האלוהים שאני לא מאמינה בו הוא לא אישה

שיחה עם הסופרת גיל הראבן על שוביניזם תנכי, פאגניות נשית חדשה ובעיית הרע אפיקורוס: בין הציטטות שהופיעו בגיליון הראשון של אפיקורוס הייתה זו של אליזבת קיידי סטנטון, ממנהיגות המאבק לשוויון זכויות האישה בארה”ב במאה ה-19, שאמרה על התנ”ך: “אני לא מכירה ספר שמחנך יותר ממנו לשעבוד והשפלה של נשים”. האם לנשים יש סיבות מיוחדות, בנוסף לסיבות הרגילות שיש לגברים, לדחות את הדת ואת מושג האלוהים, שהוא כמובן מושג גברי? צריך להיות ברור שאנחנו לא מדברים על אלוהים, אלא על דימויים שונים שבהם האל מופיע. לזה בעצם היא מתייחסת כשהיא מדברת על אלוהי התנ”ך שמופיע בשלל דמויות נפלאות. הוא שליט פיאודלי, הוא מאהב נכזב, נבגד וכו’, כשאלה תמיד דמויות גבריות. צריך גם להבין שהדמויות האלה בעצם משקפות סוגים של יחסים בתוך החברה הפטריאכלית של אותה תקופה, ובמידה רבה מאוד גם של תקופתנו. ברגע שנוצר סיפור כזה, כשאנשים משליכים מהסיפור שלהם על אלוהים, הוא מקרין בחזרה על החיים שלהם. הוא בונה מודל ליחסים בין בני אדם, בין גבר לבין אישה. למעשה, כשהאישה מורדת בגבר היא מורדת באל עצמו ולכן ההתייחסות היא בעצם לדימוי הזה של האל. היום יש גל פמיניזם, בעיקר בארה”ב, שבונה איזה סוג של… הייתי קוראת לזה פאגניות נשית חדשה. אפיקורוס: פגשנו גם בארץ בחורות שמאמינות שאלוהים היא נקבה ובעצם היא בראה את העולם, מין דבר כזה… אני די סקפטית לגבי האמונה של חלק גדול מהאנשים האלה. זה פיתוח של מיתולוגיה שלא ממש מאמינים בה, אבל זה טוב לכוחות הנפש שלנו. תמיד מדברים שם על ארכיטיפים נשיים ועל האלות ועל הקשר שלהם לכל מיני דברים בנפש הנשית. אישית, אני לא בדיוק מתחברת לזה משום שיש לי בעיות עם עצם מושג האלוהים. זה כמו הקטע הזה ממילכוד 22. האלוהים שאני לא מאמינה בו - זה לא יעזור לי גם אם הוא יהיה אישה. אפיקורוס: איך את מתייחסת לגילויי השוביניזם בתנ”ך? אי אפשר לצפות מטקסט קדום שישקף את ערכינו הליברלים - פמיניסטים - דמוקרטים וכו’, הרי זה מגוחך. יש סיבות טובות לקרוא תנ”ך כטקסט טוב, גם בלי לחפש שם את השתקפות הערכים שלנו. השאלה מה קורה כשמקבלים את זה כטקסט סמכותי, כסיפור מכונן, כסיפור שממנו אנחנו צריכים ללמוד דברים על מה נכון ומה לא נכון ומהם המודלים הראויים ליחסים בין בני אדם. אז אנחנו מתחילים להיכנס לצרות. אפיקורוס: לפני זמן מה התפרסם ראיון איתך עם כותרת פרובוקטיבית שיכולה להרגיז הרבה אנשים: “להיות אדם דתי זה לא מוסרי.” את יכולה להסביר זאת? אני מכירה אנשים שיש להם כל מיני סוגים של בעיות עם אלוהים; אגב, זה אומר הרבה על אנשים, מה סוג הבעיה שלהם עם אלוהים. אני מכירה לא מעט יוצאים בשאלה ותמיד אחת השאלות שהכי מסקרנות זה מה גורם לבן אדם לצאת. תמיד נראה לי נורא תמוה שמה שמזעזע אותם זה תורת התעודות, חקר המקרא, לגלות שהתנ”ך לא ניתן כחטיבה אחת לעם ישראל. זאת הבעיה שלכם? מבחינתי, הבעיה המרכזית היא בעיית הרע. אם אתה קורא את סיפור התנ”ך כפשוטו, אז מי שברא את העולם או מי שמנהל את העולם זה השטן. העולם הזה מנוהל ע”י השטן, לא ע”י אלוהים. מה זה היצור הזה שמוריד מבול ומשמיד את כל העולם וחוטף התקפי זעם ומשתולל ומחסל עמים ואת בכורי מצרים? סיפרתי פעם את סיפור המבול לבנותיי, אז אחת מהן קפצה, הן היו בנות שלוש אז, ואמרה: “אה, זה היה סיפור על אלוהים הרע.” כפשוטו, לפני שמספרים לך שאלוהים הוא טוב, אתה קורא את הסיפור וברור שזה “אלוהים הרע”. מי שחי תחת הסיפור הזה ומתקשר עם האל הזה, הוא משת”פ, משתף פעולה עם כח שטני.

