מה זה הסטטוס קוו הזה?

מזה למעלה משבעים שנים שמרחף מעל שיח “דת-מדינה” המושג שכולנו מכירים, מושג שמקורו בלטינית, מושג ה”סטטוס קוו”. כמעט כל שר או חבר כנסת ממפלגת השלטון וימינה משיב שהוא “מחוייב לססטוס קוו” כשהוא נשאל לדעתו על סוגיה בנושא דת ומדינה. המושג הפך להיות סוג של כפתור חירום אשר נלחץ כל אימת שהדיון בנושא דת ומדינה הופך למעגלי. כנקודת הייחוס של יחסי הדת והמדינה בישראל, הסטטוס קוו הופך בעצמו לערך קדוש שיש רק ללחוש בשמו והכול יצאו באנחת רווחה. כביכול הדיון ברור ונהיר לכול. האם יש לקיים עבודות תחזוקת רכבת בשבת? “כמובן שלא… הסטטוס קוו!“. האם יש לחייב לימודי ליבה בבתי ספר חרדים? “מה פתאום! אתם פוגעים בסטטוס קוו!“. מהו אותו הסכם הסטטוס קוו, באילו נסיבות ניתן ומדוע הגיע הזמן שנזנח את מרבית העקרונות המצוינים בו? בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע, בחודש יוני, היה הישוב היהודי בפלשתינה/ארץ ישראל מוטרד מאוד. החל ממצוקת המעפילים העצורים בקפריסין, דרך מצב היהודים הפליטים במחנות העקורים באירופה ועד דינם של שלושת עולי הגרדום האחרונים שעתידים למצוא את מותם בתלייה כעבור חודש. אך יחד עם זאת, מרבית היהודים היו טרודים מסיבה אחרת. מזה כחודש ישבה בארץ ועדה מיוחדת מטעם האו”ם שתפקידה היה לגבש המלצות עבור האסיפה הכללית בנוגע לעתיד השטח. הישוב היהודי עקב בשקיקה אחר דיוני הועדה בנסיון לנחש האם תמליץ על הקמת מדינה יהודית או על המשך החסות הבינלאומית דרך המנדט הבריטי; או שמא, חלילה, לא תמליץ על מדינה עברית כלל. עיתוני ארץ ישראל דיווחו מידי יום מי העיד בפני הועדה, מה נאמר וכיצד העדות מקדמת את שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי בציון. להנהגת היישוב, ובראשם דוד בן גוריון, חשוב היה להציג חזית יהודית-ציונית אחידה מול האו”ם כדי שלא יהיה ספק לגבי שאיפותיו של העם היהודי למדינה. כלומר, הציונות, אסור שתוצג כאידיאולוגיה פרי בחירה של חלק מהיהודים, אלא כאחד מההיבטים המהותיים של היהודים, שבלעדיה יהודי אינו יהודי. במציאות, היתה להנהגת העם דאגה מנסיונות חבלה מבפנים של יהודים כשרים, שחלילה עלולים להעיד בפני הועדה ולהצהיר שמדינה יהודית אינה צורך קיומי של העם היהודי, וזאת בסך הכול כשנתיים לאחר סיום השואה. אותם יהודים כשרים שנחשדו כחבלנים אפשריים בנסיונות שכנוע ועדת האו”ם הם חברי אגודת ישראל, ארגון הגג של היהדות החרדית שלפחות באותה תקופה ייצגו את קולם של מרבית חברי קהילה זו. קשה לומר באופן מפורש שאגודת ישראל התנגדה נחרצות לקיומה של מדינה יהודית, אולם ניתן לומר שהמילה ציונות לא הייתה פופולרית במיוחד בבית הכנסת השכונתי של החרדים. החשש של אגודת ישראל היה, שתקום מדינה יהודית חילונית. לכך הם לא יהיו מוכנים להסכים ואם יידרש יטענו כנגד הקמת מדינה יהודית בפני ועדת האו”ם ובלבד שמדינה כזו לא תקום. חשש זה של אגודת ישראל התלבש כמו כפפה על גבי חששו של דוד בן גוריון, אדריכל המדינה היהודית הריכוזית, שמא ישמעו חברי ועדת האו”ם דעות שיובילו אותם למסקנה שהיהודים אינם תמימי דעים לגבי מדינה יהודית. על מנת לשכנע את ועידת האו”ם בתמימות דעים של העם היהודי ברצון במדינה יהודית, מוכן היה דוד בן גוריון והנהגת הסוכנות להבטיח כמעט כל מה שצריך כדי לגרום לכל מי שהעיד בפני ועדת האו”ם, ואשר מייצג פלח אוכלוסייה מהותי, להצהיר על הרצון והצורך במדינה יהודית בציון. אותו פחד הוא שהוביל לבסוף לחטא הקדמון של יחסי הדת והמדינה במדינת ישראל העתידית. בכדי לרצות את אגודת ישראל שלח בן גוריון להנהגתה מכתב בשם הנהלת הסוכנות היהודית. מכתב קצר זה, שאורכו עמוד, ללא כותרת ובעל אופי טכני למדי אשר לא פורסם בריש גלי , כלל ארבעה עקרונות בסיסיים שיתקיימו במדינה היהודית לכשתקום וזהו לשונם כפי שמנוסח במכתב:

“שבת - ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם. כשרות - יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר. אישות - כל חברי ההנהלה מערכים את רצינות הבעייה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשנים. חינוך - תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחנוך (אגב, משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החנוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.”

