תאיזם והומניזם

הטענה המרכזית של המאמר היא זאת: במישור העקרוני תאיזם אינו מאפשר לוגית את ההומניזם. כלומר, העקרונות שמכוננים את המושג תאיזם אינם מתיישבים עם הקריטריונים או הדרישות שמבנים את המושג הומניזם. כאשר אנחנו נדרשים להבהיר ביטויים או מושגים כוללניים ומורכבים בﬠלי רקע ואבולוציה היסטוריים ניצבות בפנינו כמה בעיות: [א] מושגים כאלה, הרוויים מבחינת תוכניהם ומשמעותם, מעוררים אי-הסכמה באשר להגדרתם; [ב] כמעט לגבי כל מושג שכזה יש יותר מהיבט אחד מבחינת מובנו וגם מבחינת שימושו. למושג הומניזם למשל, יש לפחות שלושה היבטים שונים - מוסרי-אתי, אוטונומי-הטרונומי (חוק או חובה שמוכתבים לאדם מבפנים/מבחוץ), וחינוכי. לכן קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לאחד את נקודות המבט הרלוונטיות של המושג לכלל “פרספקטיבה סינופטית” (התבוננות כללית וכוללת על כלל מרכיביו ומשתניו של דבר מסוים); [ג] התקופה, התרבות והקשר השימוש המיוחד במושג מהווים בדרך כלל מגבלות אידיוסינקרטיות (השקפה, דעה או הרגשה שהן ייחודיות ואישיות). מטבען, מגבלות אלה משנות במחלוקת כל תיאור ואיפיון של המושגים הללו, ובעיקר הדברים אמורים לגבי מושג ההומניזם. לאור קשיים אלו ייסקר בקצרה מושג ההומניזם בעיקר מבחינה היסטורית, תוך הדגשתם של אותם מרכיבים שגיבשו וﬠיצבו אותו. לסקירה של מונח שכזה יש במובנים מסוימים משקל מאפיין ומגדיר, בעיקר משום שלעתים האבולוציה שלו, כלומר אופן הכינון והגיבוש ההיסטורי שלו, מצביעה ומסמנת את מרכיביו החשובים. בהמשך אבחן את טיב הקשר ו/או מערך היחסים בין הומניזם לבין תאיזם. כלפי ההומניזם יועמד קריטריון מרכזי אחד ועוד שלושה הצבריים-מצרפיים. ארבﬠת הקריטריונים יחדיו יעמדו כעקרון קונגלומרטיבי (במובן המצרפיְ אוסף של תנאים או קריטריונים שיחדיו עומדים כעיקרון, ובמובן ההצברי לכל קריטריון קיים משקל משל עצמו ויחדיו, כל הקריטריונים, מעצימים את משקלו של העקרון).

העיקרון הקונגלומרטיבי יהווה תנאי הכרחי להחזקה בעמדה הומניסטית. כלומר, בכדי שתפישה תיחשב להומניסטית עליה לעמוד בארבעת הקריטריונים ביחד.

כלפי התאיזם המוסדי-נגלה (תאיזם של דת מונותאיסטית ספציפית - יהדות, נצרות או איסלם. כלומר, אלוהים, קיומו, תאריו ומהותו נתפשים דרך הפריזמה של כתבי הקודש הספציפיים) יצוינו ארבﬠה עקרונות. עקרונות אלה, שאינם ממצים את מובנו ומהותו של המושג, הכרחיים להחזקה בעמדה תאיסטית מוסדית-נגלית. במילים אחרות, לסוג התאיזם שידובר בו בהמשך יהווה כל אחד מארבעת העקרונות תנאי הכרחי.