מי שחי תחת הסיפור הזה ומתקשר עם האל הזה, הוא משת”פ, משתף פעולה עם כח שטני

אפיקורוס: איך את רואה את העמידה החילונית אל מול ניסיונות ההשתלטות של האורתודוקסיה? יש לי פנטזיה גדולה. אני רוצה להפסיק להלחם על כביש בר אילן. אני רוצה להזמין אותם לויכוח הגדול אודות הכל, במסורת הויכוחים הגדולים של ימי הביניים. בואו נקח את היכל התרבות בת”א, יביאו הדתיים את הנבחרת שלהם ונביא אנחנו את הנבחרת שלנו. ננהל את הויכוח האם יש אלוהים, האם היה מעמד הר סיני, האם אנחנו מצווים, אבל כמו בימי הביניים: הם משכנעים אותנו - אני יוצאת עם שביס על הראש. אנחנו משכנעים אותם - הם מורידים את הכיפות. אפיקורוס: השאלה היא האם החילוניות הישראלית, במצבה היום, כשירה בכלל לויכוח כזה. ישנה הרגשה שתובנות אתאיסטיות כמו שאת משמיעה מודחקות ואינן חלק מהשיח החילוני. כל הזמן אנחנו שומעים על הצורך בפיוס, דיאלוג, החלקת ההבדלים. רוב החילונים נמנעים מלבקר את האמונה הדתית. אני חולקת על הגישה הזו. אני חושבת שיש אמת ויש טעות ואני חושבת שיש אנשים שחיים בטעות. כשם שהם מרגישים שאני חיה בטעות ועליהם לתקן את דרכיי, אני מרגישה שהם חיים בטעות ומה שגרוע יותר, הם מגדלים את ילדיהם בטעות. יש לי תביעה על הילדים שלהם כמו שיש להם תביעה על הילדות שלי.

“אינני מאמינה”, היא יבבה, פורצת בבכי עז. “אבל האלוהים שאינני מאמינה בו הוא אלוהים טוב, אלוהים צודק, אלוהים רחום. הוא איננו האלוהים השפל והטיפש שאתה עושה ממנו.” יוסאריאן צחק ושיחרר את ידיה. “בואי ונסכים על מעט יותר חירות דתית בינינו”, הציע בנימוס. “את אינך מאמינה באלוהים שאת רוצה ואני לא אאמין באלוהים שאני רוצה. עשינו עסק?” (ג’וזף הלר, מילכוד 22, הוצאת “ביתן”, עמ’ 175, תרגום: בני לנדאו ובני הדר).

פורסם לראשונה בכתב העת אפיקורוס.