בראשית

בראשית בורא א את השמיים ואת הארץ. תראי, ראשו נשען על שתי כריות, על בטנו החשופה מונח המחשב הנייד, כמה גדולים הם השמיים. תצבע אותם בצהוב, אני מבקשת, ותבדיל מהם את המים בצהוב חרדל. אני מנסה להניח יד על חזהו נטול השיער אך הוא כמעט מזדעק, לא עכשיו, אני בורא עולם. הוא מקרב את המחשב אל סנטרו, מביט בשמיים הצבועים ובמים, צובע את היבשה בצבע חום, מעטר אותה בדשא ובעצים. תגוון קצת, אל תהיה שמרן, אני מחליקה את ידי על בטנו הלבנה, תצבע את גזעי העצים באדום ואת פירותיהם בסגול. אצבעי סובבת את טבורו, סנטרו מרעיד. אני בורא עולם, הוא לוחש, את מפריעה לי ברגע הבריאה. עוד אין מאורות, עוד אין נפש חיה. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו שננעלות באחת. לשוני נשארת תלויה באוויר כשהוא מסיט אותי מעליו. תתאפקי, תשלטי בעצמך. בשנית בורא א את המאור הגדול. איך אקרא לו? הוא שואל. פניי בכרית, אני לא עונה. אני לא יכול לעשות הפסקה באמצע הבריאה, טון קולו מתנצל. יכתבו על כך תילי-תילים של פרשנויות לאורך השנים, אף אחד לא יעלה בדעתו את הסיבה. הוא מסמיק. אחר כך מסדר את הכריות מתחת ראשו ואנחנו מתנשקים. אלוהים! תקרא לו קָלְפָּה למאור הגדול, ולקטן תקרא טורסאס ותן להם שימשלו. קָלְפָּה ביום וטורסאס בלילה כדי שיהיה לך יותר זמן בשבילי. אני מחייכת אליו את החיוך הטוב ביותר שלי, המזמין ביותר, וליתר בטחון מעבירה לשון על שפתיי. לא איכפת לי להיות פתטית בשביל אלוהים. בשלישית בורא א את החיות ואת העופות ואת התנינים ואת הבהמות ואת הדגים. אני רוצה לבקש ממנו לברוא המון טווסים ולצבוע בוורוד את התנינים ולעטר בנקודות זהובות את הבהמות בזמן שגופו מתחיל להיענות לאצבעותיי המלטפות וקצב נשימותיו הולך ומתגבר. אל תברא עוד בני אדם, אני לוחשת באוזנו כשאנו הופכים לבשר אחד.   *קָלְפָּה-מהמיתולוגיה ההודית – מחזור בריאה והרס העולם **טורסאס – מהמיתולוגיה הפינית – רוח ים שהציתה עשב שגרמה להמשך הופעת דמויות מיתולוגיות.