מכתב זה והשפעותיו לא ניכרו בישוב היהודי, שהעדיף להיות מוטרד בנושאים אחרים. בסופו של דבר אגודת ישראל התרצתה והמליצה בפני ועדת האו”ם על הקמת מדינה יהודית. בנושא זה השאר היסטוריה. בראייה היסטורית, קשה להכריע באופן חד משמעי מה הייתה המלצת ועדת האו”ם לו חברי אגודת ישראל היו ממליצים ההפך. עם זאת, מכיוון שהביסוס הדתי לקיום מדינה יהודית נעדר מהמלצתה הסופית שאומצה בהחלטה 181 של האו”ם, הלא היא תוכנית החלוקה, סביר להניח שלא הייתה זו זיקתה של הדת היהודית למדינה שהובילה להמלצה על הקמת מדינה יהודית, אלא צרכי היהודים באותה תקופה. עם זאת, העיגון הפוליטי של מכתב זה שלימים יקרא “מכתב הסטטוס קוו” מהווה סוג של כפירה חוקתית. סטטוס קוו בלשון לעז משמעו ״מצב קיים״. כלומר, עיגון של האיזון בין הדת למוסדות היישוב היהודי בחסות המנדט הבריטי. עם כל הכבוד לשאיפותיו של הישוב היהודי והנהגתו ליצור מצג שווא של תמימות דעים של יהדות העולם לגבי מדינה יהודית, לדוד בן גוריון לא הייתה הסמכות לקבוע את אופייה של המדינה היהודית לכשתקום. למעשה, מכתבו של דוד גוריון חסר כל תוקף משפטי הן מכיוון שנכתב על ידי אדם וגוף שלא נבחר לקבוע את אופייה של המדינה, והן מכיוון שהוא ניתן טרם הקמתה. דוד בן גוריון היה מודע לבעיה זו ואף קובע בראשית המכתב שאין לו הסמכות לקבוע את אופייה של המדינה. אך כיאה לדוד בן גוריון, כתיבתו צבועה בפוליטיקה מפולפלת שהתאימה לאופיו הריכוזי. גישתו של דוד בן גוריון בעיצוב מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא הצהרת כוונות אך נסיגה מהם כאשר הכרעה הייתה נדרשת. יתרה מכך, דוד בן גוריון בהסדר הסטטוס קוו ובשאלת החוקה לישראל מצהיר ומראה כוונות שהוא מעוניין בתהליך אמיץ של הידברות אך מעדיף לבסוף לגרור את ההכרעה לדורות העתידיים. לכן, על אף העובדה שהסדר הסטטוס קוו מנוקד במושגים מעורפלים שלהם אין תוקף משפטי, רוחו שורה מעל מליאת הכנסת. זהות המחבר משמשת טענה טובה לדתיים שיאמרו: “הרי דוד בן גוריון השמאלן הציוני כתב זאת ובטח מה שהיה טוב לבן גוריון טוב גם לכם לא?” מצד שני, עמימותם של המילים במכתב והשפה המתחמקת הופכת אותו במודע או לא לטקסט מיסטי קדוש עליו ניתן לדון ולפרש. דרך הפעולה השלטונית של מדינת ישראל מאופיינת בכוח האינרציה. מישהו קבע פעם משהו וזה הסתדר באותה תקופה ולכן נשאיר זאת. לא נשאל שאלות ולא ננסה לשנות או לשפר. כך פועלת מערכת החינוך, כך פועלת שיטת הממשל ועוד. אך אותה החלטה נקודתית שגולמה במכתב הסטטוס קוו ייתכן והייתה נכונה פוליטית באותה תקופה, על כך לא נשפוט את הגיבורים. אנו כן צריכים לשפוט את אבירי הפוליטיקה הישראלית כיום אשר אינם אמיצים מספיק ואינם מסוגלים להתמודד עם האתגרים העכשוויים ועם צרכי הציבור הישראלי כיום ומעדיפים מציאות של פרוטו מדינה יהודית שפעם מישהו קבע. ייתכן והמסקנה תהיה שהמצב הקיים ביחסי דת-מדינה ראוי שיישאר. אולם, מסקנה זו חייבת להתקבל לאחר דיון ללא ייחוס לאיזה פשרה פוליטית ישנה אלא לאור רצונותיו וצרכיו של הציבור הישראלי כולו כיום. אין בזניחת הסטטוס קוו בהכרח הכרה בהפרדה בין דת ומדינה, למרות שחלק גדול מהציבור הישראלי מעוניין בכך, אלא הכרה בכך שהדיון בנושא זה בפרט ובנושאים אחרים בכלל, לא יכול להיעשות תוך מבט באותה נקודת יחוס פוליטית אלא חייב להיות דיון שמשוחרר ממגבלות, פתוח, רציני, כנה ובעיקר שיתאים לנו ולא לדוד בן גוריון בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע.