כלים לחשיבה: שני מושגי החופש של ישעיה ברלין

“חופש” היא מילה טעונה. כולנו מגיבים אליה בחיוב, דגלה התנוסס מעל מהפכות ומלחמות ובשמה ניטשים ללא הרף מאבקים פוליטיים. אבל למה בדיוק אנו מתכוונים באומרנו “חופש”? העובדה שפוליטיקאים מכל המפלגות מציגים עצמם כמאמינים בחופש, מרמזת על כך שאנשים לא תמיד חושבים על אותו הדבר כשהם מדברים עליו. הייתכן שיש סוגי חופש שונים? ואם כן, הייתכן שקיימת סתירה בין הסוגים השונים? האם קידומו של חופש מסוג אחד מגביל סוג אחר? התיתכן אפילו הפעלת כפיה על בני-אדם בשם החופש?

הפילוסוף בן המאה ה-20, ישעיה ברלין (1909-97) סבר שהתשובה לשתי שאלות אלה הן “כן”, ובחיבורו Two Concepts of Liberty (1958) הוא מבחין בין שני סוגי חופש (או חירות; ברלין השתמש לסירוגין בשתי המלים האלה), שאותן הוא מכנה חופש שלילי וחופש חיובי.

חופש שלילי הוא חופש מהתערבות. יש לך חופש שלילי כל עוד אחרים אינם מגבילים אותך. כשמישהו מונע ממך לעשות דבר-מה, אם כתוצאה ישירה ממעשיו, או בעקיפין, בגלל תמיכתו בהסדרים חברתיים וכלכליים שמציבים אותך בעמדת נחיתות, הרי שהוא מגביל בכך את החופש השלילי שלך. ברלין מדגיש שאך ורק סייגים שנאכפים בידי אחרים נחשבים למגבלות על חירותו של אדם, ולא הגבלות שנובעות מסיבות טבעיות. העובדה שאין ביכולתי להקל על מצוקה גופנית כלשהי אינה מגבילה את החופש שלי.

מקובל כמעט על כולם שעלינו להסכין עם מגבלות כלשהן על החופש השלילי שלנו, אם בדעתנו להימנע מתוהו ובוהו. כל מדינה תובעת מאזרחיה לציית לחוקים ותקנות שנועדו לסייע להם לחיות חיים משותפים ולאפשר את תפקודה החלק של החברה. מקובל עלינו שסייגים אלה לחירותנו מקנים בתמורה יתרונות אחרים, כמו שלום, בטחון ושגשוג. בה-בעת, מרביתנו עומדים על כך שיש בחיים תחומים מסוימים שאין להחיל עליהם תקנות, ושבהם צריך להיות לאנשים חופש ניכר, גם אם לא מוחלט. דיון חשוב בפילוסופיה של מדעי המדינה עוסק בגבולות התחום הזה, של חופש אישי שלילי. למשל, האם על המדינה להגביל את מה שאנו אומרים או קוראים, או את הפעילויות המיניות שלנו?

בעוד שהחופש השלילי הוא חופש משליטתם של אחרים, חופש חיובי הוא החופש לשלוט בענייניך. להיות חופשי במובן החיובי הריהו להיות אדון לעצמך, לפעול באופן רציונלי ולנקוט אחריות על פי האינטרס האישי שלך. לכאורה, זהו ההיפך מחופש שלילי: אני מושל בעצמי כל עוד אין איש מושל בי. עם זאת, עשוי להתגלע פער בין החופש החיובי לבין החופש השלילי, הואיל ואדם עלול להיעדר שליטה עצמית אפילו כשאין הוא מוגבל בידי אחרים. חישבו למשל על מכור לסמים שאיננו יכול להיגמל מההרגל שהורג אותו: הוא איננו חופשי לחיוב (כלומר, פועל בצורה רציונלית לטובתו האישית) גם כשאין מגבלות על החופש השלילי שלו (איש איננו מאלץ אותו לקחת סמים).

במקרים כאלה, מציין ברלין, טבעי לדבר על משהו כמו “עצמי כפול”: עצמי נחות, אירציונלי ואימפולסיבי, ועצמי עליון, רציונלי ומרחיק ראות; במקרה זה, ההנחה היא שאדם הינו חופשי לחיוב רק אם העצמי העליון הוא הדומיננטי. אם זה נכון, אולי נוכל לתת יותר חירות לאדם באמצעות כפיה. אם נמנע מן המכור לקחת את הסם, אנו עשויים לעזור לעצמי העליון שלו להשתלט; הגבלת החופש השלילי שלו תעזור להגדיל את החופש החיובי שלו. קל לראות איך ניתן לנצל לרעה השקפה זו כהצדקה להתערבות שגויה או מזיקה.

