חינוך לפלורליזם

מבוא

הפלורליזם היא תפיסת עולם המכירה בלגיטימיות של ריבוי תפיסות עולם ואורחות חיים. פלורליזם אמיתי מבוסס על ההכרה כי היחיד לבדו מקבל על עצמו את תפיסת הטוב עבורו. הפלורליזם הוא עיקרון מרכזי בדמוקרטיה ליברלית המאפשר לדעות שונות, תרבויות שונות ותפיסות שונות להיחשף ובכך להעשיר ולגוון את המטען התרבותי של החברה. חינוך לפלורליזם הוא אם כן חינוך לכיבוד הבדלים בדימויי תפיסות עולם, ואורחות חיים בכלל.

דעות שונות בנוגע לנושא

הדעות על הפלורליזם קשורות לדעות השונות ביחס למקום של הפרט בחברה. תפיסה שרואה את הפרט כריבון על חייו, תתמוך בפלורליזם רחב ככל האפשר. לעומתה, תפיסה שנותנת מקום מרכזי לקהילה ,למסורת ולחברה תרצה לצמצם את גבולות הפלורליזם. ישנן תפיסות עולם שמדגישות את חובת היחיד לחברה ושחובה זו גוברת בצורה מוחלטת על זכות היחיד. בנוסף, תפיסות אלו שוללות את העקרונות הבסיסיים של הפלורליזם בנושא לגיטימיות ותקפות של תפיסות שונות. השאלה המתבקשת: האם ניתן והאם צריך לחנך לפלורליזם? כדי לענות על השאלה יש להבין קודם כל מהו פלורליזם, מהם הגבולות שלו. חשוב להבין מי מתנגד לפלורליזם ומה זה אומר לנו. לבסוף יוצעו דרכים לחנך את בני האדם כך שיאמצו את התפיסה הפלורליסטית.

עיקרי הפלורליזם

במאמרו של שמואל שקולניקוב “ההנחות יסוד של החינוך לפלורליזם”, עוסק הכותב בהגדרה הרחבה לפלורליזם. שקולניקוב גורס כי ההכרה בכבודו של האדם היא ההכרה בייחודו של היחיד. כלומר, כל יחיד מתייחס מזולתו בהשקפותיו, רצונותיו ,שאיפותיו, ונקודת מבטו על העולם. ערך האדם אינו מוקנה ע”י החברה אלא ערך בסיסי שמוקנה מעצם היותו אדם. מדינה ליברלית היא מדינה המכירה בחירותו של היחיד ורואה בזכויות היחיד כבסיסיות. המדינה הליברלית לא עוסקת בבחירת המידה הטובה אלא בזכות של כל אדם למצוא את הטוב שלו. לפלורליסט יש סט ערכים שהוא מאמץ, תוך כדי כך שהוא מקבל את העובדה שיש יותר מסט ערכים אחד שניתן להצדקה. תוקף ולגיטימיות - הפלורליזם נותן לגיטימיות לתפיסות שונות וזה נובע מזכותו של האדם להיות מה שהוא, אבל הוא לא נותן תוקף לתפיסה שצריכה להיות נחלת הכלל. היחיד לבדו יכול לתת עבור עצמו תוקף לתפיסה, לאמץ אותה ולחיות לפיה, וגם לשנות את דעתו. הזכות לטעות - זכות בסיסית היא הזכות לטעות ומבחנו של הפלורליזם הוא בהגנה על השקפות הנתפסות כמוטעות. היחיד, הפרט, הוא הדמות המרכזית בפלורליזם. היחיד זכאי לבחור את דרכו, אמונתו ותפיסת עולמו בצורה עצמאית ללא כל אילוץ. זכות זו היא זכות מולדת. אדם לא צריך לעשות משהו כדי שתהיה לו זכות זו.

