, נשים, ארגוני עובדים וקבוצות אחרות שסבלו מאפליה כדי שתמומש הסיסמה האמריקאית חירות וצדק לכל. לפיכך אמרו: בכל דור וארץ חייב אדם להילחם על זכותם של החלשים והשונים ממנו לחיות איתו כאזרחים שווי זכויות.