למה קשה לנו להיות חילוניים?
המדע מציע לנו דברים נפלאים, אז מה בכל זאת אנחנו יכולים לקחת מהדת גם אם אין בכוונתנו להיות דתיים? ולמה בכלל שנעשה את זה?
במיתולוגיה היוונית מסופר על סיזיפוס שנגזר עליו לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, ובכל פעם שהגיע למעלה ההר האבן התגלגלה חזרה לתחתית וסיזיפוס היה צריך להתחיל בגלגולה מחדש.
אלבר קאמי ב”מיתוס של סיזיפוס” המשיל את האדם החילוני המודרני לסיזיפוס: בדיוק כמוהו אנחנו חיים את חיינו בידיעה שהם חסרי משמעות וחסרי תכלית ובכל זאת אנחנו ממשיכים לחיותם. איך בכלל אפשר להשלים עם המציאות הזו? כולנו נולדים בזמן ובמקום מסוים, חיים למשך כמה עשורים ומתים. מבחינה קוסמית, אין לקיומנו, למעשה, שום משמעות. העובדה שכל יום מתים כ-300,000 אנשים ועולם כמנהגו נוהג מצביעה על כך שלקיום שלנו או להפסקתו אין חשיבות מנקודת מבט אוניברסלית.
בהכללה גסה, ניתן לומר כי האדם הדתי לא סובל מתחושת המועקה הקיומית הזו בעוצמה זהה לאדם החילוני. קיום המצוות והאמונה באלוהים (או באלים) מעניקים לו משמעות; יש לו קהילה שמנחמת ועוטפת אותו במידת הצורך, וגם המוות המאיים כל כך הוא לא בהכרח סופי ומוחלט. על-פי חלק גדול מהדתות, המוות נתפס כהעלמותו של הגוף בלבד, ואילו הנשמה ממשיכה להתקיים גם לאחר המוות. בדתות כמו הבודהיזם וההינדואיזם, הגוף הוא למעשה אשליה והנפש, שהיא מהות האדם, מתגלגלת לגוף אחר.
בנוסף, המאמינים ברוב הדתות תופסים את מעשיהם בהווה ככאלו המשפיעים על התקופה שלאחר המוות. זאת בין אם בצורה של קארמה, בין אם בצורה של שכר ועונש בעולם הבא ובין אם על-ידי אמונה בתחיית המתים. (מעניין שלמרות התפיסה של גן עדן כמקום שמגיעים אליו מתי מעט, מחקר אמריקאי מראה ש 76% מבין אלו שמאמינים בהישארות הנפש חושבים שיגיעו לגן-עדן ואילו רק 2% חושבים שיגיעו לגיהנום.)
האדם החילוני המודרני לא זוכה לנחמה הדתית, לא לתחושה של קהילתיות, והוא עומד נִבְעַת מול אימת המוות. כיצד ניתן למלא את החלל של האדם החילוני? האם המסקנה היא שכדי לחיות חיים משמעותיים ומלאים אנחנו צריכים לחזור בתשובה ולהפוך לדתיים? זוהי מסקנה בעייתית כמובן. ראשית, ייתכן וגם אם הדת עשויה לסייע לנו באספקטים רבים בחיים, לא נרגיש בנוח לאמץ מצוות או נורמות הנהוגות בה. שנית, ייתכן ופשוט איננו מאמינים באלוהים או בדוקטרינות הדתיות המקובלות. חלק גדול מהאנשים יתקשה לנהל אורח חיים המבוסס על מסד עובדתי שלדידם איננו אמיתי. שלישית, כפי שהפילוסוף האמריקאי דניאל דנט כותב בספרו ‘לשבור את הכישוף: הדת כתופעה טבעית’ - לדת היו יתרונות אבולוציוניים רבים והעובדה שבמשך אלפי שנים התפשטה בצורה כה מוצלחת מחזקת מאוד את ההשערה הזו. אבל ייתכן והיתרון האבולוציוני של הדת שסייע לה בימים עברו אינו רלוונטי יותר במציאות העכשווית. בדיוק כפי שאוכל עתיר שומן או סוכר סייע בעבר לחקלאים ולציידים-לקטים משום שהיה נדיר ועתיר אנרגיה (ולכן אנחנו מתוכנתים לאכול ממנו ברעבתנות), אך בעולם המודרני בו האוכל הזה נמצא בשפע. אותם מאכלים, והמשיכה שלנו אליהם שהתעצבה וחווטה במוח הקדמוני שלנו, גורמים לנו נזק.