התפישה התאיסטית המחייבת את המאמין להפקיע את מﬠמדו לטובת עבודת האלוהים, סותרת בעליל את דרישת ההומניזם להעמיד את האדם במרכז, כערך ותכלית כשלﬠצמו

הומניזם ככל הנראה היה זה קיקרו שהשתמש בראשונה במונח “Humanits” במאה הראשונה לפני הספירה בתרגום חופשי למילה היוונית “Paideia” שפירושה המילולי הוא חינוך ילדים. אין מדובר בחינוך במובן הצר והפשוט של המילה; זהו עיצוב יסודי וכולל של דמותו הרוחנית והפיזית של הילד. אין לנו כיום מקבילה ראויה למלה בשפות המודרניות. המילה “Bildung” בגרמנית היא הקרובה ביותר למקור היווני. ה”הומניטאס” של קיקרו ביקש להיות נאמן למקור היווני ויש חוקרים הטוﬠנים שניסה להרחיב את גבולותיו הערכיים ולכלול בו גם את המילה “Philantropea” (אהבת האדם). המושג הומניטאס נכנס לתרדמה עמוקה של יותר מ-1300 שנה, ורק באמצﬠ המאה ה-14 שב המשורר האיטלקי פטררקה להשתמש בו, בניסיון להרחיב ולהדגיש את מובניו הקוסמופוליטיים, כלומר לפרוץ את גבולותיו הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים, כשהתרבות היוונית מהווה הן מודל מעצב והן מודל לחיקוי. השימוש של אנשי הרנסנס במושג הומניטאס היה מעין המשך והאדרה של הזיקה ההיסטורית והעניינית לתרבות היוונית. אלא שעתה, בראשונה, ניכרו הניצנים הראשונים של חשש לדיסוננס, של אי-התיישבות בין רעיונות ההומניטאס לבין דתיותם של מרבית אנשי הרנסנס. הקושי הגדול שליווה אותם עד לשלהי תקופת הרנסנס נגע לאפשרות ואופי ‘ישובו של עולם יווני-רומי, פגאני בעיקרו. אל מול אמונה נוצרית. במסגרת ניסיונות “הפיוס” שבין שתי ה”נאמנויות” הוצעו כמה רעיונות, כששני הבולטים שבהם הם פלורליזם מצד אחד ואדפטציה תוך חידושו ועדכונו של הקלאסי (היווני-רומי) מצד שני. למעשה, הן הפלורליזם, כיסוד היותר קונספטואלי, והן החידוש, העדכון והאדפטציה, כמרכיבים היותר אופרטיביים-פרקטיים, הם ביטויים של מבוכה שניצבו בפניה אלה שנחשפו ליותר מאמיתה גדולה אחת, או ליותר מקרדו מרכזי אחד, או מי שעמד בפני שתי השקפות עולם שלשתיהן הוא מחויב, אך “רצה הגורל” והן אינן מתיישבות לחלוטין האחת עם האחרת ולעתים אף מעבר לכך. לפלורליזם, לפחות בפי שנתפש בעיני מרבית ההומניסטים דאז, נודע תפקיד כפול: [1] לאפשר את החידוש של הקלאסי ואת עדכונו בעיקר עם האמונה הנוצרית, הן במרכיבים התיאולוגיים - פגאניות מול מונותאיזם; הן במרכיבי אורחות החיים - הפאידיאה היווני וההומניטאס הרומי אל מול המחויבות הדתית של הנוצרי המאמין; והן מבחינת מקורות הידע והידיעה - האדם בתרבות היוונית והרומית אל מול אלוהים בדת הנוצרית. [2] להתיר את המחלוקת בשאלות רבות ומגוונות בין בני אדם או קבוצות אוכלוסין שונות נם ללא יישובה ובוודאי שלא באמצﬠי כפייה. כאן ניכרת גם תחילתה של סובלנות (Tolerance), שתקבל את ביטויה הרחב והמעוצב יותר אצל ג’ון לוק כ-150 שנה מאוחר יותר. להיתר המחלוקת הזה ישנם כמה אספקטים - אפיסטמי (ששייך לידיעה או להכרה) וערכי. אפיסטמי משום ההבנה ששאלות של דרך והשקפת ﬠולם אינן בנות הכרעה מבחינת אמיתותן והלימותן, וערכי מתוך ששאלות אלה אינן בנות