הצעה לפתרון המשבר: האטומיסטים (חלק ב)

בפרק הקודם, ראינו כי דמוקריטוס טען שכל מה שקיים זה רק אטומים וריק, והסיק מכך את התובנה הגדולה שאנו חיים באשליה – שהעולם שאנו רואים סביבנו אינו העולם כפי שהוא, ושכל התכונות בו (כגון צבעים, טעמים, וכדומה) אינן קיימות בעולם אלא בתגובות שלנו לעולם. אך דמוקריטוס הרחיק ראות והבין את השלכות תמונת העולם המכניסטית שלו גם מעבר לכך. בפרק זה נראה עוד כמה תובנות שלו, וגם נדון בנקודות בהן הוא פחות קלע לאמת. שרשרת הסיבות הנצחית עוד תובנה חשובה של דמוקריטוס היא ששרשרת הסיבות נמשכת אחורה בכוח חוקי הטבע. האטומים מתנהגים על פי טבעם (נעים הלאה בריק, או מתנגשים ומסתבכים זה עם זה), ולכן כל דבר מתרחש בשל סיבות מיקרוסקופיות אלו. עבור דמוקריטוס, החוקיות ששלטה בתנועת האטומים הייתה סיבתיות מהסוג של הכרח (אם הם מתנגשים בצורה מסוימת, למשל, הם בהכרח ינתזו בצורה מסוימת, וכדומה), ולכן כל הדברים מתרחשים בהכרח.

לאוקיפיוס אומר שהכול מתרחש בהכרח, שזה אותו הדבר כמו גורל; שכן הוא אומר בספרו “על השכל”: “דבר לא מתרחש לשווא, אלא הכול [בהתאם] לתבונה ועל פי ההכרח”. - אאטיוס (Aet. I.25.4 Dox. 321)

אנשים, בבורותם, אומרים שמשהו קרה ב”מקרה”, או ב”מזל”, אבל זה רק בגלל שהם לא יודעים את הסיבות המיקרוסקופיות להתרחשות הדברים. אין דבר כזה ב”מקרה”, הכול מתרחש בהכרח בשל שרשרת הסיבות המיקרוסקופיות שמובילה להתרחשותו.

אחדים מעלים את השאלה האם יש או אין משהו כמו מזל; הם אומרים שדבר לא קורה במזל, אלא שיש סיבה מסוימת לכל הדברים שאנו אומרים שקורים ספונטנית ובמקרה [מזל]. למשל הסיבה שמישהו הולך במקרה לשוק ומוצא שם מישהו שהוא רוצה לראות אבל לא חשב שיהיה שם, היא שהוא הלך לשם [לשוק] בגלל שהוא רצה לקנות משהו. ובאופן דומה במקרים אחרים שאנו אומרים שהם במקרה אנו יכולים תמיד למצוא משהו שהוא הסיבה, לא המזל. - אריסטו Ar. Phys. II.4, 195b36

היום פירושים מסוימים של תורת הקוונטים גורסים שיש גם אקראיות של-ממש בעולם. אך הבנתו של דמוקריטוס עודנה עומדת בעיקרה – עדיין צירופי-מקרים אינם ככלל “במקרה” אלא יש להם סיבות מיקרוסקופיות. באופן דומה, נובע מכך שהכול אטומים וריק. היות שאנו איננו אלא אוספים של אטומים, הנעים בהכרח בהתאם לחוקי הטבע, משתמע שאיננו חופשיים כלל ועיקר. אטומיסטים מאוחרים מסוימים – בעיקר אפיקורוס – ניסו להכניס אקראיות למערכת, כדרך “להציל” את הרצון החופשי, אך עבור דמוקריטוס לא הייתה לא אקראיות ולא רצון חופשי, אלא הכול נקבע בהכרח.

