סיפור אישי צופית אברהם - לא לפרסום עדיין

******************** לא לפרסם לפני קבלת אישור מצופית, היא שלחה לי מייל על כך (יום שלישי 12 יולי) ********************   אני אתיאיסטית או איך שתקראו לזה.אני לא מאמינה בקיומה של ישות אלוהית כלשהי אלא באדם ובטבע. בקיומם של אלה ובמיוחד של האדם, תלוי העולם כולו. נולדתי להורים דתיים, מה שנקרא היום “דתיים לייט”. הם אמנם הקפידו על שמירת מצוות אך כשהיה צורך ולא הייתה ברירה ,אז מדליקים גז או חשמל אבל מקפידים להגיף את התריסים ” שהשכנים לא יראו”. בהיעדר מסגרות חינוך דתיות מספיק טובות לדעתו של אבי, בשכונת מגורינו ,החליט אבי לרשום אותנו לבתי ספר דתיים מחוץ לשכונת מגורנו (מה שנקרא אז “בעיר”) כך שכל ההשכלה הפורמאלית שלי, עד כיתה יא’ הייתה דתית. מיום שאני זוכרת את עצמי סלדתי מהדת, מהמנהגים, מהטקסים וכל היתר ולזכותם של הוריי ובמיוחד אבי ייאמר כי הוא מעולם לא כפה עלינו את הדת, אבל שב ואמר באוזנינו : “אם תקיימו את המצוות שבין אדם לחברו, המקום יסלח לכם” וכלשון המשפט הזה, נהג כך אף הוא. הקפיד לקיים את המצוות שבין אדם לחברו: בחסד, בתרומה, בעזרה והוא היה לנו לדוגמא אמיתית וישרה להומניזם האמיתי עד כי לעתים קיננה בי המחשבה שמא הוא בכלל חילוני גמור או אתאיסט החושש לגלות את נטיותיו. כך למשל לאחר שאחותו נפטרה, הוא סירב לשבת שבעה ובחר להתאבל בביתו בדרכו שלו , עם עצמו, אך לא עשה כן משום שאחותו הייתה אלמנה וילדיה, אשר אבי היה דודם היחיד, היו זקוקים לנוכחותו וכך נאלץ הוא לשבת שבעה עם אחייניו. כשהייתי בת 12 [כיתה ז’] פרצה מלחמת ששת הימים. בשכונת מגוריי נהרגו 3 צעירים, שכנים ואחים של חברים. הלם וצער נפל על השכונה כולה. באותם הימים באחד משיעורי הלשון, ביקש מאיתנו המורה לכתוב חיבור על כל נושא שנבחר ואני בחרתי לכתוב מכתב לאלוהים. במכתב נוקב לאלוהים שאלתי לשלומו, שאלתי למקומו, למעשיו ודעותיו, מה הוא רואה שם מלמעלה? והיכן הוא נמצא כאשר פורצות מלחמות בעולם ונהרגים כל כך הרבה אנשים ואם הוא באמת כל יכול המסתתר מאחורי העננים כפי שמספרים לנו המורים, מדוע אינו עושה דבר? המשכתי וסיפרתי לו אודות שכניי שנהרגו, על המשפחות, על השבויים ועל הצער שנפל במדינה. לאחר כשבועיים החזיר המורה את החיבורים לכל תלמידי הכיתה אולם את שלי לא החזיר ובמקומו מסר לי הזמנה להוריי לשיחה עם מנהלת ביה”ס. “מה כבר אמרת או עשית?” שאל אותי אבי. בשיחה שבין אבי למנהלת בית הספר , נותרתי מחוץ לחדר אולם בתוך לבי ידעתי שאבי יכבד את עמדתי ורק למען השקט יאמר למורה: “אל תדאגי, אדבר איתה בבית והיא תיענש”. בדרכנו הביתה כשהוא רוכב על אופניו ואני מאחוריו היה לו די זמן להסביר לי שהוא מבין ללבי אולם סבור כי בלית ברירה אצטרך להתאפק ולנצור את דעותיי משום שהוא לא יכול להרשות לעצמו לרשום אותי לבית ספר חילוני וכדי להבטיח את השקט, הקפיד על נוכחות שבועית בביה”ס, התנדב לעזרה בבית הספר ואף בחלק מהזמן הפך ליו”ר וועד ההורים וכל זה כדי להיות קרוב לעניינים ולהבטיח את מקומי ומקומנו בכלל בין כתלי בית הספר ושנותינו יסתיימו שם בשלום. מדי יום פגשתי בין כותלי בית הספר את חוסר החמלה, חוסר ההתחשבות, הדרת האחר, העצמת החזק והחלשת החלש, קידוש האל וחילול ערכים אנושיים. השימוש בדת כמוטת שליטה על רוחו ונפשו של האדם. כל אלה הרחיקו אותי יותר ויותר למחוזות אחרים. לימים כשהגעתי לכיתה יא’ קצה נפשי והחלטתי לעזוב את בית הספר התיכון. אבי, כצפוי התנגד מחשש שאפרוש לגמרי מהלימודים, הודיע כי לא יממן לי לימודים בבי”ס אחר אך אני עזבתי את ביה”ס, יצאתי לעבוד וכמנהג החינוך שספגתי לחינוך והשכלה, נרשמתי לבית ספר אקסטרני מימנתי את לימודיי, השלמתי את הבגרות וכך עד לתואר השני. “האדם יוצר את הדת, הדת לא יוצרת את האדם.” (קרל מרכס) ואני מאמינה שהכול נתון בידי האדם: לתכנן, ליצור, להחליט, לבנות ובאותה מידה גם להרוס.