הכרעה מבחינת הראוי והטוב. ראוי לשים לב שבעוד שהפלורליזם שבאספקט הראשון אפשר את המחלוקת אצל האדם עצמו, הרי שבאספקט השני הוא מתיר אותה בין בני אדם או בין קבוצות שונות באוכלוסייה. התחנה הבאה בעיצוב של המושג היא תקופת ההשכלה. זו היטיבה להפנים את רעיונות הרנסנס תוך מתן תוספת משולשת וחשובה מאוד לענייננו: [1] אין דבר שאינו בר השנה לתבונת האדם; [2] אנתרופוצנטריות (שימת האדם במובנים שונים במרכז) במובן הרחב של המלה; [3] ערעור מעמדה של הסמכות ההיסטורית כקובעת, בין השאר בשאלות מדעיות, חברתיות פוליטיות (רﬠיון שעלה כ-150 שנה קודם לכן, אך התעצם מאוד באותה תקופה ובעיקר כלפי הסמכות הדתית הרוחנית). שלוש תוספות שיהוו נדבכים כבדי משקל בהבניית המושג המודרני של ההומניזם ובגיבוש הקריטריונים שיעמדו כתנאי מצרפי להחזקה בעמדה הומניסטית. לקראת סופה של המאה ה-18 וﬠד אמצעיתה של המאה ה-19 נוצק תוכן נוסף למושג, בעיקר ﬠל ידי הפילוסופים עמנואל קאנט וג’ון סטיוארט מיל. גם אם לא נתכוונו ישירות להומניזם, הרﬠיונות בדבר האוטונומיות המוסרית של קאנט וחירויות האדם של מיל מסמנים ככל הנראה את העיצוב האחרון והחשוב של המרכיב המוסרי האוטונומי בהומניזם. בתחילת המאה ה-19 נטבעה בראשונה המלה המפורשת “הומניזם”, ﬠל ידי מורה גרמני ששמו שניטהמר, אשר טבע את המושב אחרי קאנט ותקופת ההשכלה. הוא שמר על מובניו הרנסנסיים ועדיין מתוך פזילה עמוקה לתרבות היוונית והרומית, ככל הנראה לאור “נוכחותן של תרבויות” אלה בגרמניה באותם ימים. למן תום מלחמת העולם השנייה, ההומניזם משמש גם בכפיפה רחבה החובקת רעיונות של איכות סביבה, זכויות אדם, הגנה על קבוצות מיעוט, ניסוח אמנות למיניהן וכיו”ב. ארבﬠת הקריטריונים להומניזם (העקרון הקונגלומרטיבי) [1] קריטריון זה הוא המרכזי והוא מתחלק לשניים: (א) מקור המחויבות המוסרית הוא האדם ﬠצמו, ומקור החקיקה המוסרי הוא בו או באנושות. כלומר, הן הניסוח התיאורטי של המסגרת המוסרית והן מימושה המעשי מקורם באדם עצמו או באנושות ולא בכל גורם זר או חיצוני להם (טקסט כזה או אחר או גורם מטאפיסי כזה או אחר. (ב) האדם הוא ערך/תכלית כשלעצמו, ואולי אף ערך עליון, ובתור שכזה, מעמדו נגזר ממנו ﬠצמו (להלן קריטריון 1). [2] קוסמופוליטיות או אוניברסליות. גזירה שווה וביטול כל הבחנה מפלה בין בני אדם מבחינת מעמדם העקרוני. אין בכך כמובן כדי לטעון שמתקיימת זהות או שוויון בין בני אדם. אלא שמעמדם השונה חברתית, אתנית, מינית וכו’ אינו מאפשר אפליה כלשהי (להלן קריטריון 2). [3] תפישה ביקורתית של הידע למישוריו השונים, כשסמכות כלשהי, היסטורית, רוחנית, מדﬠית או אחרת נבחנת - היא ופירות יצירתה או הגותה - לגופם; (ב) מקור הידﬠ הוא באדם עצמו, בניגוד לאופן שבו תופש התאיסט את חלק ממקורות הידע, באל עצמו ו/או בכתבי הקודש (להלן קריטריון 3). [4] פלורליזם. היתר למגוון דעות, השקפות, סולמות ערכים, ולא מתוך רלטיביזם, אלא מתוך הבנה והכרה שהשוני בין בני אדם ובתחומים שונים ובין קבוצות אוכלוסין שונות מחייב את הסובלנות והקבלה (לא האימוץ) של הערך, ההשקפה והדעה של