דרך העתיד

לאחרונה התפרסם במרשתת כי בכיר לשעבר בגוגל מעוניין לכונן דת חדשה, שתכונה: “way of the future”, או “דרך העתיד”, שתשאב את חיותה מאינטליגנציה מלאכותית ושתשאף לייצר את בסיס הנתונים ה”אלוהי”, קרי - בינה רשתית שלה יסגדו המוני מאמינים, על בסיס הנתונים הבלתי נלאים שמערכות מחשוב רבות עוצמה תוכלנה לשלוף ולייצר, ועל בסיס של מענה אלגוריתמי לסוגיות מורכבות. הכנסייה כבר פעילה וראשיה מחזיקים בתואר ״כומר״.1 נראה כי ההפרטה של הדת (המודל השלט בארה״ב) אינה פוטרת בלא כלום את הצורך לבחון אינטרסים חבויים. הדוגמא שלעיל מלמדת ב-״זעיר אנפין״ על הציניות שבגדרה מנוצלות מסגרות חברתיות לצורך השלטה של כח וסדר-היררכי על ידי בעלי הנגישות לידע מידע וממון. פערי אינפורמציה בין הציבור לבעלי הגישה לידע הם כאלה שמאפשרים לגופים בעלי שררה לכפות ״הר כגיגית״ את האינטרסים הצרים שלהם על קבוצות אוכלוסיה חלשות יותר. לרוב מדובר באינטרסים ציבוריים שמוקרבים לטובת האינטרס הפרטי של בעל השררה ו/או הממון. ניקח לדוגמא את מה שמכונה availability cascades (גודש-זמינות). מדובר באוספים של מידע שזמינים לכל עד כדי כך שאלה נתפסים כנורמה מחייבת. המלומדים סנסטיין ( Cass Sunstain) וקורן2 (Timur Kuran) מגדירים מונח זה כדלקמן:

גודש זמינות הוא תוצר שנובע מהרצון לעצב אמונה קולקטיבית, כאשר התפיסה שעומדת בבסיס האמונה מקבלת משנה תוקף מלאכותי בעקבות הזמינות שלה בשיח הציבורי.

הנה כי כן, אל לנו רק לברר מהו מקור המידע - אלא לרדת חקור אף עמוק יותר, ולבחון מדוע וכיצד הפך המידע לאמונה רווחת - ומיהם הנהנים מהפצתו וקיבועו כ-״אמת לאמיתה״. נמחיש סוגיה זו באמצעות התייחסות למספר סוגיות:

