כתוב בכוכבים

בעבר הסברים על היקום עזרו להתמודד עם שאלות קיומיות, אך היום אנשים פונים לסמכות דתית שמבוססת על ידיעות שגויות. לא מאוחר לשנות את זה. הכינו את הטלסקופים

כמה מאתנו יפנו למדען - פיזיקאי, ביולוג, אקולוג וכדומה, במקרה בו יחושו דיכאון חריף, חרדה מפני המוות או תחושת חוסר משמעות בחיי היומיום שלהם? על פי סטטיסטיקות אחרונות הרוב המוחלט של האנושות יפנה לגורמים דתיים כאשר הם יתקלו בקשיים נפשיים שכאלו. הדת, כך נוהגים לחשוב מרבית האנשים בעולם, היא הסמכות הרוחנית הראשונה במעלה, ואנשי הדת הם האנשים אליהם צריך לפנות כאשר אנחנו מתמודדים עם שאלות שמוגדרות כ”רוחניות”. כאשר ברצוננו בהשראה או יש לנו משבר פסיכולוגי, רבים מאתנו יפנו לאיש הדת וחלק קטן מאתנו יפנו לפסיכולוג. אך פניה למדע לחיפוש תשובות לשאלות הקיומיות שעולות מתוך משברים כאלו נראית לרובנו מיותרת, שכן המדע נתפס כלא רלוונטי בכל הקשור לשאלות כמו: “מאין באנו? מה אנחנו? ולאן אנו הולכים?”

אך אלו בדיוק השאלות בהן עוסק מדע הקוסמולוגיה, ענף של הפיזיקה אשר עוסק במבנה היקום, בהיסטוריה שלו וכיצד הוא ימשיך להתפתח בעתיד. כיום המחקר הקוסמולוגי מתבצע בעזרת שיטות מדעיות הלקוחות מעולם הפיזיקה והאסטרונומיה, אך שורשי הקוסמולוגיה נעוצים בהיסטוריה של מגוון רחב מאוד של תרבויות שונות לאורך אלפי שנות ההיסטוריה האנושית.

“מאין באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?“. אמן: פול גוגן. תחת רישיון CC0.

כיפת השמיים הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם של כל בני האדם על פני כדור הארץ בעת העתיקה. כיום, כאשר במדינות המפותחות מרבית האוכלוסייה מתגוררת בערים, שמי הלילה ממוסכים על ידי אורות העיר והערפיח המתנוסס מעלינו. על מנת לראות את כיפת השמיים במלוא הדרה עלינו להרחיק מהעיר, לנסוע ללב המדבר או הים, או לעלות להר; להרים את ראשינו אל על ולהשתומם.

גלקסיית שביל החלב כפי שנצפתה באגם סאמיט, וירג’יניה המערבית. צילום: ForestWander.com. תחת רישיון CC BY-SA 3.0.

השמיים, אם כן, היו שחקן קבוע בחיי היומיום של אנשי העולם העתיק. בעיניהם הייתה זו זירה מלאת התרחשויות. היוונים הקדמונים תהו מהו הפס הלבן שעובר במרכז השמיים בלילות נקיים מעננות, וקראו לו ‘גלקסיה’, שמשמעותה ביוונית היא שביל-החלב. תרבויות שונות ברחבי כדור הארץ צפו בתנועת כוכבי הלכת, עקבו אחר שינוי המופע של הירח לאורך החודש, ראו כוכבים נופלים, ואף חזו בהתפוצצויות של כוכבים רחוקים. כל אלו היו בלתי מובנים להם, ובעוד שחייהם של בני האדם נתפסו כמלאי מגבלות, השמיים, על שלל השחקנים העיקריים שכיכבו במופע זה, היו ממלכת החופש. שלל תרבויות אנושיות עתיקות ניסו להבין את ההתרחשות בכיפת השמיים, וכך נולדו להן מיתולוגיות, ובעקבותיהן דתות.

חקר כיפת השמיים וחידת מקור היקום, מבנהו וגורלו, היו אם כן השאלות הרוחניות הכי משמעותיות שהגו בני האדם בימי קדם. מכיוון שהמדע עדיין לא זוקק כשיטה לחקר המציאות, הצורה בה הגו בטבע היקום הייתה באמצעות סיפורים על מקורו של היקום, ששאפו למצוא את הקשר בין סיפור היקום בתחילת דרכו למציאות שבני האדם חווים על פני הארץ, ואף למצוא פשר לקיומן של תורות מוסר. המילה “לוגוס” משמעה ביוונית, בין היתר, “סדר”, או “ארגון”. ואכן הקוסמולוגיה שאפה לעשות סדר בסיפור דברי הימים של הקוסמוס, היקום, אשר מתחיל בהסבר על מקורו של היקום, ממשיך בהסבר הקשר בין עברו למצב בו היו נתונים בני האדם באותה תקופה, ומסתיים בנבואה על העומד להתרחש באחרית הימים.