אפירוקוס המציא את הדוקטרינה הזו כלומר של הסטייה [האקראית של האטומים] בגלל שהוא חשש שאם האטומים תמיד נעים בשל משקלם הטבעי וההכרחי, לא יהיה לנו שום חופש, שכן שכלנו ינוע כפי שהאטומים מכריחים אותו לנוע. דמוקריטוס, ממציא התאוריה האטומית, העדיף לקבל שהכול קורה בהכרח מאשר לשלול מהגופים האינדיבידואלים [האטומים] את תנועתם הטבעית. - קיקרו Cic. De fato 10.22

כדאי לשים לב שפתרונו של אפיקורוס לא עובד כלל. אפילו אם יש לאטומים תנועה אקראית (וכאמור, ייתכן שיש להם, בהתאם לתורת הקוונטים), עדיין האטומים נעים על פי טבעם המיקרוסקופי וזה קובע את ההתנהגות המקרוסקופית שלנו, ולכן לא יכול להיות לנו רצון חופשי. כל בחירותינו נקבעות על ידי המצב המיקרוסקופי של האטומים שלנו, לא באופן “חופשי” המנותק מחוקי הטבע. גם בעולם עם אקראיות, לפיכך, תובנתו של דמוקריטוס שאין רצון חופשי עודנה עומדת. מאחר שהכול הוא אטומים וריק, אין מה שייקטע את שרשרת הסיבות. לכן השרשרת היא אינסופית. מכך נובע שאין ולא יכולה להיות סיבה ראשונית. העבר הוא נצחי, שרשרת הסיבות נמשכת לאינסוף אל עבר העבר, ואין שום סיבה ראשונית שקבעה את כל המציאות הנובעת ממנה והלאה.

כך דמוקריטוס מאבדרה אומר שאין שום ראשית למה שתמיד קורה, או לאינסוף, אלא שהסיבה היא התחלה, ו[אילו] מה שתמיד קורה הוא אינסופי [העבר הוא אינסופי, ללא התחלה], כך שהוא אומר שלבקש את הסיבה [הראשונית] בכאלו מקרים זה לחפש את התחלת האינסוף [שגיאה מתמטית]. - אריסטו Ar. GA II.6, 742b7

כדאי לציין בהקשר זה שכיום לא ברור לנו אם העבר אינסופי, או שהוא סופי ומסתיים במפץ הגדול. אולם, כך או כך הטיעון של דמוקריטוס אינו תקף אם כל אירוע הוא מיידי. בתאוריית היחסות הכללית, למשל, בכל פרק זמן מסוים קיימים אינסוף אירועים, שכל אחד הוא הסיבה לזה שאחריו. הסינגולריות שהיא המפץ הגדול בתחילת הזמן, לעומת זאת, אינה סיבה התחלתית במובן של חוליה ראשונה בשרשרת הסיבות, אלא היא הגבול של השרשרת האינסופית של האירועים, מה שהאירועים או מצבי העולם שואפים אליו כשהולכים עוד ועוד לעבר. כך יש שרשרת אינסופית של סיבות, אך זה לא אומר שהעבר אינסופי או שאין סיבה (מסוג אחר) לכל השרשרת. עוד תובנה חשובה היא דחיית האלים. אם הכול נקבע על ידי החוקיות המיקרוסקופית האטומית, והכל מורכב מאטומים וריק, ברור שאין שום אלים (שהרי אלו לא יהיו מורכבים מאטומים וריק…) ואין לכן גם שום סיבתיות עליונה מעבר לסיבות המיקרוסקופיות השולטות במציאות, שום תודעה או כוונה המכוונת את הקיום.