האחר (להלן קריטריון 4). תאיזם לא אכנס לפירוט ממצה של האבחנות וההבחנות של מושג התאיזם, אך בכל זאת נציין כמה מהן: ראשית יש אולי להבחין בין שני מושגים - תיאולוגיה טבעית (Natural theology) ותיאולוגיה נגלית או מוסדית (Revealed theology). ההבחנה הזו חשובה לענייננו כי ממנה נגזר אופיו של הדיון באל ובאמונה בשאלות שונות: תיאולוגיה טבעית: מושג זה מציין את העמדות המשתתפות בדיון או ב”משחק החופשי” באלוהים, בעיקר בהוכחות לקיומו, שלא באמצﬠות טקסט דתי כזה או אחר. האמצעים והמתודולוגיה שמשמשים עמדות אלה הם פילוסופיים במהותם ונוגעים לתחומי הלוגיקה, המטאפיסיקה, תורת ההכרה, ולעתים הם אף פונים ישירות אל ההיגיון הפשוט (ההוכחות האונטולוגיות, הטליאולוגיות והקוסמולוגיות הן חלק מרכזי בתיאולוגיה הטבעית). התאיזם מתחלק כאן לפחות לשני סוגים של עמדות: [1] עמדות המקבלות את אלוהים כסוג מסוים של עיקרון מטאפיסי, בדרך כלל טרנסצנדנטי לעולם, כשהאלוהים של הדתות המוסדיות-מונותאיסטיות אינו האלוהים שלהם (היו שטענו לאורך ההיסטוריה שזהו האלוהים של הפילוסופים - טענה שאינה מדויקת, ונכונה בצורתה זו רק בחלקה); [2] עמדות המאמצות ומשתמשות במרכיבים הרציונליים בעיקר להוכחת קיומו של אלוהים של התיאולוגיה הטבעית והשלמתם באמצעות המרכיב האמוני שבתיאולוגיה הנגלית. כלומר, המחזיק בסוג כזה של תאיזם ינסה לצדק רציונלית את קבלת אלוהים באמצעות ה”משחק החופשי” ויאמין בן (החלק שכביכול אינו ניתן לבחינה רציונלית) באמצעות הכתובים או משום הכתובים. בתאיזם שכזה מחזיקים בודדים ובעיקרו הוא בא להשלים את גבולותיו המושגיים של התאיזם. תיאולוגיה נגלית: באופן גס זהו הדיון במהותו, בקיומו. בתאריו ובאופן התוודעותו של אלוהים אל העולם דרך ומתוך הפריזמה של כתבי הקודש (לעתים גם מתוך המאגר המורחב הכולל גם את התגובות, הביאורים והפירושים, כמו למשל התורה שבעל פה ביהדות). מכאן כמובן גם נגזר אותו תאיזם של שלוש הדתות המונותאיסטיות או של כל אחת מהן בנפרד. כמובן שתאיזם זה הוא מעין מעטפת רחבה שכוללת בתוכה תתי-סוגים ומינים שלו. אך כאן, כפי שנעשה לגבי ההומניזם, אתייחס רק לסוג אחד של תאיזם נגלה, לאותו סוג שמכיל בתוכו את המרכיבים החשובים לענייננו והמכוננים את התאיזם הזה. ארבﬠת עקרונות התאיזם המוסדי-נגלה [1] אל אחד, שהוא אמנם אל של כלל האנושות, אך באופנים כאלה ואחרים הוא יותר אל של דת מסוימת, כמובן של אותה דת שאליה משתייך המאמין. מכאן מתחייבת ייחודיות ופרטיקולריות של מעמד המאמין באותה דת ספציפית. יש להבחין הבחן היטב בדת עצמה בין המרכיבים התיאולוגיים והאמוניים לבין המרכיבים הפרקטיים של עבודת הבורא (מצוות מעשיות), שכן בהיות המצוות פרטיקולריות ובראייתה של הדת באלוהים קודם כל, ולעתים אך ורק, את אלוהיה שלה, היא תתקשה לאמץ באופן גורף אוניברסליזם מוסרי, אתי ואחר, גם אם בכל אחת מהדתות המונותאיסטיות נמצאים רעיונות ואידיאלים אוניברסליים. (להלן הוא ייקרא עקרון תאיסטי ראשון). [2] קיים קודקס ראשוני ובסיסי ותוספות מבארות ומפרשות שניתנו במהלך השנים, שמתפקדים כמורי דרך מחייבים