ההומניזם התבוני של שפינוזה

שפינוזה לא ביטל את רעיון האלוהות, אך חלק ממסקנותיו עומדות בשורש ההומניזם החילוני המודרני. בתקופתו הוא לקח את הרצון להבין את העולם באופן תבוני הכי רחוק שאפשר

הקדמה
ברוך שפינוזה (1632-1677) היה פילוסוף הולנדי ממוצא יהודי שחי במאה ה17. בתקופה זו הייתה פריחה לרעיון שניתן להבין את כל העולם בדרך תבונית כפי שמבינים מודל לוגי מתמטי. אנשים כמו דקארט, ניוטון, הובס וקצת קודם לכן גלילאו, ביססו את האמונה שהעולם ניתן להבנה בדרך תבונית. תפיסה זו היא ביסוד ההומניזם כי היא מניחה שהעולם יכול להיות מובן ע”י האדם ואין כוח בלתי ניתן להבנה שמנהל אותו. שפינוזה ככל הנראה הוא ההוגה שלקח רעיון זה הכי רחוק שאפשר. היצירה המטפיזית הגדולה של שפינוזה, “האתיקה”, כתובה כולה כמו הוכחה גיאומטרית. במסגרת זו שפינוזה גוזר מהגדרות ומאקסיומות רציונאליות מסקנות הכרחיות ובדרך זו מתאר את העולם כולו ובעיקר מנסה לעזור לאדם להכיר את העולם בדרך תבונית.

הצגה של המבנה המטפיזי הרציונאלי
ההנחה הבסיסית ששפינוזה פועל לפיה, ולפיה הוא מנסח תורתו המטפיזית, היא ההנחה הפשוטה לפיה העולם ניתן להבנה. אומנם יכול להיות שכבני אדם אנחנו לעולם לא נצליח להבין את העולם אבל לפחות מבחינה תיאורטית שפינוזה מניח שהעולם ניתן להבנה. זו הנחה הומניסטית שלא משאירה מקום לאלים או לאל שיכול פתאום ליצור, בדרך לא מובנת, דברים יש מאין. כלומר ההנחה היא שמנקודת מבט כלשהי ניתן להבין את הסיבה לכל דבר. אם מקבלים את ההנחה הבסיסית הזו אנחנו צרכים לקבל שכל הדברים בעולם הם חלק משרשרת סיבתית בה דבר אחד גורם בהכרח לדבר אחר להתרחש.

שפינוזה מנסח זאת בדרך יותר תכנית כאשר הוא קובע שכל דבר סופי נקבע להתקיים ע”י דבר סופי אחר, כאשר הדבר הסופי האחר בתורו נקבע להתקיים ע”י דבר סופי נוסף וכך עד אינסוף (אתיקה I, מ’ 28). שפינוזה מכנה את הדברים הסופיים הללו בשם אופנים סופיים וכך מתקבל שלפי שפינוזה העולם הוא למעשה שרשרת סיבתית של אופנים סופיים הנמשכת עד אינסוף. שרשרת זו נמשכת עד אינסוף ואם נחשוב עליה כמכלול אינסופי היא למעשה הטבע כולו, או מה ששפינוזה מכנה במונחים פילוסופים “עצם” ובמונחים תיאולוגים – “אלוהים”.

הטבע מופיע לפנינו, בני האדם, בשתי דרכים שונות: דרך אחת היא דרך פיזית, אנחנו מרגשים שיש דברים חומריים בעולם, והדרך השנייה היא דרך מחשבתית, אנחנו חושבים על הדברים בעולם. בעקבות כך שפינוזה אומר שהטבע/אלוהים מגיע לידי ביטוי מבחינת האדם בשני תארים התואר הנפשי החושב והתואר החומרי המתפשט במרחב (אתיקה II, ה’ 5). האל האינסופי אינו מוגבל ולכן יכולים להיות אינסוף תארים לאל (אתיקה I, ה’ 6) אבל אנחנו מכירים רק שניים. כל אחד משני התארים הללו כאמור כולל אינסוף אופנים כאשר האופנים של התואר המתפשט הם הדברים החומריים והאופנים של התואר החושב הם האידיאות.