כל האחרים אומרים שהעולם הוא דבר חי הנשלט על ידי ההשגחה האלוהית, אך לאוקיפיוס, דמוקריטוס, אפיקורוס, וכל אלו המציגים את האטומים והריק אומרים שהוא לא חי ואינו נשלט על ידי ההשגחה אלא הוא מורכב מאטומים שיש להם טבע לא-חושב מסוים – קיקרו Aet. II.3.2 (Dox. 329-30)

בהתאם לכך, דמוקריטוס חשב שהעולם נוצר בדרך טבעית. דמוקריטוס חשב על החלל הריק כאינסופי, שהרי אין מה שיפסיק את החלל בגבול מסוים. הוא הוסיף שלא סביר שרק החלק הקטן שבו אנו חיים מלא בחומר, ושאר היקום האינסופי לא. סביר הרבה יותר שמדי פעם, ביקום האינסופי, ישנו איזה מקבץ של חומר, איזה “עולם”. לכן, טען דמוקריטוס, קיימים אינסוף עולמות, כולל עולמות ששונים משלנו רק במעט.

שכן זה היה על בסיס זה שדמוקריטוס טען שקיימים עולמות מרובים, [על בסיס כך שהוא] טען שהריק אינסופי. שכן מה הסיכוי שחלק אחד בריק יהיה מלא בעולם, ואחרים לא. לכן אם יש עולם בחלק כלשהו של הריק, חייב להיות אחד בכל הריק. לכן, מאחר שהריק הוא אינסופי, גם מספר העולמות יהיה אינסופי - פילופונוס. Philoponus 405.23

והוא [דמוקריטוס] אומר שהדברים הם בתנועה מתמדת בריק, ושיש אינסוף עולמות, השונים בגדלם. בחלק מהן אין לא ירח ולא שמש, באחרים הם גדולים מאלו בעולמנו ובאחרים ישנם יותר [ירחים או שמשות]. המרחק בין העולמות אינו אחיד, ויש יותר [מהם] בחלקים מהיקום ומעט יותר בחלקים אחרים, וחלק מהם גדלים, אחרים הם בשיאם וחלק מהם נובלים , ובחלק מהמקומות הם נוצרים ובחלק מושמדים. הם נהרסים על ידי התנגשויות אחד עם השני. חלק מהעולמות חסרי חיות וצמחים וכל לחות. – היפוליטוס (המאה ה-2 וה-3 לספירה) - Hippol. Refut. I.13.2 (Dox. 565.16)

כמובן שתמונה זו מתאימה מאוד לתמונה שיש לנו אודות העולמות (כוכבי הלכת) הרבים הקיימים ביקום שלנו. אכן ישנם עולמות רבים יותר בחלקים מסוימים של היקום (גלקסיות), ואכן העולמות נוצרים ונהרסים ברחבי היקום, והם שונים זה מזה – לחלק יש שמש קרובה או גדולה יותר, או מספר שמשות, לחלק אין ירחים, לחלק יש ירחים גדולים או רבים יותר, וכדומה. מה לגבי האמונה, שמכיוון שהיקום כה גדול ואינו נשלט על ידי תכנית גדולה, יתקיימו עולמות דומים מאוד לשלנו? אמונה זו הושמה ללעג ולקלס על ידי מבקריו של דמוקריטוס.

במי (עלי לבחור)? דמוקריטוס? האם אתה… חושב… כשביקום אחד יש מבנה מופלא כזה, שיש [בנוסף לעולמנו] עולמות מרובים מעלינו ומתחתינו, משמאל ומימין, לפנינו ואחרינו, חלק שונים ואילו אחרים מסוג דומה? ו, מאחר שאנו כרגע בבאולי ופתואלי [שתי ערים שכנות], כך גם יש אנשים רבים לאין ספור במקומות ממש כמו אלו, עם שמות אלו, אותן תכונות, קריירות, כישרונות, אותו מראה ואותו הגיל, האומרים את אותם הדברים? – קיקרו Cic. Acad. pr. II.40.125

אך למעשה נראה שדמוקריטוס צדק. יש לנו מספר סיבות לחשוב שעולמות דומים שכאלו אכן מתקיימים ביקום שלנו. כפי שמסביר הקוסמולוג מקס טגמרק:

אם היקום הוא אינסופי והתפלגות החומר מספיק אחידה בקנה מידה גדול, אז אפילו האירועים הבלתי סבירים ביותר חייבים להתרחש היכן שהוא. בפרט, יש כוכבי לכת אחרים רבים עד אינסוף, כולל לא אחד אלא אינסוף אנשים עם אותה הופעה, שם וזיכרונות כמו לך. אכן, יש אינסוף אזורים אחרים באותו גדול כמו היקום שלנו, שבהם כל היסטוריה קוסמית אפשרית מתרחשת. זוהי הדרגה הראשונה של הרב-יקום. – מקס טגמרק, 2009

לא ברור אם היקום אכן מספיק גדול כדי להכיל עותקים שכאלו או לא, אם כי הראיות כרגע מצביעות לכיוון “כן”, כלומר שהיקום מספיק גדול ואולי אף אינסופי. בכל מקרה, זהו קו מחשבה נכון ובהחלט לא מופרך. כדאי להבהיר שלמרות שדמוקריטוס מדבר על כך שהיקום נוצר ספונטנית, אין בכך כדי לפגוע בכך שהכול נוצר מסיבות מיקרוסקופיות. בהתאם למה שנאמר למעלה, יצירת העולם היא “הכרחית” במובן שכן קיימות סיבות מיקרוסקופיות לכך, אך זהו תהליך “ספונטני” או “מקרי” במובן שאין לכך סיבות מאקרוסקופיות או כלליות, כגון שזה נקבע על ידי סיבה ראשונית, או על ידי תבונה אלוהית.

[דמוקריטוס] מזהה כסיבות את המיקום והסידור והצורה של האטומים, אך הוא אומר שהסיבה של הביאה לידי קיום של הדברים הכלליים היא הספונטניות. – פילופינוס Philop. 261.31

העולמות לכן התהוו באופן טבעי, על ידי תהליכים אטומיים רגילים. המודל שהיה לפני עיניו של דמוקריטוס היה מודל המערבולת. היוונים ידעו שמערבולות או סיבוב נוטים לדחוק לשולי המערבולת את הדברים הגדולים ולמרכזה את הקטנים. דמוקריטוס חשב כי זה היה הבסיס ליצירת ומבנה העולם.

העולמות באים לידי קיום בצורה זו: גופים רבים מכל מיני צורות נפרדים ונעים מהאינסוף אל הריק, והם נאספים יחדיו לכדי מערבולת אחת, שבה גופים דומים מופרדים יחדיו עם גופים דומים להם כאשר הם מתנגשים ומסתובבים בכל הדרכים. האטומים … הם אינסופיים בגדלם ומספרים, והם ככלל נעים במערבולת [בכל עולם] – דיוגנס לארטיוס DLIX.30ff.

לכשנאספו [לכדי מערבולת], כל [האטומים] הגדולים והכבדים יותר מתחילים לשקוע מטה, והקטנים, העגולים, החלקים והמחליקים יותר מתחילים להילחץ כלפי חוץ על ידי הלחץ מהאטומים [השכנים] ומוסעים למעלה [לקצה המערבולת]. וכאשר הכוח הדוחף אותם למעלה מתחיל להיגמר, הם מנועים מלנוע למטה [שכן] הם נדחפו למקומות בהם היה מקום עבורם. מקומות אלו היו בהיקף [המערבולת], ושם אוסף האטומים נהיה עקום, וכשהם נהיים מקושרים יחדיו בצורה עקומה זו הם מרכיבים את השמיים. האטומים היו מגוונים אך [התמיינו יחדיו] באותו הטבע [גודל], כפי שכבר נאמר, ואלו שנדחפו למעלה היוו את טבע הכוכבים. והמספר הגדול של הגופים שנדחפו מעלה פגעו באוויר ודחקו אותו, וגרמו לו לזוז והפכו אותו לרוחות, אשר תפסו את הכוכבים וסחבו אותם עמן, וכך שימרו את תנועתם השמימית הנוכחית. אז מהאטומים ששקעו למטה הארץ באה לידי קיום, ומאלה שעלו למעלה השמיים, האש והאוויר. הייתה כמות גדולה של חומר המוכלת בארץ, וכאשר היא נדחסה על ידי מהלומות הרוח ונשימת הכוכבים, כל המבנה, מורכב מחלקים קטנים, נמחץ יחדיו, מה שהביא ליצירת הלחות [כמו מטלית רטובה הנמחצת] אשר, בהיותה נוזל, זרמה למקומו הריקים אשר יכלו להכילה ולהחזיק בה, או זרמה למטה וחצבה את המקומות הנמוכים. זוהי הדרך בה רכיבי העולם העיקריים באו לידי קיום. – פסאודו-פלוטארך (אולי המאה ה-3 לספירה) ps-Plut. Epit. I.4.2-4 [= Aet. I.4.2-4] (Dox. 289-91)