1. הלחץ שמופעל על ידי בעל ממון כדי לעצב דעה או עמדה רווחת בציבור משמעותי יותר מזה שמופעל על ידי מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, כמו גם עמדתו של פונקציונר בכיר בממשל לעומת “אחרון הפקידים”. במאמרם מביאים המחברים סטנסטיין וקורן דוגמא שבה חמישה אנשים בעלי ממון או קרובים לממשל מעוניינים לקבע את האמונה שלפיה היעדר הצלחה למחזר “פחיות שימורים מאלומיניום”, מהווה “פשע כנגד הדורות הבאים”, ועמדתם חודרת לתודעה הציבורית יותר מזו שהיתה מובעת על ידי חמישים אנשים חסרי ממון או השפעה היו מביעים את אותה העמדה. עם זאת, כאשר חמישה מיליון אנשים מהציבור הכללי יביעו אותה עמדה – או אז היא תוכר כמעצבת תודעה נוכח היקפה (אומנם נוכח הריבוד והשונות החברתית הסכמיות רחבה אינה אפשרית דה-פקטו).
2. בעלי שררה משנים לעתים את עמדותינו שלנו. כך למשל, כאשר תלמיד לתואר מתקדם יישאל על השלכותיו של זיהום סביבתי, תוצאה של עימות צבאי או קידום מדיניות חברתית מועילה: הוא יציג עמדה המתיישבת עם התפיסות הידועות של המנחים שלו, וכאשר יתבקש להתראיין בשאלות אלה לעיתון שעשוי לקדם את הקריירה שלו ואוחז בתפיסות הפוכות, אפשר שהעמדה תשתנה. יש לציין שמדובר בעניין של דרגה: הפיכת העמדה לחלוטין, לעומת ויתור על ספקות מסוימים בעמדה הקודמת או השמטת נתונים מסוימים ממנה. התופעה מכונה על ידי המלומדים סטנסטיין וקורן , falsification, ותכונה כאן בתרגום חופשי: “השגגה”.
3. “השגגה” בצורתה הפחות פוגענית מכרסמת בשיח הציבורי. גם במקרה כזה השיח הציבורי ומהות הידע הציבורית מוטים לרעת נקודת המוצא האמיתית (לכתבה בעיתון עשויים להיחשף מאות אלפי אנשים שעבורם זו תהיה מקור הידע הבלעדי בסוגיה).
4. גם בהיבט הדתי וגם הפוליטי, יתכן שדמויות שונות יעדיפו את המוניטין האישי שלהם על עמדתם האישית: כך למשל, נציג של מפלגה חרדית, או איש דת שנשאל לגבי עמדתו בדבר נישואים חד-מיניים, עשוי לחשוש מתגובת הציבור שאליו הוא סמוך, ועשוי להסתייג מכך חרף עמדתו האישית. הדבר מוכר גם במחוזותינו. הרב שי פירון התבטא בעבר כך: “השר מציע לשנות את שם “ברית הזוגיות” ל”ברית השותפים” באופן שלא יביא לידי ביטוי את המילה זוג/ משפחה. עם זאת הוא מבהיר כי לדעתו זוגות חד-מיניים זכאים לזכויות כלכליות, משכנתא, זכות להורות וכדומה.”3 הנה כי כן, הרב פירון היה מצוי בצומת שחוצצת בין המחויבות הדתית שלו לבין מחויבותו למפלגה ליברלית במהותה, כאשר המסר ששיגר מרצה יותר את קהלו הדתי. בכך אין סתירה. שכן בהמשך מבהיר פירון כי אין בכוונתו להנהיג מפלגה, וכמנהיג כלל לא היה נדרש לסוגיות מעין אלה. המוניטין שלו לא נפגע משמעותית כתוצאה מההתבטאות (התופעה נקראת במאמר הנ”לreputational insurance).
5. תהליך של עיצוב דעת הקהל בעידן המודרני, על ידי גורמים בעלי אג’נדה, איננו מורכב כלל ועיקר. כך למשל, יזמים או לובי של יצרני סיגריות או חברות תקשורת פונות למשרד הממשלתי הרלבנטי האחראי על יוזמות חקיקה בתחומים אלה. נציגי הלובי מוזמנים לשימוע בהליכי החקיקה, ועיתונאים מטעם הלובי מפיצים עמדות שתואמות את עמדותיו. המסר מחלחל לתודעה הציבורית.