בעולם העתיק, הייתה נקודת המוצא בחקר היקום נקודת המבט של האדם. אחד מהאירועים בחיינו שכולנו שותפים לו היא הלידה. לא משנה לאיזה עם אנחנו משתייכים, ובאיזו תקופה, כולנו מגיעים לעולם דרך לידה. כולנו ראינו תינוקות, וחלקנו גם ראו את רגע הלידה עצמו, אך עבור רובנו רגע הלידה שלנו עצמנו נישאר בגדר מיתולוגיה. אין אנחנו זוכרים את רגע הלידה עצמו או את הרגע ממנו והלאה התחלנו את חיינו. נקודת מוצא זו לחיי האדם הובילה תרבויות רבות לְהַגות קוסמולוגיה שבמרכזה קוסמוגוניה, תת הענף של הקוסמולוגיה שעוסק באופן היווצרות היקום, אשר רואה את היווצרות היקום באותה צורה שבני אדם וחיות מגיעים לכדי קיום – לידה. בהרבה מהמיתולוגיות בעולם העתיק היו על כן דמויות אימהיות ואבהיות שיצרו את היקום.

כבר בתרבות המצרית העתיקה ניתן למצוא את האלמנטים המרכזיים של סיפור הבריאה. היקום נוצר מתוך האל נוּ, הוא אל התוהו ובוהו, והאל האב אשר ברא מתוך החושך את עצמו ניקרא אתום. כיפת השמיים הייתה האלה נוּת (בתמונה), ואל הרוח שוּ תמך בה כאשר מתחתיו נפרש על האדמה גֶּ‏בּ. היקום, אם כן, היה מבנה משפחתי מורחב, כאשר לכל אל הייתה פונקציה משלו שקשורה למבנה היקום. בנוסף, הקוסמולוגיה הסבירה את מקורות תורת המוסר של התרבות המצרית. במרכז העולם עמדה מאע’ת, אלת האמת, הצדק, החוק והסדר. היא שלטה על תנועת גרמי השמיים וקבעה את אמות המוסר אשר עליהן הייתה מושתתת התרבות המצרית הקדומה. המשמעות של קביעת מיקומה של האלה מאע’ת במרכז היקום הייתה שכל בן אדם אשר מפר את חוקי המוסר שנקבעו על ידה פוגע בסדר הנכון של היקום, ועל כן מסכן אותו.

פרט מתוך פפירוס גרינפילד. תחת רישיון CC0.

האם והאב הקדמונים החליפו את מעמדם במיתולוגיה היוונית הקדומה לעומת זה המצרית. הפעם הייתה זו אלת האדמה, גאיה, אשר ייצגה את הארץ, ואורנוס ייצג את השמיים. הדמיון, לעומת זאת, בין המיתולוגיה המצרית לזו היוונית נעוץ בכך שבשתיהן העולם התחיל ממצב של תוהו ובוהו. על פי הֵסִיוֹדוֹס, משורר יווני שחי במאה השמינית לפנה”ס, העולם החל ממצב של כאוס, אי סדר, אשר תואר על ידו כמסה חסרת צורה שנעה במרחב אפל. ליוונים הייתה דרך מעניינת לתאר את תחילת הזמן, הרגע בו החל השעון הקוסמי לפעול. על פי הסיודוס, כאוס, המקביל לתוהו ובוהו שבספר בראשית, היה החומר הראשוני וחסר הצורה ממנו יצאו כל האלים הראשונים. גאיה, אלת האדמה, הייתה האלה הראשונה שיצאה מתוך כאוס, והיא הולידה את אורנוס, השמיים. ילדיהם של גאיה ואורנוס היו הטיטנים, אלי הענק הקדמונים. אורנוס אסר את בניו המשותפים עם גאיה עמוק בבטן האדמה (בטנה של גאיה). כאבה של גאיה בשל האלים שנאסרו עמוק בבטנה היה גדול, והיא החליטה לחמש את הצעיר מבניה – קרונוס, אל הזמן, בקלשון. קרונוס ארב לאביו, והשתמש בקלשון על מנת לסרסו, ומרגע זה השעון הקוסמי התחיל לפעול. אנחנו רואים, אם כך, שהאלמנטים המשמעותיים שסיפורי הבריאה נועדו להסביר היו היווצרות החלל, הארץ והזמן.

סירוסו של אורנוס על ידי קרונוס. אמנים: ג’ורג’ו וזארי, כריסטופאנו ג’רארדי. תחת רישיון CC0.