מקרה ממוזל הוא שמערכות שמש אכן נוצרות בצורה דומה, על ידי מערבולות והתמצקות של גזים בין כוכביים. אולם מערבולות אלו שונות מאלו של דמוקריטוס, שלא העלה בדעתו כי המערבולת הייתה בתחילה גז או כי נוצרת שמש לוהטת במרכז המערבולת ושאנו חגים סביבה. שימו לב כי עבור דמוקריטוס, בניגוד לכל האנשים האחרים בזמנו, הכוכבים לא היו ישויות אינטליגנטיות ואלוהיות, אלא סלעים ענקיים הנעים בקרבת קצה המערבולת. תנועתם היא רק תנועה טבעית של אטומים, ולכן לא היה למיקום הכוכבים שום משמעות לחיי העולם הזה, ולא היה שום בסיס לאסטרולוגיה.

לא אנאקסגורס ולא דמוקריטוס בספרו “מערכת העולם הגדולה” מקבלים שהגופים השמיימיים חיים. - Achilles Introduction I.13 (from Eudorus)

דמוקריטוס אומר שהם אבנים – אאטיוסAet. I.13.4 (Dox. 341: on the nature of the heavenly bodies):

דמוקריטוס לפיכך לא דחה רק את האלים, אלא אף את האסטרולוגיה, שרבים וטובים אחרים בעולם העתיק האמינו בה. לאור הבנתו העמוקה של דמוקריטוס את המציאות הטבעית, נראו לו רוב הדברים שבני האדם עסקו בהם כהבלים. אנשים עסקו, אז כהיום, בדברים מתוך נקודת מבט דתית, שלא מבינה את הסיבות האמתיות לדברים ואת המבנה היסודי של העולם, והאמינו באמונות שווא בתחום המוסר והחברה בשל כך. במקום לכעוס על כך, דמוקריטוס בחר לצחוק. לא צחוק של כעס, אלא צחוק כשל מבוגר הצוחק ממשובות הילדים.

כל פעם שהרקליטוס יצא החוצה וראה כה רבים סביבו חיים ואפילו מתים בצורה גרועה, הוא נהג לבכות ולרחם עליהם… על דמוקריטוס לעומת זאת נאמר שלעולם לא הופיע בציבור ללא שצחק, כה מעט הוא לקח ברצינות את כל הדברים שהאנשים עסקו בהם ברצינות כה רבה. – סנקה (המאה ה-1 לספירה) Seneca On anger II.10.5

אנו צריכים לראות בכל העוונים של ההמון לא כשנואים אלא כמגוחכים, ובכך לחקות את דמוקריטוס ולא את הרקליטוס. – סנקה Sen., On tranquility of mind XV.2:

חסרונות הפילוסופיה של דמוקריטוס כפי שכבר ציינתי, אני מחשיב את דמוקריטוס לראשון שהבין כמעט במלואן את ההשלכות של תמונת עולם מיקרוסקופית. אך אני מוצא את הפילוסופיה שלו בעייתית מכמה בחינות. כבר עמדנו על הכשל הפילוסופי הגדול ביותר בה, חוסר הבהירות מדוע ה”יש” הוא נצחי ובלתי ניתן לשינוי מחד אך ניתן לדבר על ה”אין” שבין הדברים מאידך. אך יש נקודות בעייתיות נוספות שאני רוצה להעלות. חלק מגדולתו של דמוקריטוס נובע מכך שהוא היה מעין מדען קדום. הוא חשב על עקרונות המטאפיזיקה, כמו פרמנידס, אך לא התעלם מתופעות שראה בעולם סביבו, כגון שינוי וריבוי.

התאוריה השיטתית המקיפה ביותר הוצעה על ידי לאוקיפוס ודמוקריטוס, שלקחו כנקודת המוצא את טבע הדברים. שכן כמה מהפילוסופים המוקדמים יותר [פרמנידס] חשבו שמה שקיים הוא בהכרח אחד ובלתי ניתן לשינוי, שכן האין לא קיים, ולא יכול להיות שום שינוי בלי ריק [אין] נפרד, וגם לא יכלו להיות דברים רבים ללא דבר שיפריד אותם [זה מזה] … כתוצאה מתאוריות אלו הם [פרמנידס] הזניחו את הניסיון והתעלמו ממנו על בסיס [הטענה] שיש להישמע לתאוריה [רציונליות] ולומר שכל הדברים הם אחד וחסר שינוי – וגם אינסופי, כפי שאמרו חלק, שכן גבול יגביל את הקיים כנגד הכלום. כך הם טענו טענות אלו לגבי המציאות מסיבות אלו, ונראה היה שמסקנות אלו נובעות מהתאוריה [רציונליות], אך למעשה חשיבה באופן זה נראית קרובה לשיגעון… Ar. GC I.8, 324b35: (325a13).

כפי שראינו לעיל, דמוקריטוס נימק את התאוריות שלו בעזרת נימוקים אמפיריים בנוסף לנימוקים פילוסופיים. הוא מביא לדוגמה את העובדה שהדבש מתוק לחלק ומר לאחרים (שממנה הוא הסיק שהמציאות אובייקטיבית, אך תחושותינו סובייקטיביות). דמוקריטוס גם ניתח חיות, וייתכן שאף עשה ניסויים בכימיה ואופטיקה. כמו כל מדען, דמוקריטוס התעניין מאוד בעולם הטבע, חקר אותו, וסיפק הסברים טבעיים מפורטים לתופעות רבות ושונות. אולם, מבחינות אחרות דמוקריטוס היה רחוק מלהיות מדען טוב. אולי ההבדל החשוב ביותר היה שהוא חשב שמה שמושג על ידי המדע, על ידי ניתוח התופעות, הוא ידע וודאי.

בספרו “הקנונים”, הוא אומר שישנם שני סוגים של ידע, אחד דרך החושים ואחד דרך המחשבה; הוא קורא לידע דרך המחשבה “אמיתי”, ומעיד לטובתו באמינותו בשפיטת האמת, והוא קורא לידע דרך החושים “ממזר”, ולא מעניק לו ידיעה חפה-מטעות את האמת. – סקסטוס אמפיריקוס Sext. M VII.138 (after no. 50)

הסבריו הטבעיים של דמוקריטוס גם היו לעתים קרובות דחוקים ולא משכנעים, ולא בוססו על מחקר מדעי זהיר אלא על תצפיות ספורדיות והשערות פרועות. מכשלות אלו תרמו רבות לירידת קרנו בקרב פילוסופים אחרים, מאוחרים יותר.

