רגע אחד שונאי-זרים ובמשנהו סובלניים: בני האדם הם פרימאטים משונים

בין אם הם מציעים להקים חומה או לעזוב איחוד בינלאומי, הפוליטיקאים הפופוליסטים אוהבים להצטייר כמי שחוסמים בגופם את פלישת ה”זרים”, וזה פורט בבירור על מיתר בנפש הקהל הביתי שלהם. פסיכולוגים אבולוציוניים וחברתיים הציעו לתופעה זו הסבר פשוט. בבני האדם מקננת, כך נאמר לנו, נטיה עמוקה לחוסר-אמון ב”אחרים”; מי שאינם שייכים לקהילה או לקבוצה שלנו. עבודה קלאסית שפורסמה ב-1970 מאת הפסיכולוג יליד פולין הנרי טאייפל, הראתה באיזו מהירות ושרירותיות מגבשים נערי בית-ספר תחושת נאמנות (לויאליות) לקבוצה שלהם ודיעה מוּטה כלפי הקבוצה שמבחוץ, אפילו כשהחברוּת בקבוצה מתבססת על לא יותר מאשר העדפה לאמן מופשט כזה או אחר. המחקר העדכני יותר מראה שאפילו לילדי טרום-בי”ס יש העדפה לשחק עם ילדים מאותו מוצא אתני או דוברי אותה השפה. לפי הנחה אבולוציונית אחת לגבי נטייתנו לנאמנות לקבוצה, הדבר הקנה יתרון לאבותינו הציידים-לקטים בתחרות עם שבטים יריבים (משום הסיכויים הרבים יותר לשרוד ולהתרבות שיש לקבוצות לויאליות יותר שחבריהן מסורים יותר). כתימוכין לתיאוריה זו מובאת ההתנהגות הלוחמנית הנצפית בקרב קרובינו השימפנזים, אשר מגבשים קואליציות במטרה לגזול שטחים של קבוצות יריבות. אך השימפנזים, כמין, אינם אולי ההשוואה הקולעת ביותר להבין באמצעותה את בני האדם, וקיימת דווקא השקפה אופטימית יותר לגבי ההתנהגות האנושית הבין-קבוצתית, השקפה שרוב המדענים זנחו עד כה. בגליון חדש של Evolutionary Anthropology (אנתרופולוגיה אבולוציונית), אן פייסור מאוניברסיטת וושינגטון ומרטין סרבק מאוניברסיטת הרווארד מסבירים שכפרימאטים, בני האדם נמצאים בשכבה “החיצונית”: יש לנו גישה גמישה ביותר כלפי חיצונאים; כלומר, אנו מסוגלים להיות סובלניים ביותר – לפגוש זרים או “חברי קבוצות חוץ” ולהתמודד עימם מבלי לגלוש לאלימות – וגם להיות תוקפניים. איך זה מתיישב עם התמונה של חבורות ההומיניניים הלוחמניות בעברנו האבולוציוני? כחיות חברתיות רבות, כולל כמה מינים פרימאטיים וכן דולפינים ופילים, אנו בני האדם חיינו במה שמוכר כחברות ביקוע-היתוך: הבריתות שלנו גמישות; גודל הקבוצות בהן אנו משתתפים הינו נזיל והגבולות בין הקבוצות או השבטים שלנו הינם חדירים, על פי הנסיבות. למשל, כשהמזון מצוי בשפע, הפרטים במינים של ביקוע-היתוך יפוגגו זמנית את קבוצותיהם הרשמיות והקטנות ויתמזגו לכלל המון. לעומת זאת, כשהמזון מצוי בצמצום, הפרטים יתפצלו לקבוצות יריבות כדי לחפש מזון במקומות שונים. התמזגות של שלום יכולה להתרחש גם בנסיבות אחרות, למשל כשפרטים מקבוצה אחת יוצאים לסיור באתרים בהם קבוצות אחרות מוצאות את שללן. פרטים מקבוצה אחת יעברו סופית לקבוצה אחרת גם במסגרת חיפוש אחר זיווג, תהליך שאולי קדמו לו התמזגות או סיור בין-קבוצתיים. נטיות חברתיות אלה שמפנות את המבט החוצה ומאפשרות לנו להתאים את עצמנו לנסיבות הן חלק מהתפתחותו של טבענו, בדיוק כמו נטייתנו לנאמנות ולעוינות שבטיות. דמיינו