יש לזכור כי בסופו של התהליך, הזרמים של המידע שמעצבים את התודעה הציבורית ממצים את עצמם ואינם תמידיים בהכרח. כך למשל, לאחר שמחקרים יגלו שסיגריות גורמים נזקים לילדים גם מחשיפה פאסיבית, החוק ישתנה בהתאם חרף המאמצים של בעלי עניין4, וכי מחירי הסלולר יופחתו בסופו של דבר5, ושווקים שונים ייפתחו לתחרות6. מי שמשלם את המחיר בגין הדיסאינפורמציה או דעה מבוססת “זרמי מידע” שגויים המיוצרים בכוונת מכוון על ידי בעלי עניין ו/או ממון, הפוגשים את השיח הציבורי – הינו כלל הציבור. ואולם, ישנם מתחים שפועלים לשמר את המצב הקיים גם בהיוודע ההשפעות השליליות שלו, וגם לאחר שאלה נחשפות כלל עם ועדה. ראשית, שיווי המשקל לא מתערער לחלוטין לאור חשיפת מידע שלילי בדבר המצב הקיים. הסטטוס-קוו למשל בתחומי הדת והמדינה עורער פעמים רבות, אך בסופו של דבר השתמר, כאשר “חוק המרכולים”, כיחיד המעיד על הכלל, נראה ככזה העומד בסתירה חזיתית לפסיקת בית המשפט העליון בדבר סמכות הרשויות המקומיות לקבוע את סדר יומם בשאלות הקשורות בדת ומדינה7, ובאופן ספציפי בעניין פתיחת מרכולים בשבת8. הדבר נובע ממה שמכונה בספרות “בעיית הפעולה הקולקטיבית”9 ובמה דברים אמורים? במסגרת הדוגמאות שנדונו לעיל, ראינו כי כדי לסטות מהסטטוס-קוו, המקורבים לצומת קבלת ההחלטות יידרשו להקריב מוניטין אישי, ואם השפעתם לא רחבה מספיק (למשל, הם אינם עומדים בראש מפלגה) – יתכן כי ממילא לא תהיה לה השפעה. לכך, מצטרפת הסוגיה של חלוקת משאבים בין דורית: הדורות החדשים לא יחוו את זרמי המידע המוטעים שהוזרמו בעבר, אך תפישותיהם הנוכחיות התעצבו על ידי מי שנחשפו ממקור ראשון לאותם העיוותים. במאמר הנדון לעיל, מביאים המחברים כדוגמא לכך אזור שסומן כמזוהם כתוצאה מפליטת מזהמים, וחרף התוצאות המדעיות שסתרו ממצאים אלה – נתפש בנראטיב הכללי, גם כעבור שני עשורים, כאזור שבו מוקרבים האינטרסים של התושבים לטובת רווחתם האישית של פטרוני התעשייה. ובחזרה לדת שמתקראת “דרך העתיד” שתוארה בפיסקה הראשונה. נראה שאיסוף מידע ופתרון סוגיות מורכבות, תוך עמידה על הסיכונים שטומן בחובו העתיד עשוי לסייע לקידום מטרות חברתיות, ומנגד השולטים במידע בסביבה דתית היררכית, עשויים לכרוך אחריהם עדת מאמינים על בסיס אג’נדות שיחפצו לקדם, ששאובות ממוניטין אישי לדוגמא, או לפעול כקבוצת לחץ על גורמי ממשל וכח. ראינו שאפקט כזה עשוי לייצר תהודה שלילית מרחיקת לכת וחוצת דורות. לפיכך יש לבחון בחשדנות פעולה מעין זו. https://www.wired.com/story/anthony-levandowski-artificial-intelligence-religion[1]/ Timur kuran and Cass Sunstain “availability cascades and risk regulations” university of Chicago law school (public law and legal theory working papers), 2007[2]. להרחבה ראו: wiser: getting beyond group think to make group smarter (book by Cass Sunstain and Ried Hastie, 2014) https://www.inn.co.il/News/News.aspx/278874[3] [4]הצו למניעת עישון משנת 2016 שחוסה תחת התוספת הראשונה לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ”ג-1983 מורה על כמקום האסור בעישון, גם על “כל מקום במוסד חינוך לרבות חצר המוסד, מגורי תלמידים וכן באזור הכניסה או היציאה, בטווח של 10 מטרים מהכניסה או היציאה.” http://www.mako.co.il/nexter-consumerism/communication/Article-52e6e53e9c49451006.html[5] [6]לעניין החלטת הממשלה בדבר פתיחת ענף המזון לייבוא בחודש מאי 2014, עיינו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4520792,00.html [7]עיינו: בג”ץ 953/01 ח”כ סולודקין נ’ עיריית בית שמש, פ”ד נח(5) 595 (2004), שעסק בהיתר מכירת חזיר בתחומי עיריית בית שמש וקבע מבחן שבוחן את מרקם האוכלוסייה בכללותה.decency [8]עיינו: דנג”ץ 3660/17 התאחרות הסוחרים והעצמאים הכללית ואח’ נ’ שר הפנים ואח’ (26.10.2017), שם נדון העיכוב שנגרם בפרסום חוק העזר לעיריית תל אביב (תיקון מס’ 2 לאותו החוק) מכח סמכות שר הפנים והעיכוב המתמשך בשימוש בסמכותו לבלום חקיקת עזר תוך פירוט הסתייגויותיו ומתן זכות שימוע. בסופו של יום הותרה פתיחת המרכולים בשבת. Collective action problem[9]