של המאמין, כשבדרך כלל הם נחלקים לשתי קבוצות: לאופן עבודת האל, שהיא ייחודית לאותה דת מונותאיסטית, וכן להסדרת אורחות חייהם של המאמינים, ולעתים קרובות גם של מי שאינו מאמין. בצד ההסדרה של באי הקהילה עצמה, ישנה גם התייחסות למעמד הזר (להלן עיקרון תאיסטי שני). [3] אלוהים הוא ערך ﬠליון, ובמידה כזו או אחרת (בהתאם לווריאנטים של אופני האמונה) ערך האדם ﬠצמו נגזר מכך. לפיכך, לא ניתן לומר שהאדם הוא תכלית לכשעצמו (להלן עקרון תאיסטי שלישי). [4] בדרך כלל אנחנו מוצאים בכתבי הקודש ובתוספות למיניהן את הדברים הבאים: (א) התגלות אלוהים (ואין זה משנה באופן עקרוני איזה תוכן ומשמעות יוצקים לתוכו הפרשנויות השונות של המעמד); (ב) תיאור כפול של קורות העם ומנהיגיו הפוליטיים והרוחניים מחד גיסא, ותיאור גדולתו ופועלו של האל בעולמנו, למשל בבריאה, בנסים ובהשגחה, מאידך גיסא. בשלוש הדתות המונותאיסטיות נטושה מחלוקת פרשנית ותפישתית לגבי מעמדם של הפעילויות הקוסמוגניות והאחרות של אלוהים (להלן עקרון תאיסטי רביעי). חלקים מאותם עקרונות נראים כתכונות מאפיינות ולא כעקרונות. למשל, תיאור של קורות העם ומנהיגיו נראה לכאורה כמאפיין ולא כעקרון. השימוש במקרה זה ובמקרים אחרים במונח “עקרון” ולא במונח “מאפיין” נובﬠ מכך שהמאפיין לכאורה הוא למﬠשה תכונה מכוננת והוא נתפש כרכיב עקרוני עבור קהילת המאמינים.

מבחינת הדת לא יכול להתקיים הרעיון של “כל איש לפי דרכו ואמונתו”. הפלורליזם אינו מתיישב עם המחויבות של התאיזם לדבקות בדרך אחת שהוכתבה ממעל

אתאיזם [1] העמדה האתאיסטית בדרך כלל נובעת מהתאיזם, נסמכת עליו וקובﬠת את אופי שלילת הקיום מתוך אופי ומתכונת הקיום של התאיזם. כך למשל אין מעמידים אתאיזם מוסדי נגד תאיזם לא מוסדי. יש להבחין הבחן היטב בדת עצמה בין המרכיבים התיאולוגיים והאמוניים לבין המרכיבים הפרקטיים של עבודת הבורא (מצוות מעשיות). שכן בהיותן של המצוות פרטיקולריות ובהיות הדת רואה באלוהים קודם כל ולעתים אך ורק את אלוהיה שלה, תתקשה אותה דת לאמץ באופן גורף אוניברסליזם מוסרי, אתי ואחר. גם אם בכל אחת מהדתות המונותאיסטיות נמצאים רעיונות ואידיאלים אוניברסליים. [2] תפישה והבנה של מושג ה”אלוהים” הינן בעייתיות מבחינות רבות, בין השאר מבחינה לוגית, אפיסטמית, לשונית ומדעית. לפיכך, בהיות המושגים תאיזם ואתאיזם לגוניהם טוענים או קובעים את קיומו או את אי-קיומו של אותו מושג בעייתי מבחינת הבנתו ותפישתו, הם לכאורה בעייתיים מבחינת מעמדם, כמﬠט באותה מידה. [3] לאור הנאמר בסעיף הקודם, בכל זאת קיים הבדל עקרוני בין קבלה (תאיזם) לבין שלילה (אתאיזם) של אלוהים על הבעייתיות שבו. שכן מבחינת מעמדה של כל תופעה עמומה ובלתי מוסכמת חלה חובת ההוכחה ﬠל הטוען בדבר קיומה במידה רבה יותר (או באופן מוחלט) מאשר על המכחיש את קיומה. כל דרישה הפוכה, דהיינו טענה בדבר קבלתה של התופעה מכיוון שלא הוכחנו את אי-קיומה – מופרכת מעיקרה. זו הטעיה הקרויה בספרות ארגומנט מתוך אי ידיעה (Ignorantiam ad argumentum). הבחנה אפיסטמית-לוגית זו רלוונטית, אם כי בעקיפין, לדרישה של חלק