מדוע סימון דה בובואר לא האמינה ב”להיות אישה חזקה”?
בספרה “המין השני” (1949) טוענת דה-בובואר בדבר קיפוח הנשים בחברה, ואומרת שהן גדלו עם הנטל של “גיבוב של מיתוסים מבולבלים” בכל הנוגע לנשים. במקום שהנשים תקבלנה עידוד לחלום את חלומותיהן ולעסוק בדברים משמעותיים בחייהן, טוענת בובואר, ה”מיתוסים” שהוגשו לנשים – בספרות או בהיסטוריה, במדעים או בפסיכואנליזה – עודדו אותן להאמין שלהיות אישה משמעו להיות בשביל אחרים, ובפרט בשביל גברים. לכל אורך ילדותן מאכילים בנות בדיאטה של סיפורים שמביאים אותן להאמין שלהצליח כאישה הוא להצליח באהבה – ושהצלחתן בדברים אחרים תעשה אותן לאהובות פחות. אף על פי שאחדים מטיעוניה של בובואר התיישנו, השיטה בה השתמשה בספרה “המין השני” היתה פורצת דרך, כפולת משמעויות ועדיין ראויה לתשומת לב: בכרך הראשון היא חוקרת כמה “עובדות ומיתוסים” שכתבו גברים אודות נשים. בשני היא ניסתה לתאר איך זה בשביל נשים להפוך לנשים בעולם שבו הגברים הגדירו אותן בדרכים כאלה, וכיצד זה גרם לרבות מהן לחוש מפולגות וחסרות סיפוק. בעוד שבנים חונכו להאמין שהם מסוגלים להעריך את עצמאותם ויצירתיותם וגם לנהל מערכות יחסים משגשגות, הרי שלפי הניתוח של בובואר, חינוכה של אישה גרם לה פעמים רבות מדי לחוש שהיא “נקרעת” בין הבחירה בחופש לבין הבחירה באהבה. “אישה ‘נידונה’ לתחושות של כשלון ואשמה,” כך כתבה, “שהרי אם תצליח להתאים עצמה לרעיונות המיתיים של הנשיות היא תהיה חזון-תעתועים ולא אדם. הציפיות ממנה היו לגלם ‘ישות לא-אנושית’: האישה החזקה, האם הנערצת, האישה החסודה וכן הלאה” –ואילו היא מבחינתה הפכה פחות נשית – כלומר, במטבע החברתי של 1949, אישה גרועה יותר. במהדורה הצרפתית של “המין השני”, אחד המיתוסים של הנשיות - la femme forte (האישה החזקה) – מופיע פעמים רבות יותר מאשר בתרגום האנגלי. נוסף על הקטע שהובא לעיל, “האישה החזקה” תופסת מקום בולט גם בדיוניה של בובואר בייצוגי האישה בטקסטים ומסורות דתיים. הברית הישנה והחדשה שרים שירי הלל לאישה החזקה. בנצרות (כפי שבובואר הבינה אותה), הבתולה זוכה ליחס של כבוד בשל “הצניעות והכניעות” שבהן היא משרתת את בעלה: היא עומדת איתן כנגד תשוקות הגוף שלה. גם בריבוי הדתות של ההינדואיזם ושל רומא העתיקה מוצאת בובואר אלות שהיוו התגלמות דומה של כוח איפוק נשי. אבל האם זאת האישה החזקה של משלי ל”א, שיר אקרוסטיכוני מעניין בתנ”ך העברי, שזוכה בהתמדה להערות ולציטוטים ישירים, כי “האישה החזקה” הזאת הינה יותר מאשר צנועה. היא גם עובדת ללא לאות ומבלי להתלונן. מצטטת בובואר:
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ… וַתָּקָם ׀ בְּעוֹד לַיְלָה… לֹֽא־יִכְבֶּה בלַּיְלָה נֵרָהּ… וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל…
לאור מה שאומר השיר כולו, בחירתה של בובואר בשורות האלה היא מסקרנת (אם לא תרגיל רטורי שמתעלם מהאפשרות לראות בשורות תיאורים של עשיית צדקה), כי האישה בטקסט קדום מהולל זה נראית עצמאית באופן אנכרוניסטי. היא לא מוצגת אך ורק בתפקידים ארוטיים או משפחתיים, כשבובואר דגלה ב”אישה העצמאית” שמשלבת אהבה עם מיזמים אחרים בחיים. “האישה החזקה” של משלי ל”א מבצעת עבודה יצרנית וחסכונית ומנהלת את כספיה שלה, קונה שדות, זורעת אותם ועוסקת במסחר בצורה כה מוצלחת עד כי יש לה רווחים להשקיעם בכרמים, וגם נותר בידה מספיק כדי להלביש את משפחתה בבגדי סגול (צבע יוקרתי ויקר מאד באותם ימים); ועבודתה מזכה אותה בשבחים