הוא מת כפי שחי: דייויד יוּם, פילוסוף וכופר

כשהפילוסוף הסקוטי דייויד יוּם שכב על ערש דווי בקיץ 1776, פטירתו היתה אירוע שרבים ציפו לו. בבריטניה של המאה ה-18 מעטים היו האנשים שהתבטאו בגילוי-לב כמו יוּם על העדר אמונתם הדתית, והספקנות שלו זיכתה אותו בחיים שלמים של גידופים וגערות של דתיים מתחסדים, כולל מאמץ מתואם להטיל עליו חרם מצד הכנסיה של סקוטלנד. עכשיו כולם רצו לדעת איך הכופר הזה עתיד להתייצב מול מותו. האם יפגין חרטה או אף יתכחש לספקנותו? האם ימות במצב של מצוקה, כמי שישללו ממנו כל הניחומים הנובעים מן האמונה בעולם הבא? בפטירה עצמה, יוּם מת כפי שחי, עם מידה הגונה של הומור ובלי דת. התיאור הידוע ביותר של ימי גסיסתו של יוּם, לכל הפחות בזמננו, הוא של ג’יימס בוסוול, שהצליח לארגן לעצמו ביקור אצלו ביום ראשון ה-7 ליולי 1776. תיאורו את שיחתם פשוט וברור, אולם ביקורו של בוסוול נועד פחות להביע רגשי כבוד לאדם גוסס או אפילו לספק יצר של סקרנות חולנית, ויותר כדי לחזק את אמונתו הדתית האישית כשיווכח שאפילו יוּם לא מצליח להישאר סרבן אמונה אמיתי עד הסוף. מהבחינה הזאת הוא נכשל לגמרי. כשהוא “מאחר מדי לכנסיה,” בוסוול עשה את דרכו אל ביתו של יוּם, והופתע למצוא אותו כשהוא “רגוע ואף עליז… מדבר על עניינים שונים בשלוות נפש ובדעה צלולה שיש למעטים בכל זמן שהוא.” בוסוול, ברוב טקט, העלה מיד את נושא החיים שלאחר המוות והיקשה שמא אולי בכל זאת ייתכן שיש איזשהו עולם עתידי. יוּם השיב ש”אפשר לשים באש חתיכת פחם והיא לא תישרף, והוסיף שגחמה מאד בלתי-סבירה היא לחשוב שנתקיים לנצח.” בוסוול לא ויתר ושאלוֹ אם הוא חש אי-נוחות למחשבה על כליון, ועל כך ענה יוּם שהוא איננו מוטרד מהרעיון לחדול מלהתקיים יותר מכפי שהוא מוטרד מהרעיון שהוא לא התקיים לפני לידתו. זאת ועוד, יוּם “אמר ביובש שהמוסריות של כל הדתות רעה ו… כשהיה שומע שמישהו דתי, היה מסיק מכך שמדובר בנבל, אם כי זכה להכיר כמה אנשים טובים שהיו גם דתיים”. יש בראיון הזה כדי להציג את יוּם בשיא חוצפתו, אבל במאה ה-18 הראיון נותר בעיקר מוצנע במחברותיו האישיות של בוסוול. התיאור הבולט והשנוי-במחלוקת ביותר של ימי יוּם האחרונים נכתב דווקא בעט מפורסמת עוד יותר, זו של אדם סמית’, חברו הטוב ביותר של יוּם. מיד לאחר מותו של יוּם, סמית’ חיבר לו שיר הלל בצורת מכתב פומבי למו”ל של שניהם, וויליאם סטרהאן. מכתב זה הפך בעצם להיות “הגירסה הרשמית” לסיפור מותו של יוּם, משום שהוא הופיע (ברשות מראש מאת יוּם) כקטע נלווה לאוטוביוגרפיה הקצרה שהתפרסמה לאחר מותו, My Own Life (חיי, 1776). במכתבו של סמית’ לא היה דבר מחוסר הכבוד שפשה בראיונו של בוסוול, אבל הוא מתעד – מציג לראווה, אפילו – את שלוות ימיו האחרונים של יוּם, ומתאר את הפילוסוף מספר בדיחות, משחק בקלפים ומשוחח בעליצות עם חברים. הוא גם מדגיש את