מאנשי הדת שיש לאמץ את תכני האמונה, מכיוון ש”מקורם” של חלק מהתכנים הוא אלוהים ﬠצמו, והוא הרי מוכח, לדידם של המאמינים, בדרכים שונות, כשאחת הבולטות שבהן היא שאי-אפשר להוכיח את אי-קיומו, או שאין לכך הוכחה. האם תאיזם מוסדי-נגלה מאפשר הומניזם? השאלה בנוסחה דלעיל “האם תאיזם מוסדי-נגלה מאפשר הומניזם” מצמצמת במקצת. למעשה, היא צריכה להיות: “אילו סוגים של תאיזם מאפשרים אילו סוגים של הומניזם, אם בכלל”. ישנה הבחנה מרכזית ומהותית בין שאלת אפשרות קיומו של תאיזם בצד הומניזם לבין שאלת אפשרות קיומו של אתאיזם בצד הומניזם, והיא קיימת במישור העקרוני וכמעט לחלוטין לא במישור המעשי-פרקטי. הדרישה המחמירה של העקרון הקונגלומרטיבי מותירה מתי מﬠט, אם בכלל, שעומדים ו/או יכולים לעמוד בדרישה זו. אך הדרישה המחמירה של העקרון הקונגלומרטיבי במישור העקרוני מסמנת את ההבדל המהותי בין שני הצמדים: תאיזם-הומניזם ואתאיזם-הומניזם. בגינו של ההבדל זה נטﬠן שתאיזם אינו יכול לאפשר בשום אופן הומניזם (ﬠל פי 4 הקריטריונים), בעוד שהאתיאיזם מאפשרם ללא כל בעיה עקרונית. אם ננסה עתה לבחון את שאלתנו, נמצא שלהלכה כל ארבﬠת הקריטריונים ובעיקר הראשון שבהם סותרים ו/או אינם מתיישבים ﬠם ארבעת עקרונות התאיזם: [1] הקריטריון המרכזי של ההומניזם - אנתרופוצנטריות - סותר את העקרון השלישי של התאיזם ואינו מתיישב ﬠם העקרון השני. (א) הקרון השלישי של התאיזם הוא ﬠקרון התיאוצנטריות (שימת אלוהים במרכז במובנים שונים). להבחנות הללו נדרשו רבים, בין השאר אריך שיידר, ליאו בק, מרטין בובר וישעיהו ליבוביץ. עבור ליבוביץ ההבחנה הזו ﬠומדת ביסוד ההבדל בין אדם דתי לבין אדם חילוני, כשהתיאוצנטריות מהווה לדידו מגבלה עקרונית לאפשרות שאדם מאמין יוכל להיות הומניסט. בבסיסה של התפישה התיאוצנטרית נתבע האדם לעבודה בלתי מותנית של אלוהים. לעבודה זו קיימים שני היבטים: אין האדם בורר לו את דרך העבודה. הוא נתבע באורח שרירותי, משום שכך כתוב ומשום שהוא קיבל עליו את הכתוב. כך למשל הפסוק “אנוכי אדוני אלוהיך מצווה עליך” מסמן את ההפקעה הטוטאלית של הבחירה החופשית. מכאן ברי לחלוטין שהפקעת מעמדו לטובת אלוהים סותרת בעליל את דרישת האנתרופוצנטריות של ההומניזם. (ב) העקרון השני של התאיזם - עבודת האל והסדרת אורחות חייהם של המאמינים - מקבעת הלכה למעשה מחויבות של המאמין למפרע בנושאים שמקרינים ישירות ובעקיפין ﬠל האוטונומיה של האדם ועל עצמאותו במכלול נושאים, כשחלק מנושאים אלה נוגע ישירות למהותו של האדם כאדם - למרכיב ההומני שבו. גם לפסוק “ואהבת לרעך כמוך” ניתן הסיפא “אני ה’”, ללמדך שאפילו הרעיון ההומני הזה אינו עומד כרעיון עצמאי. ברור מכאן, שעל פי תפישה זו, אין האדם הוא ערך ו/או תכלית כשלﬠצמו (קריטריון 1 סﬠיף ב’), ומימושו המעשי כאדם נפגם מעצם ההכתבה של הסדרת אורחות חייו שלא על ידו או שלא בדרך של בחירה או שיקול דﬠת חופשיים. [2] הקריטריון השני של ההומניזם - קוסמופוליטיות ואוניברסליזם - עומד בסתירה לעקרון הראשון של התאיזם ואינו מתיישב ﬠם העקרון השני. בכל דת מונותאיסטית יש מרכיבים