בדיקה בררנית של מקורות-הדעת המעצבים את התודעה - חלק ב׳

חינוך הדור: חד ממדיות בהכוונת מסלול החיים

בל נשכח שלא רק מבוגרים מנוסים ומודעים לתהליכי ההשפעה החברתית צופים בשלל המסכים ומקורות המידע, אלא גם, ואולי בעיקר, צעירים המבלים שעות רבות מול המודלים הבוהקים והנוצצים החולפים בהתמדה ועקביות בכל תרחיש, תשדיר ותסריט. לעיתים יהיו אלה דמויות מופת, אך גם גיבורי תרבות מדומים או מדומיינים.

זו אוכלוסייה שרובה משתכנע ביתר קלות לקבל את המודלים הסטנדרטיים המוצגים לחיקוי. מי שמוצג, נתפס כדגם לחיקוי גם אם הלכה למעשה ישנם במציאות האמיתית שמסביבם, עוד מושאי הדגמה אפשריים, רבים ושונים ולא פחות מועילים לעצמם ולחברה.

זווית הראייה החד מימדית וצרת האופק האופיינית לצעירים רבים הנוטים לקבל את המסרים האשלייתיים כאמת צרופה, עלולה לחבל בתפיסת המציאות ובבחירת מטרות חייהם ושאיפותיהם. רבים וטובים שכלל לא מתאימים ללכת בדרך שנועדה רק למיעוט המצוי בראש פירמידת ההצלחה, נשאבים לדימויי “הכוסף החברתי” המעוותים ובטוחים שהם בדרך הנכונה להגשים את חלומות עתידם הזוהר. שאיפותיהם ניזונות ומעוצבות מהמודלים המוצגים כנכספים ביותר, ללא בקרה ובדיקה עצמית. וגם המסרים הנלווים מעודדים אותם לרצות להיות כמו מי שמהווה את המודל התורן לחיקוי.  שמא תופעת הלהיטות לאסוף כמה שיותר צילומי “סלפי” עם כל דמות שהולבשה בגלימת הערצה ותויגה כ”מפורסם” על ידי מומחים ליחסי ציבור איננה אלא אופנה שמטרתה להפגין את ה”הישג” בין החברים והרשתות החברתיות במרשתת ולהגביר הזדהות עצמית עם תופעת “המפורסמיזם”?

מודל ההצלחה החברתית מוצג כמשהו מוחלט וראוי לחיקוי לכל אחד, ללא אבחנה. “מה תרצה להיות לכשתגדל”? התשובה המצויה כיום בפי כל היא: להיות מפורסם. כלומר להיות מישהו כמו דמות הידוען (“סלבריטי”) או ה”מספר אחד” בתחום כלשהוא. להיות מפורסם הפך להיות מטרה מקצועית לכל דבר ועניין. לא עוד תפקיד מוגדר ומקצוע מועיל, אלא “מישהו שהוא משהו” ראוי או לא ראוי העיקר שיהיה מפורסם.

לרוב זו דמות זוהרת עטוית בגדי יקרות, חליפה או בגדים ממותגים או תפירת עילית מעונבת, לפי צווי האופנה האוניברסאליים. דמות בעלת סגנון דיבור שאינו בהכרח רהוט אבל מצוידת בתסרוקת עשויה היטב והופעה מוקפדת ואופנתית המוצגת בפנינו על רקע דירה רב מפלסית רחבת ידיים ומרוהטת בסגנון חדשני ויוקרתי או במסיבת כל ה”מי ומי” או כדמות שלווה ונינוחה במכונית חדישה, חייכנית ומרוצה מעצמה, בהתאם למה שצלם הפאפארצ’י המזדמן הצליח ללכוד במצלמתו.

ניתן לומר כי רוב האנשים לא חיים כך, לא מתנהלים כך, ולא זה היעוד שעשוי לקדמם לרווחתם האישית. רוב המודלים אינם אלא מקרים ייחודיים, “השתקפויות” מעוותות של המציאות הממתינה בהמשך הדרך, לצעירים שיצטרכו לפלס דרכם בשבילי החיים לעמדות “נורמאליות” שאינן מתגמלות בפרסומם המקומי, הארצי או הבינלאומי .  חלום ההצלחה בו “השמים הם הגבול” לכל אחד ואחת, בכל בחירה שלא תהייה, הופך במוחו של הצופה למציאות שלפי תפיסתו היא גם אמורה להיות הכוסף החברתי שלו כמו גם של רוב רובם של תושבי המדינה.

האמנם?