גבולות הפלורליזם ורמת ההסכמה המינימלית הנדרשת

מהם הגבולות לעקרונות הפלורליזם? מהן תפיסות העולם, הדעות, או דרכי החיים אשר יאתגרו את התפיסה שעלינו לתת חופש ליחיד לנהל את חייו כראות עיניו? גם הפלורליסט האדוק ביותר מבין שחופש אינו הפקרות ולכן גם הוא קובע שחופש הבחירה של היחיד נגמר ברגע שהוא פוגע בחופש הבחירה של אדם אחר. מכיוון שהפלורליזם יונק את עקרונותיו משוויון זכויות לכולם, הרי ברור שבחירת דרך חיים שתפגע בזכויות של אדם אחר – אינה פלורליזם. כיצד מתייחס הליברליזם לעמדות לא ליברליות? האם ליברליות כוללת בתוכה גם תפיסות לא ליברליות? הליברליות נותנת לגיטימיות לתפיסות לא ליברליות, אבל לא נותנת להם תוקף. האם קיימות מגבלות על הלגיטימיות של ערכים? מובן כי ללגיטימיות זו יש גבולות. ללא ספק יש עמדות שאינן לגיטימיות. הלגיטימיות העקרונית של העמדות השונות, מבוססות על השמירה של המרחב הלגיטימי המשותף. ישנם הוגי דעות הטוענים שחובה להגדיר קריטריונים שנקבלם כמוסריים. ישנם מנהגים שלא ניתן לקבלם כלגיטימיים כגון מילת נשים, שריפת אלמנות חיות או עבדות. כדי שיתקיים פלורליזם, דרוש שיהיה איזשהו מכנה משותף לאותה קבוצת בני אדם. פלורליסט אמיתי חייב שתהיה לו תפיסת עולם שהוא מאמין בה, תוך כדי כך שהוא מקבל את הלגיטימיות של תפיסות עולם אחות. מי שאין לו תפיסת עולם מוצקה הנו תלוש וריק מתוכן.

מי מתנגד לפלורליזם?

הפלורליזם הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה ליברלית ומי שמתנגד לפלורליזם, מתנגד לדמוקרטיה. קיימות קבוצות שונות שמתנגדות לפלורליזם מנימוקים שונים, חלקן מתוך רצון לשמר לעצמן זכויות יתר, חלקן מתוך תרבות שמעדיפה כוח על פשרה וחלקן מתוך תפיסת עולם שבה יש אמת אחת (והיא בידם) וכולם צריכים לקבל אותה. פרופסור אבי שגיא ‘פילוסוף אורתודוקסי מהמחנה היותר ליברלי ופלורליסטי, ניסה לבחון את החיבור של היהדות הדתית עם פלורליזם במאמר: “סובלנות ואפשרות לפלורליזם” שפורסם באתר “יסודות המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה”. שגיא: “הדת היהודית מחשיבה את עצמה כמאפשרת דעות שונות ואכן המשנה והגמרא מלאות מחלוקות בין חכמי ההלכה ועל כל זה נאמר “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”. שגיא מודה שהמחלוקות הן רק בתוך מסגרת ההלכה והאמונה ולא כלפי מי שסוטה מההלכה. במאמר הוא מנסה לענות על השאלה: “האם יכול היהודי המאמין לאמץ עמדות סובלניות ואולי אף פלורליסטיות כלפי בן הקולקטיב היהודי שאינו שומר תורה ומצוות”. שגיא מגדיר סובלנות כמונח עם סתירה פנימית – אנו סובלים את מי שאנו לא מקבלים ורואים אותו כסטייה מהנורמה. לעומתו, הפלורליסט רואה בעמדה השונה ערך חשוב, למרות שאינו מסכים לה. לפלורליסט יש דעות מוצקות משלו אבל מעניק לדעות האחרות מעמד שווה לדעה שלו. השאלה האם יכול אדם דתי לסבול אי קיום מצוות מיהודי אחר או שהוא מחויב לכפות עליו לקיים את המצוות, שגיא מצטט את הרב שלמה קלוגר שאומר שהדת לא דרשה כפייה אבל גם לא אסרה. ולכן יש מצוות שכופים ויש שלא. בהיסטוריה היהודית ידועים חרמות ונידויים כלפי מי שסטו מהדרך הדתית. כשלא עשו חרם, היו שיקולים אחרים ולא סובלנות  כלומר, לא רק שפלורליזם רחוק מאוד מהיהדות, אפילו סובלנות קשה ליהדות הדתית. שגיא מנסה למצוא סיבות מעשיות שלפיהן יכול ציבור דתי להתאפק מכפייה אבל גם הוא מודה שאם הציבור הדתי מגלה סובלנות, היא לא נובעת מקבלה של האחר אלא רק מסיבות מעשיות. היהדות קוראת לחוטא “תינוק שנשבה” ואינה מוכנה להודות בערך האובייקטיבי של תפיסת חיים אחרת. לסיכום, למרות מאמציו של שגיא להראות שניתן לשלב פלורליזם עם דת הרי המאמר שלו בעצם מראה שיש סתירה בין דת לבין פלורליזם. הסיפור היסטורי של שפינוזה ממחיש את חוסר הסובלנות של הדת. ברוך שפינוזה היה פילוסוף יהודי-הולנדי במאה ה-17, שפיתח תפיסה המכונה ‘פנתיאיזם’, הגורסת כי אין אל אחד שהוא מחוץ ומעל הטבע אלא האלוהות היא בעצם כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. מתוך כך נובע שאין טעם במצוות שכביכול ניתנו ע”י האל ושהתורה לא ניתנה ע”י אלוהים אלא נכתבה ע”י אדם. כמובן שזו תפיסה שכופרת בבסיס של התפיסה הדתית. בעולם פלורליסטי זו תפיסה לגיטימית. פלורליסט היה רואה בתיאוריה של שפינוזה העשרה של העולם התרבותי, אבל הממסד היהודי דתי בהולנד הכריז עליו חרם כללי ואסר כל מגע אתו.

