לפעמים אקט ההתנגדות היעיל ביותר הוא לא לעשות כלום

ההתנגדות היא זכות אנושית. מסיבה זו קובע המבוא להכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם ש”לא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי” במידה וזכויותיו לא יכובדו, ומוסבר בו גם מדוע ההגנה על זכויות האדם הכלולה בהחלטותיהן של רבות מהמדינות החברות באו”ם תהווה תמיכה בהתנגדות לקולוניאליזם ואפרטהייד. לא ייתכן אחרת. אם זכויותיכם מופרות, חייב להיות לכם מוצא. על פי רוב יהיה זה בחוק ובבתי המשפט, אבל לנוכח אי-צדק חמור ובלתי-מתפשר, המוצא יהיה התנגדות. אולם כשאחרים מתקוממים ואנחנו אוהדים את מטרותיהם, מה עלינו לעשות? התשובה מפתיעה.

   החל מסתיו 2018 ולמשך כשנה, הקבוצה הידועה כ-Extinction Rebellion (XR) אירגנה מספר מחאות מפירות-סדרים על גשרי לונדון ובמספר מרכזי ערים בבריטניה שגרמו לפקקי תנועה. המפגינים הפנו את תשומת הלב לצורך בנקיטת פעולה מיידית לגבי משבר האקלים. מנקודת מבטם היו אלה אקטים של התנגדות שנועדו למשוך תשומת לב לאי-צדק ולהימנעות מפעולה. מה אמור לעשות אדם שאהדתו נתונה למטרה ולפעילות אלה? במידת האפשר, כלום. אבל יש כל מיני דרכים לא לעשות דבר. החשוב הוא לא לעשות כלום בדרך הנכונה ומהסיבות הנכונות. הבה ואסביר.

   מזכויות משתמעות חובות. אם יש לך זכות למשהו, לאנשים אחרים יש חובות כלפיך. יש לפחות שלוש חובות שליליות שנוצרות מן הזכות להתנגדות: לא להפריע, לא להכשיל ולא לשתף פעולה.

   הפשוטה בחובות האלה היא לא להפריע. אם לאדם יש זכות לעשות משהו, עומדת חובת היסוד לא להפריע לו מלעשות זאת. כלומר, אם אדם מיישם את זכותו להתנגד, העומדים מן הצד מחויבים להבליג ולא להפריע לו. זה נראה מובן מאליו, אבל בהפגנות של XR בלונדון היה אירוע מזעזע למדי, שבו לא כובדה חובה זו. באוקטובר 2019 עצרו המפגינים את תנועת הרכבות בכך שטיפסו על הקרונות. בקנינג טאון שבמזרח לונדון נגרר מפגין אחד מעל גג הקרון והנוסעים התיישבו עליו. זאת הפרה של חובת אי-ההפרעה. ייתכן שאנשים זעמו על השיבוש בסדר יומם, אבל זה איננו מהווה תירוץ להתנהגותם. אולי זה מעצבן, אבל אנו מחויבים שלא לעשות דבר.

   עם זאת, לא מספיק סתם לא להפריע לאנשים. פעולות התנגדות למעשי אי-צדק הן לעתים קרובות מאורגנות. נוסף על החובה שלא להפריע לאנשים, צריכה להיות גם חובה לא להכשיל התארגנויות. לעתים קרובות מחמיצים זאת, אבל יש לא מעט דרכים שבהן אנשים עלולים להכשיל שלא-במתכוון התנגדות מאורגנת. ב-1849, הנרי “בוקס” בראון נמלט מעבדות בכך ששלח עצמו בדואר מווירג’יניה לפנסילבניה בתוך תיבה. זה זכה לכותרות ענק בעיתונות, והלוחם בעבדות פרדריק דאגלס קונן על כך, באומרו שהדבר סתם את הגולל על נתיב הבריחה הזה משעבוד. אילו גילו העיתונאים יותר שיקול-דעת, רבים יותר היו יכולים להימלט מעבדות באמצעות הדואר. בעידן הטוויטר, סנאפצ’ט וטיקטוק קל להכשיל בשוגג ארגונים שנאבקים באי-צדק. סרטון או תמונה במדיה החברתית עלולים לגרום לזיהויו של מפגין על-ידי המשטרה או לחסימת נתיבי המילוט שלו. עלינו להימנע מלעמוד בדרכם של מבצעי מעשי התנגדות. הקפדה על חובת אי-ההכשלה תובעת מאיתנו לנקוט זהירות רבה יותר בתקשורת בינינו.