התגברות התבונה על הכוח המדמה
קשה מאוד לקבל את תמונת העולם התבונית ששפינוזה מציג. אולי אנחנו יכולים לקבל אותה כלפי העולם אבל הרבה יותר מאתגר לקבל אותה כלפי עצמנו. כלומר אני יכול לקבל שהעולם סביבי מתנהג בדרך סיבתית הכרחית אבל קשה לקבל שכל הרצונות והרגשות שלי כאדם נקבעים בדרך סיבתית הכרחית. לדוגמה אני יכול לקבל שמכונית נוסעת בגלל שרשרת סיבתית הכרחית, אבל רובנו כאשר נחשוב על איך אנחנו קמים בבוקר נרצה לומר שיש לנו בחירה חופשית אם לשתות קפה עם כפית סוכר אחת או שתיים. יש להבין שכדי שנוכל לקבל את התמונה הסיבתית ההכרחית ששפינוזה מציג חייבים לדחוק כל מקום של מקריות גם לגבי עצמי. האדם הוא חלק מהטבע ואם אנו מבינים את הטבע כמערכת סיבתית הכרחית נגזר מכך שגם האדם נקבע בדרך דומה. שפינוזה אומר שבטעות אנו חושבים על האדם כממלכה בתוך ממלכה אבל למעשה האדם הוא חלק בלתי נפרד מהממלכה של הטבע (אתיקה III, הקדמה). מכאן שאם אנו מבינים את הטבע כמערכת סיבתית הכרחית עלינו להבין כך גם את עצמנו.

ניתן לומר ששפינוזה מצביע על שתי נקודות בהן האדם מתקשה לחשוב על עצמו בדרך תבונית וכחלק משרשרת סיבתית הכרחית. הנקודה הראשונה היא חופש הרצון – כלומר האדם נוטה לחשוב שהוא מחליט באופן חופשי מה הוא יעשה ולא שהוא נקבע ע”י מערכת סיבתית. הנקודה השנייה היא הרגשות – האדם מרגיש שרגשות מתעוררים בו בדרך ספונטנית, מקרית ולא רציונאלית ולא כחלק ממערכת סיבתית הניתנת להבנה. אבל לפי שפינוזה כאשר תופסים את העולם בדרך תבונית אין מקום לחופש רצון ולרגשות ספונטניים ויש להתגבר על הנטייה הפסיכולוגית לחשוב כך על עצמנו.

לגבי חופש הרצון טוען שפינוזה שכאשר חושבים על הרצון עלינו להבין כי הרצון הוא חלק מהפעילות המנטאלית שלנו. כפי שטענתי קודם כל הפעילות המנטאלית שלנו היא חלק משרשרת סיבתית של אידאות שהינה התואר החושב. בהקשר זה גם הרצון מושפע מסיבות מנטאליות קודמות ואין לנו דרך לחשוב על הרצון כחופשי מהן (אתיקה II, מ’ 48-49). למעשה שפינוזה טוען שאנו צרכים להבין חופש בדרך אחרת לגמרי. לא כמצב שבו אנו לא משופעים משום דבר אלא כעל ידיעת ההכרחיות (אתיקה I, א’ 7). במובן זה רק אלוהים חופשי לגמרי כי הוא המערכת הסיבתית כולה (אתיקה I, מ’ 17). לחופש כמקריות אין מובן אני חופשי רק במובן שאני יודע מה השפיע עלי ומה הולך לקרות.

לגבי הרגשות משקיע שפינוזה עבודה הרבה יותר גדולה והוא מציע ניתוח מדויק של התגברות התיאורטית והפסיכולוגית על הרגשות. שפינוזה מבקש להעמיד את כל המבנה האמוציונאלי על שלושה רגשות המתייחסים לשימור העצמי (קונטוס) שלנו (אתיקה III, מ’ 57ה’). הרגש הראשון הוא התשוקה שהיא עצם הנטייה לשמר את עצמנו (אתיקה III, הגדרת הרגשות, א’). שני רגשות הנוספים הם שמחה ועצב: כאשר אנו משמרים את עצמנו ועוברים לשלמות גדולה יותר אנחנו שמחים וכאשר אנחנו לא משמרים את עצמנו ואנחנו עוברים לשלמות קטנה יותר אז אנחנו עצובים. כלומר שמחה היא מעבר לשלמות גדולה יותר (אתיקה III, הגדרת הרגשות, ב’) ועצב הוא מעבר לשלמות קטנה יותר (אתיקה III, הגדרת הרגשות, ג’).

על בסיס רגשות עלו מגדיר שפינוזה מספר רב של רגשות של האדם. לדוגמה: כאשר יש משהו או מישהו שפוגע ביכולת שלי לשמר את עצמי אז אני שונא אותו. במילים אחרות לפי שפינוזה שנאה היא עצב (ירידה בשימור העצמי) שיש לה גורם חיצוני (אתיקה III, הגדרת הרגשות, ז’). באופן דומה אהבה תהיה מצב בו יש מישהו או משהו שאני מרגיש שהם עוזרים לשמר את עצמי ומעבירים לשלמות גדולה יותר ולכן אהבה תהיה שמחה שיש לה סיבה חיצונית (אתיקה III, הגדרת הרגשות, ו’).