נניח לרגע שאנו נחשפים במשך היום “רק” לכמה עשרות דמויות “סלבריטאיות” או כאלו המתחזות/מחופשות ביד אמני-איפור ומתחזות לידוענים-לרגע. ואולי בסוף השבוע קצת יותר מכך. נגיע  אם כן לכמה עשרות דמויות שנקלטות במוחנו מדי שבוע בגלל שתפסו זמן-שידור כלשהוא במוקד תשומת הלב וקרוב לוודאי לכמה אלפים כאלה שהרי מדובר בכל זאת בחשיפה של  - לכל הפחות -  5,000 דמויות כאלו מדי שנה הנשאבות לתודעתנו. אם נוסיף על כך פרזנטורים ופליטי ריאליטי ודמויות בסדרות וסרטים יש להניח שלא קל יהיה להתחמק מהשפעתם התדירה.

“תרגיל החשיבה” האפלטוני הממשיל את אנשי המערה הכבולים לאדם המשלה את עצמו שמקורות המידע שלו על המציאות ברורים ומוחלטים, משקף את הקביעה הבלתי-בררנית שמה שאנו רואים על המסכים זו המציאות החברתית האחת והיחידה.

מבחינה סטטיסטית  - בין מאות אלפי האנשים החיים כיום בישראל -  מדובר בפרומילים בודדים, שמגיעים לתואר הנכסף “מפורסם” ששומר על מעמדו המורם מעם לאורך זמן. מדובר על קומץ של אנשים, שברי-אחוזים מכלל האוכלוסייה,  שניתנה להם ההזדמנות להשתקף על גבי מסכיה התקשורתיים של החברה הישראלית הממקדת את עדשותיה ומיקרופוניה בתדירות גבוהה לתחום צר ביותר של מודלים אנושיים מייצגים, שגם לא בהכרח דמויות מופת או בעלי הישג או כישרון נדיר.

נחזור לפתיח המצטט את דבריו של אפלטון: “דמה נא את טבענו מבחינת החינוך וחוסר החינוך, למצב כזה…”  האם מעצבי תודעת הציבור אינם עוסקים בעצם בחינוך הדור הצעיר להאמין כי זה מה שקיים ותו לא, שהפרסום האישי הוא מדד בלעדי לחיים ראויים לשמם?  האם העוסקים בהטמעת מחשבות ודעות מציגים מספיק דגמי-חיקוי למצבים אחרים של “סיפור חיים ראוי”, עתיד מקצועי ואישי בר-השגה שניתן לשאוף אליו כדי לנהל חיים אוטונומיים בעלי משמעות וערך? האם באמת אין סולמות-התפתחות אחרים והתוויית העתיד לצעירים אמורה להתנקז בבלעדיות אך ורק או בעיקר לשאיפה “להיות מפורסם” ולא חשוב איך…

הצופים בקיר המערה המודרני עליו משתקפים מראות המציאות לכאורה, פוגשים בעיקר את הדמויות המייצגות את היפה, הנחוש, החכם, העשיר, הכוחני, היוקרתי, המכובד והממותג וכיו”ב, בעיקר את מי שמצוי בצמרת תמיד רענן ונקי מדיף ניחוח מסחרר כמו מעולם לא נתפסו בלוטות זיעתו בפעולה,   ו… כל השערים נפתחים בפניו. לפעמים מציינים כי הגיע לאן שהגיע, אחרי שמעולם לא אמר נואש ואף גבר במסע מפרך על כל דחייה, מחסום ומכשול שהופיעו בדרכו ומסתירים את העובדה שמשתנים נוספים סייעו לו להגיע לאן שהגיע. לדוגמא: מזל אקראי, משפחה עשירה, תכונת אישיות ייחודית ונדירה, צירוף מקרים, התערבויות יזומות של מקורבים, שאפתנות רומסנית, ועוד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

התוצר שמוצג בפנינו להזדהות, מכוון גם להרבה אנשים צעירים שספק אם הזדהות זו תניע אותם להשיג כפי כוחם וכישרונותיהם. ברוב המקרים ללא מודלים מעוותים יכול היה כל אחד מהם לשאוף לחיות חיים בריאים ומספקים והולמים יותר את יכולותיו. אבל המסרים מקבעים בתודעה את המנטרות הנפוצות: “כך צריך לחיות”, “זה מה שצריך להשיג בחיים”, “חשוב שכל אחד …” (יתחתן, יוליד ילדים, ירכוש מכונית, פוליסות ביטוח וכו’ וכו’). על המסכים מופיעים תדיר המסרים החברתיים האופייניים לנורמות המקובלות מבלי שתישאל השאלה: מה טוב כל כך בלרצות להיות “כמו כולם” בשעה שכיום כבר לא נבעטים כל כך מהר מהעדר כמו בעבר, גם כאשר הולכים בדרך החורגת ממוסכמות הכלל או מציגים התנהגות חריגה.