שפע מיתוסי הבריאה שנוצרו בתרבויות השונות מוכיח עד כמה שאלת מקור היקום, מבנהו ופשרו העסיקה בני אדם בכל קצוות תבל לאורך ההיסטוריה. למרות שניתן למצוא נקודות דמיון רבות בין מיתוסי בריאה רבים, אפשר למיין את סיפורי הבריאה השונים למספר סוגות: בריאה מתוך כאוס (תוהו ובוהו), בריאת העולם על ידי אם ואב קדמונים, בריאת העולם מתוך ביצה קוסמית, ועוד. ניראה שסיפורי הבריאה השונים חלוקים על נקודה מרכזית בסיפור הבריאה – האם העולם התחיל ממצב כאוטי מוחלט או ממצב של סדר מושלם. סיפור הבריאה היהודי מאופיין בבריאה מתוך תוהו ובוהו, תפקידו של האל הוא להשליט סדר במבנה העולם בכך שהוא מפריד שמיים מארץ, ומסדיר את תפקוד של העולם – מחזוריות היום והלילה וכדומה. לעומת זאת, באחד מסיפורי הבריאה בתרבות הסינית, האל הראשון נוצר בתוך ביצה קדמונית. בריאה מתוך ביצה מסמלת שהיקום נברא מתוך מצב של סדר, מכיוון שלביצה יש מבנה מסודר ויעוד מוגדר.

אם יש מאפיין שחוזר על עצמו כמעט בכל מיתוסי הבריאה בתרבויות העתיקות הוא המרכזיות של הארץ במבנה היקום. ואכן, המודלים הקוסמולוגיים הראשונים שנהגו על ידי פילוסופים ביוון העתיקה היו גאוצנטריים (מיוונית: “גֶאה” - ארץ, “צֶנְטְרוֹן” - מרכז), בהם הארץ מוצב במרכז היקום, וכל הכוכבים סובבים סביבו. כפי שתינוק מפתח אט אט מודעות לכך שסובבים אותו בני אדם שהם נפשות בפני עצמם, כך גם האנושות פיתחה בהדרגתיות מודעות בדבר אי מרכזיותו של כדור-הארץ ביקום. למהפכה המחשבתית הזו נהוג לקרוא “המהפכה הקופרניקאית”, על שם ניקולאוס קופרניקוס, אסטרונום פולני בן המאה ה-16, אשר יצא נגד הדוגמה הכנסייתית בדבר מרכזיותו של כדור הארץ ביקום והציג מודל הליוצנטרי אשר בו כדור הארץ סובב סביב השמש. ניתן לראות עוד מספר אבני דרך חשובות במהפכה הקופרניקאית. ג’ורדנו ברונו, נזיר דומניקני בן המאה ה-16, הגה את הרעיון שמבנים כמו מערכת השמש למעשה חוזרים על עצמם ביקום, ושכל אחד מכוכבי השבת (הכוכבים שלא נעים סביב השמש, בניגוד לאלה הקרויים “כוכבי לכת”), הוא למעשה שמש בפני עצמו וסביבו יש עולמות נוספים כמו כדור הארץ וכוכבי הלכת של השמש. רעיון זה עלה לג’ורדנו ברונו בחייו, מאחר והכנסייה העלתה אותו על מוקד בעוון כפירה בדוגמה. רעיונות ותיאוריות בדבר גודלו העצום של היקום היו קיימות כבר בתקופתם של קופרניקוס וג’ורדנו ברונו, אך האנושות הייתה צריכה לחכות להמצאת כלי תצפית מיוחדים ועוצמתיים במיוחד על מנת לאשש את הטענה בדבר גודלו של היקום – הטלסקופים.

אחד הדברים החשובים שנלמדו באמצעות השימוש בטלסקופים מודרניים היה שבין כוכב לכוכב פרוס מרחב גדול לאין שיעור ביחס למרחקים שאנחנו רגילים אליהם בחיי היומיום שלנו. האסטרונומים המודרניים חושפים תמונות מדהימות משלל פינות ביקום: החל מערפיליות ענק בהן נוצרים כוכבים, דרך עדויות לכוכבי לכת בגודל של כדור הארץ שסובבים כוכבים בגדלים קרובים לגודל של השמש שלנו, ועד לתמונות מרתקות של שרידי כוכבי ענק שהתפוצצו באירועים אנרגטיים הקרויים סופרנובה. על אף כמות המידע שנאספה על ידי פעילות משותפת של מאות פיזיקאים, קוסמולוגים, תצפיתנים של טלסקופי ענק ועוד, התפקיד שיש לאנשים בעלי ידע קוסמולוגי ואסטרונומי בחיינו היינו קטן לאין שיעור לעומת התפקיד שהיו לאלו שהחזיקו בידע קוסמולוגי, גם אם מיתולוגי ושגוי, בעת העתיקה.

מה גרם לקרע הזה בין עולם הרוח לעולם הידע והמדע? מדוע דתות רבות מחזיקות בצורה עיקשת בידיעות שנחשבו כידיעות קוסמולוגיות אמתיות לפני אלפי שנים, אך כיום אנחנו יודעים שהן אינן נכונות? לכך ישנן סיבות היסטוריות המהוות נושא למאמר נפרד. אך אציע רק זאת לשם התחלה – צאו מהעיר, סעו למדבר או הר, הרימו את ראשיכם אל על והביטו בשמיים. כן, אתם זעירים מאוד למול המרחבים האינסופיים הללו. אבל אם אתם נותנים לידיעות בדבר יופיו של היקום לזרום אל תודעתכם, הרי אתם תופסים משהו מהאינסופיות הזו, ותודעתכם נהפכת לחלק מהנוף הקוסמי העל-זמני.