פארק לונדוני שוקק חיים באמצע הקיץ. המשתזפים, המשחקים בכדור, המטיילים והאוהבים בפיקניק מאוחדים כולם בהנאה אנושית חמימה ומשותפת. כמו אור השמש (משאב שופע אך עונתי) גם זו עלולה להיות קצרה, אבל לפחות לרגע יש באוויר הלך-רוח משותף. גבולות הפארק מקרבים אותנו פיזית זה לזה, יותר מכפי שבדרך כלל יהיה לנו נוח, אבל לא איכפת לנו – בתור מין של ביקוע-היתוך, מטבענו ליהנות מרגעים כאלה, או לפחות לשאתם באורך-רוח. למעשה, פייסור וסרבק מאמינים שמבין מיני הביקוע-היתוך, אנחנו התפתחנו כסובלניים במיוחד, וכי השורשים של זה נעוצים חלקם במוח הגדול במידה חריגה שלנו ובשיעור הפריון הגבוה-יחסית בהשוואה לפרימאטים אחרים. ביחד, מאפיינים אלה עושים אותנו תלויים עד מאד באספקת מזון וכלים עתירי-איכות ועתירי-סיכון (כלומר, לא ניתנים לחיזוי בזמן ובמרחב). לאלה תהיינה בתורם השפעות על שיטות הליקוט שלנו, כולל הצורך להסתמך על קהילות אחרות בעיתות של מחסור במשאבים. “אין בכך כדי לומר שבני האדם היו או הינם שוחרי שלום כל הזמן,” אמרה לי פייסור. “אבל במקומות ובזמנים שבהם חשובה הגישה למשאבים לא-מקומיים, בני האדם הצליחו לעתים קרובות למצוא דרכים לגלות סובלנות כלפי חברי קהילות אחרות, לפחות חלק מהזמן.” לעומת המלומדים שהתמקדו בעבר בשימפנזים שוחרי המדון כדי לרכוש תובנות בנוגע למקורות האבולוציוניים של נטיותינו התוקפניות, פייסור וסרבק מאמינים שההשוואה קולעת יותר תהיה עם פרימאטים לא-אנושיים אחרים וסובלניים יותר, במיוחד לצורך הבנת יסודותיו של טבענו הסובלני הייחודי. ראוי לציין ששיתוף במזון וטיפוח הדדי נצפו שניהם בקרב קבוצות הבונובו, לצד יצירת קואליציות בין-קבוצתיות. “הבונובו אינם תמיד סובלניים כלפי חברי קבוצה אחרת,” אמרה פייסור. “במהלך מפגשים בין-קבוצתיים מתגלעים לעתים קרובות חיכוכים בין שני פרטים ואף נוצרים רגעי מתח שמזעזעים חברים רבים בשתי הקבוצות. אבל אותה גמישות בהתנהגות בין-קבוצתית, של התנהגות סובלנות או תוקפנית כלפי חברים מחוץ לקבוצה, קיימת בדומה מאד לזו שאנו רואים אצל בני האדם.” פרימאטים לא-אנושיים נוספים שמפגינים התנהגות סובלנית מועילה (גם אם לא באותה מידה כמו בני האדם) הם קופי הטמרין, שנצפו כשהם יוצרים קבוצות מעורבות של מינים שונים, ואגב כך לומדים שיטות ליקוט חדשות; והבבונים, שמלקטים בצוותא (מבלי להתפצל לקבוצות או “להקות” נפרדות) כשהמזון מצוי בשפע, וגם חוברים יחד ויוצרים “צבאות” ענק לצורך שיפור ההגנה בלילות. מראהו של שדה מלא אוהלים צפופים של מחנאים לאור הירח איננו שונה בהרבה מן החזיון של מאות בבונים שמצטופפים יחד בלילה על צלעו של מצוק. ממש כפי שלנטיותינו התוקפניות עשויים להיות שורשים אבולוציוניים עמוקים, שמופגנים בהתנהגותם של פרימאטים לא-אנושיים, כך גם כשמדובר ביצר שלנו לסובלנות ולדו-קיום בשלום. אנו יכולים גם לראות רמזים לסובלנות ושיתוף-פעולה אבולוציוניים אלה בדרך בה אנו מעריכים מנהיגים. אנו נוטים לייחס מעמד גבוה לפרטים “מקושרים היטב”, במיוחד בזמנים שבהם משאבים נחוצים