בשערי העיר (וִֽיהַלְל֖וּהָ בַשְּׁעָרִ֣ים מַעֲשֶֽׂיהָ). אז בקצרה, מה יש כאן לא לאהוב? לפי הבנתה של בובואר, מופת זה של נשיות מושלמת “מוגבל לעבודות הבית”, אותו עיסוק המוצע באופן בלתי-פרופוציונלי לנערות ולנשים כחלק ב”יִיעוּדָן” הנשי, כאמצעי יומיומי להפגנת אהבתן לאחרים. “האישה החזקה” במשלי ל”א זוכה לשבחי בעלה, ילדיה ועירה בשל חריצותה והצלחתה, אבל בובואר סברה שסוג זה של שבח היה לעתים קרובות פתיון שנועד להותיר את הנשים במצב של הַקְרָבָה עצמית בלא שום גמול, כשהם עמלות להשאיר את הבית כמפלט של שלום ושלווה בשביל כולם, פרט להן. זה היה חלק מתרגיל פיתוי-והחלפה עתיק כל-כך, שקשה להבין איך הוא עדיין מצליח: הפיתוי היה האהבה, וההחלפה היתה המידה – וגם חוסר הפרופורציה – שבה ציפו מהנשים לעבוד תמורתה. מיתוס האישה החזקה עיצב את הנשים לחשוב שאם הן אוהבות מישהו, מובן שעליהן לבחור בצמר ובפִּשְׁתָּן, לדאוג שהנר לא יכבה עד מאוחר, לקום מבעוד לילה ולהתנגד לפיתוי של “לֶחֶם עַצְלוּת”. כמובן שהתמיכה בשגשוגה של משפחתה היא ביטוי לאהבה, ושרק לעתים נדירות היא תשאל את עצמה: מה איתי? מאה שנים לפני כן, הונורה דה-בלזק ייעץ לגברים כך: הסוד לגרום לאישה לשמוח בהיותה שפחה הוא לשכנע אותה שהיא מלכה, וששירותיה בבית הם חלק מזוהר מלכותה. אבל אם לאהוב פירושו לשרת, ולשרת פירושו זוהר השלטון, שואלת בובואר, איך זה שהגברים לא רצו לקחת חלק בכך? היא מתארת זאת כך, בחיבור שכתבה אחרי “המין השני”:
לאור כל הקשקושים שנכתבו אודות הזוהר שבנדיבות כזו, למה לא לתת לגבר הזדמנות לקחת חלק במעשי מסירות כאלה ובוויתור על העצמיות שהופכים את הנשים למושא כזה לקנאה?
להבנתי, בובואר מתנגדת ל”האישה החזקה” של משלי ל”א לא משום חוזקה – ואף לא בהכרח ההקרבה העצמית שלה. העניין הוא פשוט שלעולם איננו שומעים את הצד שלה, ולכן אי-אפשר לדעת אם החריצות שלה נובעת בחופשיות מתוך הערכים שלה והחזון שלה באשר לחייה, או מתוך ציות לאידיאל החריצות, לרעיון שתכלית חייה היא הענקת נחמה ונוחות לאחרים. ב-70 השנים מאז פרסומו של “המין השני”, נשים רבות יותר נכנסו למעגל העבודה, והפמיניסטיות טבעו מינוח חדש עבור הנטל המצופה מ”נשים חזקות”: ‘הנטל הנפשי’, ‘המעמסה הכפולה’, ‘המשמרת השלישית’. אבל כדאי עדיין להקשיב לקולה של בובואר בנושא זה. אין היא באה לומר שהעבודה הנחוצה לכלכל את החיים איננה חשובה, וגם לא שלעבודה היצרנית או היצירתית יש מטבע הדברים יותר ערך מאשר למלאכת הטיפול. להשקפתה, עיסוק בכספים איננו מבטיח את חירותן של נשים; דאגה לאחרים ודאגתם לך הן גורם מרכזי במה שעושה אותנו לאנושיים; וללא דאגה וטיפול בני האדם מתקשים לפרוח. האישה העצמאית מבינה שבמובנים רבים הדברים ש”האישה החזקה” עושה אכן ראויים לכבוד, אבל היא איננה חושבת ש”אהבה” פירושה לעשות הכל לבד. קייט קירקפטריק היא מרצה לדת, פילוסופיה ותרבות בקינג’ס קולג’ של לונדון, עמיתת האגודה המלכותית לאמנויות, עמיתה-חברה באקדמיה להשכלה גבוהה, האוצרת של אגודת סארטר בבריטניה מנהלת עריכה של Simone de Beauvoir Studies. ספרה האחרון הוא הביוגרפיה (https://www.bloomsbury.com/uk/becoming-beauvoir-9781350047174/) (2019). פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/why-simone-de-beauvoir-didnt-believe-in-being-a-strong-woman). עריכה באנגלית: נייג’ל וורברטון. עברית: שלמה אדם. !(https://metrics.aeon.co/count/78c0259b-52a5-4b4e-ad41-2a3f79cad7e6.gif)