ברלין טען שהפער בין החופש החיובי לשלילי וסכנת הניצול לרעה גוברים עוד יותר, אם העצמי העליון, או ה”אמיתי”, מזוהה עם קבוצה חברתית (“שבט, גזע, כנסיה, מדינה”). אז אנו עלולים להסיק שחירותם של בני אדם קיימת רק כשהקבוצה מדכאת רצונות אישיים (שמקורם בעצמי נחות ולא-חברתי) וכופה עליהם את רצונה. מה שהדאיג במיוחד את ברלין בצעד זה היה שהוא מצדיק כפיית בני אדם, לא רק כאמצעי להבטיח יתרונות חברתיים כמו בטחון ושיתוף פעולה, אלא כדרך לשחרר את האנשים עצמם; הכפייה אינה נראית כלל ככפייה אלא כשחרור, והמחאות נגדה עלולות להיחשב לביטויים של עצמי נחות גרידא, כמו כמיהתו של המכור למנה הקבועה. ברלין מכנה זאת “התחזות מפלצתית”, שמאפשרת לבעלי השררה “להתעלם מהרצונות האמיתיים של האדם או החברה, להתעמר בהם, לדכאם ולענותם בשם ומטעם העצמי ה’אמיתי’ שלהם” (הקוראים ייזכרו אולי בספרו של ג’ורג’ אורוול 1984 מ-1949, שמראה איך מפלגה פוליטית סטליניסטית כופה את מושגי האמת שלה על הפרט ו”משחררת” אותו לאהוב את מנהיג המפלגה).

ברלין חשב על הדרכים בהן רעיונות החופש נוצלו לרעה במשטרים הטוטליטאריים של גרמניה הנאצית ורוסיה הסטליניסטית, והוא אכן צדק בכך שהבליט את הסכנות הגלומות בחשיבה מעין זו. אבל אין זה אומר שתמיד טעות היא לקדם חופש חיובי (ברלין איננו טוען זאת, והוא מציין שגם את רעיון החופש השלילי ניתן לנצל לרעה בדרך דומה). יש אנשים שזקוקים לעזרה כדי להבין מהם האינטרסים הטובים ביותר שלהם ולהגשים את מלוא הפוטנציאל שלהם, ומותר לנו להאמין שמוטלת על המדינה אחריות לעזור להם בכך. למען האמת, זהו הרציונל העיקרי בחינוך חובה. אנו מחייבים את התלמידים להתייצב בבית הספר (מה שמגביל באופן חמור את החופש השלילי שלהם), משום שאנו מאמינים שזה לטובתם. אפשר לומר שעזיבת ילדים לנפשם כדי שיעשו ככל העולה על רוחם גובלת בהזנחה או התעללות. גם כשמדובר במבוגרים, ניתן לטעון שהמדינה נושאת באחריות לעזור לאזרחיה לחיות חיים עשירים ומספקים, באמצעות תכניות תרבות, השכלה ובריאות (הצורך בסיוע כזה עשוי להיות דוחק במיוחד בחברות שוק חופשי, שבהן חברות הפרסום מפתות אותנו ללא הרף להתמכר לתאבוננו ה”נחות”). ייתכן גם שאנשים מסוימים מוצאים משמעות ותכלית בהזדהות עם תנועה חברתית או פוליטית רחבה יותר, כגון הפמיניזם, ובכך שאנו עוזרים להם לעשות זאת הרינו מסייעים להם להשיג את חירותם.

זה, כמובן, מעלה עוד הרבה שאלות. האם מערכת החינוך הנוכחית שלנו אכן פועלת לטובתם של הילדים, או רק יוצקת אותם בתבנית מועילה לחברה ולכלכלה? מי מחליט מה נחשב לחיים עשירים ומספקים? מהם האמצעים החוקיים שבהם יכולה המדינה להשתמש כדי לעזור לאנשים לחיות היטב? האם יש נסיבות שמצדיקות כפיה? שאלות אלה עוסקות בסוג החברה שבה אנו רוצים לחיות, והתשובות אינן קלות. אבל בכך שהבחין למעננו בין החופש השלילי לחיובי, העניק לנו ברלין כלי רב-עוצמה לדיון בהן.

מריה קסמירילי היא פילוסופית ומורה, משמשת כעמיתת מחקר באוניבריסטת שפילד ומורה בבית הספר האירופי לחינוך בהרקליון שבכרתים. עריכה: נייג’ל וורברטון. עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/07049139-7b9b-41af-b2ee-d87035d717f2.gif)