באותה הצורה, ייתכן שאורח חיים דתי היה כדאי בימים עברו אבל במציאות העכשווית אותו אורח חיים כבר איננו רלוונטי. לדוגמה, חוקי הטומאה והטהרה, שהיו חשובים מאוד מבחינה היגיינית בעולם העתיק, איננו יכולים להיות בטוחים כי מבחינה פונקציונלית יש בהם צורך כיום.
הפילוסוף ומייסד ה’סקול אוף לייף’, אלן דה בוטון, טוען שאנחנו לא צריכים לעמוד בפני הבחירה האכזרית והבינארית שבין חיים חילוניים נטולי משמעות, לבין קבלה מלאה של אורח החיים הדתי. דה בוטון מצא דרך ביניים: בספרו ‘דת לאתאיסטים’ טען שהדתות, בין אם אתם מאמינים בעיקרי האמונה שלהן ובין אם לאו, הן סיפור הצלחה כלכלי, שיווקי וחברתי ולכן אין כל פסול ב”גניבה” מהדתות.
אילו דברים כדאי לנו “לגנוב” מהדתות?
למשל, אנשים פונים לדת גם כדי לקבל תשובות לשאלות הגדולות והחשובות בחיים, איך העולם נוצר? מהי משמעות החיים? מהו הטוב והמוסרי? וכולי. אך גם בתרבות החילונית ניתן למצוא מאגר עשיר של ספרים בפילוסופיה ובמדעים שעונים על אותן שאלות בצורה מרתקת ונותנים מענה ליצר הסקרנות האנושי. היום ישנם ספרים שמנגישים כל נושא שניתן לדמיין, תוכלו לדפדף בדפי אינטרנט כדי ללמוד כל שתרצו, ותוכלו גם לצפות בהרצאות עתירות-ידע, שנערכות אפילו במקומות בילוי.
יתרה מזו, הדת מעודדת עזרה לחלש ו’יציאה מעצמך’. מחקרים פסיכולוגים הראו כי בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, העובדות המאושרות יותר הן: מורות בבתי ספר יסודיים, גננות ועובדות סוציאליות. אלו עבודות עם שכר נמוך וסטטוס לא גבוה. הסיבה לכך היא שהעובדים באותן משרות מרגישים שהם תורמים לקהילה ועושים משהו משמעותי בחייהם. הדת אכן מספקת את הצורך הנפשי הזה, בין אם בעידוד תרומות וסיוע לקהילה ובין אם בהקדשת חיינו למשהו ‘גדול מהחיים’ (אלוהים, העם היהודי או כל דבר אחר). אך שוב, גם כאנשים חילוניים נוכל להתנדב, או להשתתף בפעילות חברתית - למען בעלי החיים או למען איכות הסביבה, פעילות פמיניסטית, פעילות פוליטית מימין ומשמאל וכיוצא באלו.
זאת ועוד, הדת מעניקה תחושת שייכות וקהילתיות. לעיתים אנחנו רואים אנשים חילוניים שמתעניינים בנפש האדם, למשל פילוסופים ואמנים, חיים בבדידות. בעוד שאנשים דתיים בכל מקום מאורגנים בקהילות. זהו מרכיב חשוב בהצלחת הדתות: ספר שנכתב על ידי אדם אחד לא ייעשה כל שינוי, אך מיליוני אנשים שעושים ימים כלילות כדי להפיץ את עיקרי הדת משנים גם משנים. בעידן המודרני האנשים שמשתמשים בכוחה של הקהילה בצורה המוצלחת ביותר הם אנשי דת מחד, וחילוניים שמוכרים ג’אנק פוד, תכניות ריאליטי, מותגים וכו’ מאידך. כל זאת בזמן שאנשי תרבות ורוח כמעט ולא עושים דבר כדי להפיץ ולהנגיש את עבודתם לציבור הרחב. אין פלא אפוא שהדת, ותרבות האינסטנט מצליחים כל כך, בעוד שהתרבות הגבוהה נדחקת לשוליים. פתרון לחוסר בקהילתיות עשוי להימצא בקהילות החדשות שנוצרות באופן אורגני ברשתות החברתיות, שמספקות תחושת שייכות וקשרים אמיתיים שלרוב לא בהכרח מבוססים על רעיונות דתיים.
המסקנה המתבקשת היא, כפי שציינתי, כי גם אם אתם לא אנשים מאמינים וחושבים שהדתות הן שגויות ומקורן באשליה, זה לא אומר שהן אינן מציעות למאמיניהם דברים יקרי ערך. זכרו שגם אתאיסטים מושבעים יכולים להרוויח מ”גניבה” מהדת.
* המאמר פורסם במקור באתר (http://www.theschooloflife.com/telaviv/blog/2016/01/secular/)