אוניברסליים (למשל חזון ישעיהו בתנ”ך) ומרכיבים פרטיקולריים שמייחדים דת זו מדתות אחרות. גם אלוהים עצמו הוא אלוהי אותה דת ספציפית בצד היותו אלוהים אוניברסלי - שילוב שהוא בבחינת סתירה ברורה לעצם מהותו ותאריו. ברור שמעצם היותו של המרכיב הטרנסצדנטי (אלוהים) פרטיקולרי בחלקו, ומעצם היותה של הפרקטיקה ייחודית לאותה דת - אין כל אפשרות לבטל את ההתייחסות השונה של הדת אל המאמין בה ובאלוהיה ממאמינים אתרים או ממי שאינו מאמין. גם לגבי העקרון השני של התאיזם – “הקודקס הראשוני” - ישנה הבחנה ברורה בין המאמין לבין מי שאינו כזה, כמו לבין מי שמחזיק בדת אחרת. הבחנה זו חלה הן על מעמדם העקרוני של מי שאינו שייך לקהיליית המאמינים והן על אורחות חייהם המעשיים של אלה. למשל, כדי לקיים את עבודת האל ואת הסדרת אורחות חייהם של המאמינים יש ליצור אווירה ומתחם חברתי ו”אקולוגי” מתאימים עבורם. [3] הקריטריון השלישי של ההומניזם - התפישה הבקורתית של הידע ומקורותיו - עומד בסתירה לסﬠיף השני של העקרון הרביﬠי של התאיזם ואינו מתיישב עם העקרון השני. חלקו השני סעיף ב’ בעקרון הרביﬠי מתאר את פוﬠלו של אלוהים בכלל - בריאה, ניסים, השגחה וכיו”ב. כל אימוץ ולו חלקי של מאפיין עקרוני זה עומד בסתירה לסﬠיף א’ ולסﬠיף ב’ בקריטריון השלישי, שכן מקור הידע אינו באדם עצמו. כמו כן, אין כאן כל תפישה ביקורתית, את דברה של הסמכות ההיסטורית (אלוהים?) מקבלים בבחינת ‘כזה ראה וקדש’. גם העקרון השני של התאיזם אינו מתיישב עם מתכונת השגת הידע והמידע על העולם. שכן מצד אחד מגבלות פנימיות ביסודות הפרקטיקה הדתית מונﬠות השגת אינפורמציה בעניינים שעלולים להתנגש ﬠם האינפורמציה הדתית, ומצד שני, האמת על העולם לעולם תהיה כללית, ובכל זאת כל דת מונותאיסטית תדרוש את האמת שלה. [4] הקריטריון הרביעי של ההומניזם - פלורליזם - אינו מתיישב לא עם העקרון השני ולא עם העקרון הרביעי של התאיזם. העקרון השני של התאיזם מחייב את הדבקות בדרך מסוימת, כשזו, על פי האמונה, הוכתבה ממעל. הדרך מחייבת הן מבחינת אמיתותה והן מבחינת ערכיותה. זו אמת אחת וזה גם ערך אחד. בשתי נקודות אלה מבחינת הדת לא יכול להתקיים הרעיון של “כל איש לפי דרכו ולפי אמונתו”. סעיף ב’ של העקרון הרביעי של התאיזם מבטל מעצם הגדרתו כל ניסיון לשים על אותו מישור של בחינה את מה שניתן מלמעלה על ידי אל כל יכול וכל יודע, ביחד עם תוצר אנושי מוגבל וסופי. על כן, הן מבחינת ערכיותה והן מבחינת אמיתותה, החלופה החילונית ו/או החלופה של דת אחרת אינן אפשריות, או שהן בטלות מבחינת מעמדן. למעשה, הן בבחינת מעמדו של העיקרון הקונגלומרטיבי כתנאי הכרחי, והן בבחינת כל קריטריון בנפרד, אין ההומניזם מתיישב או עולה בקנה אחד עם התאיזם, ולהפך - אין התאיזם מאפשר את ההומניזם בשום צורה ואופן. חשוב אולי לשוב ולציין את ההבדל המהותי בין ההיבט העקרוני לבין ההיבט הפרקטי: התאיזם מבחינת עקרונות היסוד שבו אינו יכול לאפשר את ההומניזם. האתאיזם, לעומת זאת, לא רק שמתיר את ההומניזם מבחינה עקרונית, אלא שרוחו מכוונת לחלק מרעיונותיו. פורסם לראשונה בכתב העת אפיקורוס.