חשוב להבין שלמרות שלרגשות אצל שפינוזה יש ממד גופני של התואר המתפשט, ההכרה של הרגשות היא אך ורק הכרה של אידיאות. שהרי הכרה היא חלק מהתואר החושב ובתואר החושב קיימות אידיאות ולא גופים. מכאן שכאשר מכירים רגשות אנו מכירים רק אידיאות. מכאן שאהבה לא תהיה שמחה עם גורם חיצוני אלא שמחה בעלת אידיאה חיצונית.
מרבית האידיאות של הרגשות נוצרת בעזרת הדמיון ויוצרת הבנה מבולבלת. הבסיס לבלבול זה הוא הנטייה שלנו לא להבין את הקשרים ההכרחיים שיצרו את הרגשות. כלומר כאשר יש לנו שמחה מה שגרם לה זה המעבר שלנו לשלמות גדולה יותר, כאשר המקור של המעבר הוא השרשרת הפנימית של האידיאות, אבל האדם בטעות מדמה שהגורם הוא חיצוני. זו טעות של הדמיון כי למעשה הסיבה אינה דבר חיצוני ובטח לא אלא רק השרשרת האינסופית של האידיאות שאין דבר חיצוני לה.

בדרך זו התבונה מלמדת אותנו לראות את הרגשות כסיבתיות בשתי רמות. ראשית אנו רואים כיצד הדמיון יוצר באופן מבולבל רגשות במחשבה שלנו. שנית אנחנו לומדים מה השרשרת הסיבתית האמיתית שהובילה להרגשה ורואים שהיא אינה קשורה לדברים חיצוניים. כלומר אנחנו אמורים ליצור מודל תבוני מלא של עצמנו בו אין מקום כבר לסיבות חיצוניות ולהרגל הפסיכולוגי לחשוב על עצמנו כבעלי חופש רצון או רגשות מקריים.

כאשר אנחנו מכירים רגש בדרך רציונאלית אנחנו מכירים את השרשרת הסיבתית של האידיאות שהובילה לרגש זה. במילים אחרות אנחנו מעצבים בדרך זו אידיאה של השרשרת הסיבתית של האידיאות. המעניין הוא שכאשר אני מבין כך, בדרך רציונאלית, רגש כמו השנאה אז אין יותר שנאה. הרי שנאה היא מעבר לשלמות קטנה יותר שיש לה אידיאה חיצונית. אבל כאשר הבנתי שהכול נובע משרשרת סיבתית של אידיאות פנימיות הרי שאין יותר סיבה חיצונית. כלומר יצרנו אידיאה של השרשרת הסיבתית שגרמה לשנאה אבל התברר שאין שנאה כי השרשרת היא לגמרי פנימית - היא האידיאה פנימית שלי עצמי. כלומר ההכרה של השרשת הסיבתית יוצרת מצב בו אין שנאה ואין אהבה לא תבונית כי הכול מתגלה כשרשרת פנימית ללא סיבה חיצונית.

יותר מכך הבנה תבונית של רגש כמו שנאה אמורה, לפי שפינוזה, להוביל אותנו לשמחה. הרי שמחה היא מעבר לשלמות גדולה יותר וההבנה התבונית של השנאה גרמה לנו להכיר שרשרת סיבתית של אידיאות ללא סיבה חיצונית. כלל שאנו מכירים יותר את השרשרת הסיבתית הזו הרי אנו מתקרבים להכרה של כל השרשרת הסיבתית ומתקרבים יותר לשלמות. כלומר ההכרה התבונית של השנאה מקרבת אותנו לשלמות גדולה יותר או בטרמינולוגיה של שפינוזה היא יוצרת בנו שמחה. לכן שפינוזה מצביע על כך שמבחינה תבונית אין רגשות שלא מתייחסים לתשוקה או לשמחה (אתיקה III, מ’ 59). שהרי התשוקה היא הרצון לעבור לשלמות גדולה יותר והשמחה היא המעבר לשלמות גדולה יותר. מכאן שכאשר מכירים תבונית את העולם מכירים יותר ויותר את השלמות של השרשרת הסיבתית האינסופית, כך אנו עוברים לשלמות גדולה יותר ומרגשים שמחה.

סיכום ההומניזם התבוני של שפינוזה
עמדתו של שפינוזה מובילה להומניזם תבוני בשני מובנים. במובן הראשון ניתן לדבר על הומניזם תבוני אצל שפינוזה משום שהאדם שואף להבין את העולם ואת עצמו בדרך תבונית לגמרי ומוותר על גורם חיצוני כדי להסביר את העולם. במובן השני יש לנו הומניזם תבוני כי התבונה מובילה להתנהגות תבונית התואמת התנהגות שאנו נוהגים לכנות הומנית. הרי לפי שפינוזה ההבנה התבונית מובילה אותנו להתגבר על כל שנאה שיש לנו כלפי בני אדם אחרים (או כל דבר אחר). כלומר כאדם תבוני גם אם מישהו יבקש להעליב אותי הוא לא יעורר בי שנאה או כעס אלא שמחה. מכאן שהתגובה שלי אליו לא תהיה תגובה שנובעת משנאה אלא תגובה נעימה של שמחה. כך לפי שפינוזה אם נאמץ את ההומניזם התבוני שהוא מציג נחייה כולנו בעולם אידאלי של שמחה.