נוכח משל המערה בגרסותיו המודרניות, ראוי לבחון את תפיסתם העצמית של כל אותם בני הנוער החולמים לזכות בתואר “סֶלֶבּ” או “ידוען”, או לכוון את שאיפותיהם בהתאם לציפיות המתעתעות המקובלות, שלא בהכרח מתאימות לכל אחד.  אין זה מובן מאליו שהצעירים יתוודעו למסלולי התפתחות אפשריים אחרים שאולי מתאימים להם יותר ושניתן לשאוף דווקא אליהם מתוך בחירה והבנת החוזקות והמגבלות האישיות שלהם.

שוב ושוב אנו שומעים שכמעט כולם רוצים להיות “מישהו” או “משהו” שיצליח להגיע לצוהר המרצד בסלון של כל בית בישראל ואולי ברחבי העולם כולו או לפחות למסך כף-היד של כל אחד. כאילו המטרה העיקרית בחיים אמורה להיות זהה עבור כל אחד: לממש את אותו מודל הצלחה שמציג את הדימוי ה”ראוי”.

רבים מאלה שלא היה להם שום סיכוי להצליח בחיקוי המודל המתעתע, כופים על עצמם אימוץ מלאכותי של התנהגויות, עמדות, מחוות, הופעה חיצונית וסגנון דיבור שמסייעים להם מן הסתם לשחק כלפי חוץ כאילו גם הם הגיעו לסטטוס הנכסף.  החיקוי של חיצוניות המודל פוערת בתוכם לא פעם חלל וְרִיק מתסכל שניתן היה למלאו במהלכים התפתחותיים משמעותיים. מאותן האנרגיות שמשרתות את מאמץ ההסוואה, ניתן היה להפיק תועלת ממשית ואמיתית ובוודאי לחיות מתוך תחושת שלימות-פנימית רבה יותר.

אבל, על קיר המערה משתקף לפני הציבור, הסטטוס היחיד שקיים כְּראוי ונכון להוות מטרה בעיני מי שדואגים לשקף אותו  - בהדגשה ובולטות - על המסכים עתירי הכוח, הידע, המניפולציות השנונות, והטכנולוגיה המרהיבה שובת-הלב  ו… האיוולת.

שורו וראו: זה האידיאל: להיות פריט כזה בתוך אחוז פעוט של פריטים שחלקם אכן נמצא במדרגה העליונה של פירמידת ההצלחה וההישג בתחומים שונים.

כשזה מוצג כדגם אולטימטיבי נעלה, במכלול מרכזי ההשפעה החברתית, נוטים לשכוח שבעצם אין שם מקום לכלל 99% מבני החברה שהם הם האנשים החיים והנושמים את היום-יום . חלקם הגדול: כגיבורים ו”כאנשי המופת והעוז האפורים” (כדברי המשוררת דליה רביקוביץ). אלה הם האנשים שמוצגים רק לעיתים רחוקות באמצעי התקשורת, אשר חייהם מתנהלים בשמחת חיים ושביעות רצון ללא כל צורך לשאוף לפרסום עצמי. הם מעדיפים לנוע במסלולי צמיחה והתפתחות, עוברים משברים ומתמודדים, עוסקים בבנייה ונתינה תוך שהם מקיימים את בני ביתם ואת החברה בעמל כפיהם. אותם לא תראו ברגיל כ”פריט” שמייחדים לו תשומת לב מיוחדת בשעות של צפיית-שיא מידרוּגית.

המיעוט “הנשגב” לכאורה, שבידיו הכוח לכוון את עדשות המצלמות לאן שיחפוץ ולשקף את המציאות שמעוניין לשקף, על “מסכי המערה” מודע לכוחו, שוקד לשפר את יכולותיו להבטיח את השפעתו על  “מוגבלי-המבט” הצורכים את אמצעי התקשורת ללא בקרה  - מבחירה ושלא מבחירה - ואינם מוטרדים יתר על המידה אם בכלל בשאלות כמו: להיכן נעלם העיסוק בנושא מסוים ולמה מקדישים זמן-מסך רב כל כך לעניין זה או אחר.

חשוב לזכור ולהזכיר זאת לנוער ולמבוגרים המבלים נתחי-חיים עתירי פנאי מול הַמָּסַכִּים גדושי המידע, שחלק ניכר מההשתקפויות המטעות על הַמָּסַכִּים מוביל אותם לחשוב שהן הן המציאות הבלעדית. ברוב המקרים פרשנות מכוונת של בעלי הון ושררה רחבי שליטה המעוטרים בזרי כבוד אמיתיים ומדומים יוצרים את המציאות הבלתי מאוזנת.

יש להציג את העובדות המצביעות על כך שניתן לכוון את החיים גם אחרת ואפשר גם להיות למשהו אחר לגמרי ולחתור לאושר אחר מזה המוצע על ידי המיעוט הכוחני האינטרסנטי ו/או הפוליטי שמעצב את מרכז התודעה הציבורית והפרטית.