ביותר אינם זמינים באופן מקומי, תופעה שבולטת בחברות מסורתיות. פייסור וסרבק מצביעים למשל על מחקרים שנערכו על בני הסאליש (עמים ילידיים בחוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט), אשר ייחסו במאה ה-19 מעמד גבוה לאותם זכרים בכפר עם הכי הרבה קשרים לקהילות אחרות. אנו נוטים לחשוב שלוחמים זכרים נהנים מכל העוצמה והתהילה, מה שעשוי בהחלט להיות נכון בעיתות מלחמה. אבל מה שזוכה לפחות הכרה הוא שבנסיבות שלוות יותר, משתפי הפעולה והדיפלומטים – מי שכורתים בריתות, לאו דווקא שמפירים אותן – הם המוערכים יותר. יש כאן הקבלות להבחנה שעושים פסיכולוגים אבולוציוניים בין מנהיגות מבוססת-יוקרה לבין מנהיגות של דומיננטיות, כשהראשונה מבוססת יותר על היכולת לחלוק כישורים ומומחיות ואילו השניה – על היכולת לשלוט באמצעות פחד. פייסור וסרבק טוענים גם שמוסדות חברתיים (כלומר, כללי הקבוצה המושלים בהתנהגות החברתית הנאותה כלפי אנשים מבחוץ) הופיעו בתולדות האדם במטרה לעודד ולשפר את שיתוף הפעולה הבין-קהילתי בזמנים שבהם הסובלנות כלפי זרים והיחסים עימם מועילים במיוחד. למשל, חברי הקבוצה שמרמים את חברי הקבוצה החיצונית עלולים להיענש אם התנהגותם מסכנת את שיתוף הפעולה הבין-קבוצתי. זה מנוגד להשקפה המקובלת בדבר נאמנות תוך-קבוצתית ועוינות חוץ-קבוצתית: לא נדרש מאמץ מיוחד לראות כיצד הדינמיקה הזו מתקיימת בפוליטיקה של ימינו, כשיש מי שמפרסמים ברבים את רצונם להעניש דמויות בולטות בקבוצתם שעלולים לסכן את היחסים עם קבוצות-חוץ. מאז תומס הובס במאה ה-17, עם הערכתו הקודרת לגבי מצבו הטבעי של המין האנושי, הדגשת הצדדים האפלים של טבע האדם היתה אופנתית בחוגים רבים. כפי שהסבירה ההיסטוריונית אריקה לוריין מילאם בחיבורה ב-Aeon בשנה שעברה, הבעיה בהבאת ראיות מעברנו הרחוק כתימוכין לטענות ביחס לטבע האנושי היא שקל מדי לבחור בהן כדי להציג תמונה פשטנית ומוּטָה. אמת: אנו, בני האדם, נוטים להעדיף את “משלנו”, והמוניטין שיצאו לנו בגין מעשים מחרידים של שנאה ואלימות איננו בלתי-מוצדק. ובכל זאת, סקירה חדשה ואקטואלית זו מזכירה לנו שיש בטבענו היבט נוסף וחשוב בה-במידה: היכולת הייחודית שלנו ליחס של סובלנות, לא רק כלפי חברי קבוצתנו אלא גם הרחק מעבר לגבולותיה.

מאת כריסטיאן ג’ארט, עורך בכיר ב-AEON. עובד על האתר החדש Psyche, שינקוט בגישה רב-תחומית לשאלה הישנה-נושנה, “איך לחיות”. מדען מוח קוגניטיבי בהכשרתו. כתיבתו ראתה אור בין היתר ב-BBC Future, ב- WIRED וב-New York Magazine. בין ספריו: The Rough Guide to Psychology (מדריך גולמי לפסיכולוגיה) (2011) ו-Great Myths of the Brain (מיתוסים גדולים אודות המוח) (2014). ספרו הבא, העוסק בשינויי אישיות, יתפרסם ב-2021. עריכה: בריג’יד היינס. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/xenophobic-one-minute-tolerant-the-next-humans-are-strange-primates). עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/22ee2e60-c4c1-41ee-91ba-90905becb2da.gif)