לא לישראלים

“אל תטוס לחו”ל” אמר מוטי וכיוון אליי אצבע מורה. “למה? חשבתי שנהנת..” שאלתי בתמימות של כלב שמגלה שאסור לברוח מהבית, מוטי חזר לילה לפני מאיטליה ושלח לי תמונות שגרמו לי להזיל ריר מקנאה. “נהנתי שמהנתי, מה זה משנה? בכל מקום שם יש אנטישמיות. לא הסתובבתי עם חולצות בעברית, שיקרתי שאני מירדן או מצרים או משהו, אפילו בבמבה לא נגעתי. שבועיים! אתה קולט? שבועיים בלי במבה!” משום מה, לא התרשמתי במיוחד. אמנם מעולם לא הייתי בחו”ל, אבל גם מעולם לא הייתי פסימי, “נו באמת.. תעשה לי טובה. ישראל לא במצב כל כך גרוע… סתם כולם פרנואידים.” מוטי נדנד בראשו בצער, אגודלו ואצבעו על המצח, “אחח יותם, יש דברים שאתה פשוט לא קולט, הא?” לא חלף חודש, וקיבלתי הצעה מהעבודה: טיסה לצרפת לכנס עם משקיעים ומלון על חשבון החברה. הצעה שאי אפשר לסרב לה. “הטיסה יוצאת ביום חמישי בשעה שש בערב מנמל תעופה בן גוריון, מטוס של חברת “פליינס”, החלפה עם שעה המתנה בשווייץ. יבואו לאסוף אותך ישר למלון, שאר הנסיעות עליך.” אמרה הנציגה מהעבודה ששלחו לעדכן אותי, “אה, ותזהר לך שם.” קרצה לי והלכה. שדה התעופה הוא מקום עצום! המתנתי שעה וחצי לטיסה ורק בהיתי בחלל המשונה הזה, שכבר הייתה בו תחושה של מדינה אחרת. התברר לי שהסנדוויץ’ עם השניצל שהזמנתי קר כבר מזמן, וחתיכות קטנות שלו נחות על פי הפעור, רק כשהגיע איזה בחור, מדים רשמיים עליו וכמה אנשים מודאגים מאחוריו ושאל לשלומי, “הו… כן. אני בסדר.” אמרתי, כמתעורר מחלום, “חלמתי טיפה.” הוא חיכה עוד רגעים ספורים שאתעשת ושאל: “אתה יותם וולפשטיין?” לקח לי רגע לענות, “כן, זה אני.” נראה כי הוקל לו, “הטיסה שלך מחכה רק לך. עלה על המטוס בבקשה.” הטיסה הייתה קלה ונעימה. טיפה הופתעתי בעלייה ובנחיתה אבל בסך הכול הסתדרתי. בשווייץ קניתי לי כמה דברים באיזו חנות בשדה התעופה, צעצועים קטנים ופסלים שמסמלים את שווייץ, בהם לעולם לא אשתמש, “האו מאצ’ דאז איט קוסט?” שאלתי בנאיביות את המוכרת. “אר יו פרום יזראל?” היא עלתה מיד על המבטא. “נו נו… ג’ורדן.” נלחצתי. גם בשווייץ שדה התעופה היה ענק, אבל למדתי מטעויות עבר והייתי עייף אז ישנתי עם התראה בזמן ההמתנה. לא היה קל למצוא את ההסעה למלון, התבלבלתי פעמיים והלכתי לשלטים של “וולפשטריג”, “וולפגנג” ואפילו “עמית”, הייתי ממש עייף. את המלון בקושי ראיתי, כשעה לאחר שנכנסתי בפתח דלתו, נכנס ראשי לתוך כרית המיטה. בבוקר קמתי מההתראה השנייה משלוש, התארגנתי מהר ונזכרתי ששכחתי להזמין מונית. בחיפזון של הרגע האחרון הזמנתי מאיזו חברה זניחה, “טקסי פור יו” או משהו כזה. המונית איחרה בחצי שעה, למזלי תכננתי עם ספייר של זמן, אז לא התרגשתי כשהנהג הגיע ובפרצוף חצי מבויש חצי עייף הצטער שהוא איחר. “טו “שריע” סטריט טוונטי פור, פליז.” הודעתי לנהג כלאחר יד ושקעתי בחומר שאני צריך להעביר למשקיעים. לאחר רבע שעה בה שמתי לב לכמה מבטים חטופים ממנו, הוא שאל, “אר יו פרום יזראל?” במבט מסוקרן. “נו נו… ג’ורדן.” נפלט לי באינסטינקטיביות. בעודי שקוע בקריאה, הוא עצר בצד, זועף. שמתי לב רק אחרי דקה קלה שהוא עצר, הבטתי בו במבט תמוהה. “דונט איבן לוק אט מי!” הוא צעק ושלף אקדח. נצמדתי מיד לקיר המונית, משקשק. “פרום ג’ורדן, אה? אז תבדוק איך האסלאם שם למעלה, כי תכף תפגוש את בורא עולם!” הוא כמעט סחט את ההדק. “רגע! לא! אני ישראלי!” זעקתי, נואש. הוא נראה המום לרגע, אז הוריד לאט את האקדח וחיוך עלה על פניו, “יא אללה! איזה עולם קטן! מי היה מאמין! תדע לך,” הוא אמר והביט בי ברצינות, “שחו”ל זה לא מקום לישראלים.” עוד צמוד לקיר, ידי רועדת קלות, עניתי חרישית, “כן… עולם קטן.”