השאלה עולה כעת מדוע חתיכה שטוחה של ברזל או עופרת צפה על פני המים, אך חתיכה קטנה וקלה יותר שוקעת, אם היא עגולה או ארוכה, כגון מחט, וזה גם בעייתי מדוע דברים כגון שביבי ברזל או כל מיני סוגי אבק מרחפים באויר כאשר הם מאוד קטנים. בכל השאלות האלו זה לא נכון לחשוב שהסיבה היא כפי שאומר דמוקריטוס. הוא אומר שהגופים החמים העולם דרך המים התומכים בדברים הכבדים והשטוחים, אך הגופים הדקים מחליקים למטה כי רק מעט גופים [חמים העולים מלמטה] מתנגשים עמם. אך זה צריך לקרות אפילו יותר באויר, והוא עצמו מעלה את ההתנגדות הזו. אך לאחר שהעלה אותה, הוא מספק לה רק תשובה חלושה, שתנועת אויר אינה בכיוון אחד, כש”בתנועה” הוא מתכוון לתנועה מעלה של הגופים [החמים העולים מלמטה]. Ar. De caelo IV.6, 313a14

שימו לב ששום טכנולוגיה גבוהה לא דרושה כדי להבין את הסיבה הנכונה, המתאימה לתורה האטומית – פני המים דוחים את מה שמונח מעליהם, כך שיותר שטח פנים מאפשר להם לדחות גופים כבדים יותר. ניתן לראות שהתופעה קשורה לפני המים על ידי כך שאותו הגוף כן יצלול מטה מהרגע שיטבילו את כולו בתוך המים. הדרך היחידה שבה אפשר להגיע להסבר של דמוקריטוס, שאינו מתאים לכך שהגוף ישקע ברגע שהוא מושקע כולו במים, היא אם לא חוקרים בזהירות את התופעה. מה שמתסכל במיוחד בתורותיו של דמוקריטוס הוא שמאחר שהן היו נכונות (ברמת הכימיה ומעליה), הוא היה אך כפסע מגילויים מדעיים שהיו מקצרים אלפי שנים של מחקר מדעי. למרבה הצער, דמוקריטוס וממשיכיו לא השכילו לקחת את הצעדים הקטנים האלו הלאה.

כך למשל, כפי שטוען אריסטו, מתוך התורה האטומית נובע מה שהיום אנו קוראים לו עקרון ההתמדה – שגופים ממשיכים לנוע עד שמשהו מפריע את תנועתם: …יותר מכך, אף אחד [מהאטומיסטים] לא יכול לומר מדוע משהו בתנועה יעצור במקום כלשהו, שכן מדוע [יעצור] כאן במקום שם? לכן הוא או יישאר במקומו ללא תנועה, או ימשיך לנוע עוד לנצח, אלא אם משהו חזק יותר מונע זאת ממנו. – אריסטו Ar. Phys. IV.8, 215a19