אולי יותר מכל ראוי ללמוד כי מי שחש כי הכול נותנים לו אישור כי אכן הוא האדם המיוחד שהוא בעיני עצמו, לא בהכרח מעיד על כך שהוא אמנם נהנה ממערכות יחסים מהנות, שלם עם עצמו ובחירותיו ובוחר באמת את מטרותיו מתוך האותנטיות הייחודית שלו והאופיינית לנטיותיו. לא פעם המאושר ממנו - הוא מי שאינו זקוק לאישור האחרים ומאשר בעצמו את היותו האדם המיוחד שהוא בעיני עצמו.

מכל מקום, יש לתת היתר ולחזק לגיטימציה שלא להיכנע למודלים מטעים. יש ללמד ולעודד את הפרט לכתוב את מיתווה סיפור-חייו בהתאם לרוחו הפנימית ונטיותיו הבולטות ולא להיכנע למדוחי חזונה ותכתיביה של מציאות כוזבת, מתעתעת, מטעה ומכשילה המוקרנת ישירות לתאי התודעה והתת-מודע שבמוחנו. ביחוד לאור העובדה שבמקרים רבים נקלטת ומוטמעת בתאי-מוחנו “אמת בלעדית” ללא מחסום או מַסנן. חשיפה רחבה לחלופות, להתנסויות, להיכרות עם אפשרויות, עשויה לקשור את היחיד ביתר יעילות ומועילות למה שיתאים ביותר לאישיותו, נטיותיו, רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו האישיות ומידת האנרגיה וההתמדה שניחן בהן.

אימוץ תהליך פנימי איננו בהכרח כמו לשחות כנגד הזרם!

אין ספק שישנה כיום יותר מודעות לכוחה של התקשורת, גם אצל מפעיליה וגם אצל הציבור החשוף להשפעותיה. ישנן כיום תוכניות שונות ומנחים נמרצים המבקשים לעורר חשיבה מחדש על עניינים חבויים שונים, עיתונות לוחמת וחושפת את מה שמנסים גורמים רשמיים להסתיר ועוד. אמנם נושבות לא מעט רוחות תיקון, ועם זאת תמיד מוטב לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות שיש לעוצמתה של התקשורת בכל מִשְׁדָּר ומַשְׁדֵּר על עיצוב תודעתנו ותמונת המציאות השוררת במוחנו בכל רגע ורגע.

נחזור ונקביל את משל המערה של אפלטון, למציאות ימינו: במשל, אחד האסירים הכבולים משתחרר מכבליו ומגלה לחבריו הכבולים את האמת: הצללים המשתקפים על קיר המערה אינם המציאות האמתית. בניסיונו להשכיל את חבריו בממשיות של הדברים שהוא רואה המנוגדת לזו שמשתקפת על קיר המערה, הוא נוכח שהם אינם מאמינים לו. את האדם שיצא לחופשי, שגילה את האמת, שהטיל ספק במה שממלא את תודעתם, הם הורגים!  אולי, כרמז/מחווה, לגורלו של סוקרטס הפילוסוף האתונאי הספקן הנצחי שבחר לדבוק בערכיו במקום לנצל הזדמנות לברוח מגזר דינו ולהציל את חייו.

בימינו גם מבלי להרוג את מי שטוען שיש לפקוח עיניים בצריכת המידע, ולבחון את מקורות ההשפעה והעיצוב של תודעתנו, מעדיפים רבים  שלא לקבל את עובדות המציאות ולהתייחס בביקורתיות למה שנקלט במוחם או הוקלט לתוכו. לרוב, קל ונוח יותר להסתמך ללא אבחנה רבה, על כל מה שההבנייה החברתית מזרימה דרך קבע דרך כלל אמצעי התקשורת וסוכני ההשפעה החברתית הסובבים את היחיד והכלל.

הרחבת המודעות למקורות הידע המעצב מדי רגע את תודעתנו היא בגדר תהליך פנימי שאיננו מחייב בהכרח התנתקות מהסביבה החברתית הנגועה  - רובה ככולה - בחוסר מודעות למעצבי תודעתה. האם התהליך מחייב לשחות כנגד הזרם?

לא בהכרח. יש דרגות שונות ורבות להתפתחות בתחום זה שאין מחייבות מרדנות.

בהתאם למסקנות האישיות ניתן להפחית בהדרגה את הצריכה הבלתי-בררנית של מקורות מידע והשפעה: להעמיק את עולמנו הפנימי, להרחיב את הבנתנו ולהעצים את תובנותינו, כדי לבסס תודעה מפותחת, מותאמת לייחודיותנו ואוטונומית יותר מכפי שהורגלנו בה ביום האתמול.