אופיו המעולה של יוּם; למען האמת, סמית’ סיים את מכתבו בהצהירו שחברו הלא-מאמין התקרב “עד שלמות למושג האדם החכם והערכי, ככל שמאפשרת שבריריותו של הטבע האנושי.” אף על פי שמכתבו של סמית’ מוכר כיום יחסית מעט, הוא עורר במאה ה-18 מהומה. לימים הצהיר סמית’ שהמכתב “המיט עלי פי עשרה יותר גידופים מאשר ההתקפה האלימה ביותר מצידי על כל מערכת הסחר של בריטניה הגדולה”, והכוונה כמובן לספרו “עושר העמים” מ-1776. לכל אורך חייו עשה סמית’ כמיטב יכולתו שלא לחשוף את את אמונתו הדתית – או את היעדרה – ולהתרחק מעימותים עם דתיים אדוקים, אבל טענתו שספקן מושבע כמו יוּם הינו מופת לחוכמה ומוסריות “היתה פוגענית ביותר” ו”זעזעה כל נוצרי מיושב בדעתו” (בדבריו של בן התקופה). בוסוול עצמו ראה במכתבו של סמית’ “עזות פנים חצופה” ודוגמה ל”תוצרים הרעילים שבהם נגוע גילו”. כמתבקש, הוא הפציר בסמואל ג’ונסון “לעשות מעשה” כדי “לחבוט את ראשיהם של יוּם וסמית’ זה בזה ולגרום להגחכה הקיצונית של דברי כפירה יהירים ורברבניים. האם לא ישתלם לך,” טען, “לנכש עשבים שוטים כאלה מגינת המוסר?” המחלוקת גם היא לא שככה במהירות. כמעט מאה שנים לאחר מכן, סופר פורה של כתבי דת עבי-כרס, ג’ון לאורי, היה שטוף-חימה בגלל מכתבו של סמית’ במידה כזו שהצהיר כי “איננו מכיר שום ראיה מעציבה לחולשה ולאווילות שבחוסר הדתיות והכפירה” ב”ספרות האנגלית כולה”. במאה ה-18, הרעיון שספקן עשוי למות מיתה טובה, ללא תקוות או פחדים מיותרים, רדף בבירור רבים, ביניהם בוסוול, שניסה להמשיך ולדחוק בו אך פניו הושבו ריקם. בימינו, כמובן, הלא-מאמינים זוכים עדיין בחוגים מסוימים ליחס של חשדנות ואף שנאה, אבל רבים מתים מידי יום מבלי בלי תשומת לב או הערות בנוגע לחוסר האמונה שלהם. נחוצה צורה ספציפית יותר של כפירה חצופה וגלויה – יותר בדומה לזו של יוּם שבראיון של בוסוול מאשר לזו שבמכתבו הפומבי של סמית’ – כדי לעורר הלם או תרעומת בדומה לאלה שנלוו למותו של כריסטופר היצ’נס לפני שנים אחדות (ואכן, נעשו בזמנו כמה השוואות בין היצ’נס לבין יוּם). העובדה שבמאה ה-18 סמית’ ספג גידופים עזים ומתמשכים בשל עצם הדיווח על קיצו השליו והאמיץ של ידידו מהווה תזכורת בולטת למידה בה התקדמנו בעניין זה.

דניס רסמוסן הוא פרופסור עמית בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת טאפט שבמסצ’וסטס. מחבר The Infidel and the Professor: David Hume, Adam Smith, and the Friendship That Shaped Modern Thought (הכופר והפרופסור: דייויד יוּם, אדם סמית’ והחברות שעיצבה את החשיבה המודרנית, 2017). פורסם במקור במגזין (https://aeon.co/ideas/he-died-as-he-lived-david-hume-philosopher-and-infidel). עריכה המאמר באנגלית: מרינה בנג’מין. עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/a704d67c-2cc4-4c31-aa16-1c8ce73f4392.gif)