אריסטו כאן מסביר את עקרון ההתמדה, בערך 2000 שנה לפני שגלילאו יגלה אותו מחדש! אך מאחר שאריסטו לא היה אטומיסט, אלא התנגד לאטומיזם, מסקנה זו לא נכנסה לאטומיזם ולא פותחה ובוססה ניסויית והדגמתית. באופן דומה, מתוך רעיון היסוד של האטומיזם נובע כי אנו רואים עצמים בשל חלקיקים קטנים הנובעים מהם. מכאן קצרה הדרך להבין כי אנו רואים חלקיקי אור, מה שאנו קוראים לו היום “פוטונים”, הנעים בקווים ישרים. אולם במקום זאת, דמוקריטוס המציא רעיון מוזר של “דמויות”, שהן שכבות דקות של אטומים בדמות העצם, שיוצאות מהעצמים ואנו רואים אותם כשהן פוגעות בעיננו. אולי היה זה בגלל שהוא לא חשב על כך שכל צבע נפרד הוא אטום מסוג שונה. אם הוא או מי ממשיכיו היה מעלה את הרעיון הזה, הוא יכול היה לגלות כי אנו רואים את האור, ושזה נע בקווים ישרים, כ-1500 שנה לפני אל-היית’ם, ולהסביר כי אור לבן מורכב מכל הצבעים כ-2000 שנה לפני ניוטון. אך אולי ההיבט המאכזב ביותר בתורת דמוקריטוס הוא תורת המוסר והנפש שלו. אולי בגלל שלא היה רגיל למכונות חשיבה וחשבון כפי שאנו רגילים בדורנו, דמוקריטוס לא השכיל לחשוב על הנפש והמוסר כתהליכים פנימיים בגופנו (ובפרט, במוחנו). הוא חשב על הנפש כעשויה מאש, אטומי אש עגולים, שכן הוא קישר בין התנועה שה”נפש” מספקת לתנועתיות שהוא האמין שיש באופן טבעי לאטומי האש. הגיגיו על המוסר לא חורגים מתובנות מוסריות רגילות, כגון חשיבות ההבנה שיש דברים מחוץ לשליטתך, הפצרות למתינות בחיפוש אחר תענוגות, וכדומה. ככל הנראה הוא לא ניסח את רעיון המפתח בתורת המוסר הנטורליסטית, שהמוסר מבוסס על רצונותינו בנושאים המוסריים, וזה מאכזב, מכיוון שבכך הגותו חסרה את אחת התובנות הגדולות החשובות בכל תמונת עולם נטורליסטית. סיכום ראינו כי דמוקריטוס עמד על כל התובנות החשובות הקשורות בתמונת עולם מטריאליסטית, מלבד אולי בתחום תורת ההכרה (הנפש) והמוסר. אך מלבד תקופה קצרה של תחייה בעקבות אפיקורוס, מעולם לא הייתה עמדתו של דמוקריטוס מקובלת. אמנם היא היוותה עמדה חשובה שיש להתחשב בה – אך רק כדי לדחות אותה. כפי שצויין, הועלתה גם ביקורת רבה הן על רעיונו בדבר העולמות המרובים, והן על היבטים של היסקיו הפילוסופיים. ביקורת חשובה נוספת הייתה שהאטומיזם לא מסביר את ה”תכנון” הגלוי לכאורה בעולם החי, ולא שופכת אור על מקור ההוד, הסיבוכויות וההדר שבקוסמוס.

האם אתה (דמוקריטוס) … חושב … שמשהו ראוי יכול להיווצר ללא שכל כלשהו? - קיקרו Cic. Acad. pr. II.40.25

אך זה לא סביר ש[היקום ינוע] על ידי הכרח על ידי המערבולת … ואם תנועה זו אינה מסודרת, היא לא יכולה להניע דבר בדרך מסודרת. אך אם היא מניעה דברים בסדר והרמוניה, היא תהיה משהו אלוהי ועל-טבעי. וכן לא יכול משהו להניע את היקום בדרך מסודרת ובהשגחה אלא אם הוא תבוני ואלוהי. וכל דבר מסוג זה לא יהיה עוד מערבולת, שכן זהו [המערבולת] משהו לא מסודר וקצר-חיים. לכן בהכרח העולם לא מונע על ידי מערבולת, כפי שדמוקריטוס וחסידיו אמרו… – סקסטוס אמפיריקוס Sext. M IX.112-13

גם היום אנשים דתיים מטילים ספק בטבעיות העולם מאותן סיבות. דרווין כבר הראה לנו כיצד נוצר ה”תכנון” ביצורים חיים; ועדיין דתיים רבים מכחישים זאת. מדע הקוסמולוגיה והאסטרונומיה כבר הראו לנו כיצד נוצרו כל הדברים ביקום, כולל מערכת השמש והעולם עליו אנו חיים, מתוך מצב התחלתי פשוט וטבעי; ועדיין דתיים רבים מכחישים זאת, ורואים את התוכנית והתבונה האלוהית במה שאינו אלא תולדה עיוורת של הסיבות המיקרוסקופיות. אולי, כמו דמוקריטוס, לא נותר לנו אלא לצחוק למשובות מחשבה ילדותיות אלו.