חינוך לפלורליזם - שלבים בהפיכת אדם לפלורליסט

אדם לא נולד פלורליסט ולכן נידרש חינוך כדי להביא אותו להכרה בכך שתפיסת עולמו היא לא בהכרח התפיסה היחידה הלגיטימית. קיימות שיטות חינוך רבות. אחת השיטות המשפיעות ביותר היא חינוך מתוך עשייה ודוגמה אישית. כדוגמה, ניתן להתבונן בשיטת הלימוד בבית ספר דמוקרטי. תלמיד בבית הספר הדמוקרטי אינו חייב ללמוד דווקא את מקצוע הדמוקרטיה אם אינו רוצה בכך, אבל כל החוויה של בית הספר היא התנסות מעשית בדמוקרטיה כדרך חיים וכציר מרכזי סביבו מתנהלים החיים. בבית הספר הדמוקרטי מתנסה התלמיד בלמידה בתוך מערכת דמוקרטית שהוא יכול להיות שותף לעיצובה ולקביעת החוקים לפיהם מתנהל המוסד. הוא לומד ליזום ולהביע את דעתו אבל גם מחויב להתחשב בדעות ובתפיסות העולם של האחרים ובסופו של תהליך לחיות עם כללים שנולדו מתוך ריבוי דעות. חופש הבחירה הוא ערך מרכזי בפלורליזם ובבית ספר דמוקרטי. גם בחיים וגם בבית ספר דמוקרטי חופש הבחירה אינו הפקרות אלא אחריות. לתת לילד לבחור, משמעותו לתת לו לקחת אחריות על חייו. מכיוון שהוא חי באווירה בה כל אחר בוחר את דרכו, הוא מתחנך בסביבה שמעודדת את חופש הפרט ואת הלגיטימיות של ריבוי האפשרויות שהיא לב הפלורליזם.

שיטה חינוך נוספת לפלורליזם

נחפש את מקורות השנאה והגזענות בתרבות שלנו. בכל התרבויות יש גרעין של לאומנות ושנאת זרים ולכן “הרוצה להדביר את האתנוצנטריות חייב להוקיע את יסודות תרבותו המזינים את האתנוצנטריות”. כל תרבות היא סוג של אידאולוגיה. השאלות הגדולות של החיים דומות בכל התרבויות, אבל התשובות להן שונות בין תרבות לתרבות. “היחיד מפתח יחס אמוציונלי לתשובות של תרבותו ונרתע מפני דפוסים של תרבויות אחרות” . איך משתחררים מכך? יש אומרים שהשיטה היא להכיר תרבויות נוספות לעומק ואז מתפתח יחס ביקורתי גם לתרבות שלנו וכך האמונה העיוורת בתרבות האחת נחלשת.

סיכום

הפלורליזם, כמו הליברליזם והדמוקרטיה הם תוצרים של מאות השנים האחרונות. אם נסתכל אחורה בהיסטוריה, לא היה מושג כלל של דעת היחיד וזכות היחיד לבחור את דרכו. דעות שלא תאמו לתפיסת השלטון האזרחי או הדתי, נחשבו לכפירה והכופרים נענשו בחומרה. האנושות מתקדמת באטיות לכיוון של פלורליזם, סובלנות ויתר הכרה בחופש הפרט, אבל יש עדיין כפייה דתית או תרבותית בעולם ובמקומות שונים כמו גם במדינות שהן ערש הדמוקרטיה בהן קיימות קבוצות שאינן מקבלות את הפלורליזם ומעדיפות לחיות לפי אמת אחת (שהיא למרבה הפלא האמת בה הם מאמינים ולא האמת של קבוצה אחרת). הפלורליזם מציע דרך שבה יכול אדם לאמץ תפיסת עולם ולדבוק בה בכל ליבו, ובאותה העת גם לקבל את העובדה שדעות אחרות הן לגיטימיות. לסיכום,אם לא הפתיחות לשמה תביא להגברת הפלורליזם, אולי לפחות הפחד ממלחמת אחים יעודד זאת.