    החובה השלילית האחרונה היא הימנעות משיתוף עם סוכנויות שמדכאות התנגדות. אם אַל לנו להכשיל בשוגג התנגדויות, נובע מכך שאסור לנו לעזור במתכוון לדכא אותן. סוכנויות שעוסקות בדיכוי התנגדויות מרבות להסתמך על סיוע של גורמי צד שלישי. כפי שהאקדמאי חואן אספינדולה מצא במחקר על הרפובליקה הדמוקרטית בגרמניה בין השנים 1949-90, הרשת הרחבה של “משתפי פעולה בלתי-רשמיים” שדיווחו על סרבנים וסיפקו סיוע לוגיסטי לשטאזי כונו “איברי הנשימה” של המדינה. העדר שיתוף פעולה גורם למשטרים לא-צודקים להיחנק. אולי נדמה לנו שבימינו לא מופעל עלינו לחץ כזה לשתף פעולה, אבל אפשר לראות דוגמה לכך בהחלטתה של אפל מ-2019 להסיר יישומון שנועד ליידע מפגינים פרו-דמוקרטיים בהונג-קונג על ריכוזי משטרה ועל שימוש בגז מדמיע. ייתכן שככל שתגבר ההתנגדות לשינויי האקלים, מדינות “ליברל-דמוקרטיות” יתחילו להפעיל לחצים דומים. הכלל הוא פשוט: אל תלשין.

   כך שמוטלות עלינו לפחות שלוש חובות לא לעשות משהו. האם יש עוד משהו שמחובתנו לא לעשות? אפשרות אחת היא לנהוג על פי המופת שהציב הפילוסוף הנרי דייויד ת’ורו, שהפסיק ב-1846 לשלם מיסים בתגובה להכרזת המלחמה של ממשלת ארה”ב על מקסיקו, ללא כל התגרות מצד זו, והמשך תמיכתה בעבדות. ת’ורו סירב לתמוך במדינה כה מסואבת מאי-צדק. האם עלינו לנהוג כמוהו ביחס למשבר האקלים? לפי שעה הייתי אומר שלא. המדינות הדמוקרטיות ימשיכו להגן על זכויות האדם במידה מספקת כדי להבטיח לנו תמיכה מסוימת, אף על שזו עלולה להישחק עם ההסלמה במצב החירום האקלימי.

   אז כשברור לכם כעת כיצד עליכם למלא את חובתכם “לא לעשות כלום”, עליכם להתחיל (לא) לעשות זאת. תהיינה ללא ספק הרבה הזדמנויות לכך, בעידן החדש הזה של האנתרופוקן וכששריפות בצורת משתוללות בעולם בשטח כולל שגודלו כשל בריטניה, כשהן מתוגברות בעליית הטמפרטורות עקב שינויי האקלים. לאחרונה הופנו עיני העולם אל אוסטרליה, מהיותה המדינה הבתר-תעשייתית המתקדמת הראשונה שנפגעה ממצב החירום האקלימי באופן חמור וללא הצלחה להכילו (ובצמרת שלה, אפילו להכיר בכך). אפשר לקוות שממשלות ברחבי העולם יתייצבו מול המשבר הקיומי הזה, אבל השקרים, הגסות והאופטימיזם חסר המחשבה שמאפיינים את התגובה למגיפת הקורונה במדינות מפותחות רבות אינם מעודדים תקווה זו. אם לא תיבלם, השפעת שינויי האקלים תמשיך להתפשט ואלפי האוסטרלים שיצאו להפגין ברחובות בינואר 2020 יעניקו השראה לאקטים של התנגדות ככל שיימשך מצב החירום. אם איננו יכולים לחבור אל המפגינים, עדיין מוטלת עלינו החובה לתמוך בהם בהימנעות מודעת מפעולה. חשוב לא רק מה שאתם עושים, אלא גם מה שאינכם עושים.

גוויילים דייויד בלאנט הוא מרצה ליחסים בינלאומיים, המחלקה לפוליטיקה בינלאומית בסיטי, אוניברסיטת לונדון. מחבר (https://www.cambridge.org/core/books/global-poverty-injustice-and-resistance/958740B0AE0BBE8E63B96F182318B28E) (2019). עריכה: נייג’ל וורברטון. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/sometimes-the-most-powerful-act-of-resistance-is-to-do-nothing). עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/668822a5-2850-4fb8-a1b5-c3e6e7867c75.gif)