אתגר ההתמודדות: שלושה המרכיבים של החוסן המנטאלי כינוס תכנים בגישה אינטגרטיבית ורב-תחומית - חלק ב

רמת החוסן המנטאלי קשורה בבסיס המשולש של כישורי האדם להתמודד עם מצב הנתפס כאיום (אמיתי או מדומה). חשוב לפתח מיומנויות תִּפְקוּד באחד מהשלושה, לכל הפחות.
כמו בכל מסגרת התייחסות תיאורטית: ההפרדה בין שלושה המרכיבים של החוסן המנטאלי, נעשית כמקובל, לצורך הנגשת ההסבר התיאורטי. במציאות הם משולבים זה בזה וביחד משקפת השלישיה את רמת החוסן המנטאלי של האדם. קראתי להם שלישיית ה-R , כי ניתן לתארם במילים ובמושגים שתחילתם באות האנגלית R.
פיתוחם היזום של השלושה, בין אם עצמאית, ובין אם בתיווך מתאים, מעלה את רמת החוסן המנטאלי, את הבטחון העצמי והַַתִּפְקוּד הפיזיולוגי ותורם ליציבות ההערכה העצמית ולהפחתת רָמַת-הַפְּגִיעוּת של “אגו” במצבים חברתיים.

המרכיב הראשון: תושייה – שליטה בפרשנות לאירוע הנתפס כמאיים
Resourcefulness & Reconsideration & Restart

האדם מצוי בכל רגע בדרך לסיפוק רצון כלשהו בסביבה פנימית וחיצונית שתמיד יימצאו בה גורמים מאיימים, מעכבים או מונעים. לכן, נחוצה לו תּוּשִׁיָּה בכל מצב הנתפס כמאיים על התקדמותו לממש רְצִיָּה כלשהי. ברגיל, התגובה הראשונית, עלולה להתאפיין באובדן עשתונות וחוסר אונים מאחר שהמצב נתפס תחילה כְּאִיּוּם, כמכה קשה, כהתרחשות מרתיעה ומפחידה.
התּוּשִׁיָּה מייצגת את היכולת לעבור ממצב של אובדן עשתונות וחרדה, לפרשנות ולהגדרה-מחודשת וחיובית של המצב שתניע לפעולה מתמודדת עם המצב. התּוּשִׁיָּה מתאפיינת בפיתוח יכולת ליצור תגובה שְׁנִיּוֹנִית יעילה שתתבסס על פירוש ההתרחשות לא כמאיימת, אלא כאתגר התפתחותי וכהזדמנות מועילה לשינוי. באמצעות המושג “תּוּשִׁיָּה” Resourcefulness (הן מלידה והן מלמידה) ניתן להתייחס לעוצמת היכולת האישית להתמודד מיידית עם אירוע הנתפס כמאיים, וזאת על ידי שינוי הפרשנות שלנו למצב, שינוי ההגדרה של משמעות ההתרחשות. שינוי הגדרת המצב הראשונית מתבטאת ביצירת תפיסה שניונית וְאִתְחוּל מחדש Restart של הדרך שבה תפסנו, הגדרנו ופירשנו את המצב Reframing) ). יצירה מודעת של תפיסה שְׁנִיּוֹנִית מעידה על היכולת להשיג שליטה במחשבות ויצירת מהלך מתמודד נוכח כל מצב שֶׁמְּסַכֵּל את שיגרת תוכניותינו.

התּוּשִׁיָּה היא הביטוי המעשי למעבר יצירתי ומהיר יחסית, מהגדרת אירוע כקושי מאיים לשינוי הגדרת האירוע ותפיסתו המחודשת כאתגר התפתחותי מאיץ צמיחה ומצמיח יכולות. אם בתפיסה הראשונית הוגדר האירוע כאיום ו”מכשול חוסם”, הרי שבהגדרה המחודשת, הַשְּׁנִיּוֹנִית, ישתקף האירוע כפוטנציאל למהלך מרומם.
כך, מחסור במשאבים או חסימה פנימית כמו קונפליקט פנימי, התלבטות מתמשכת, מכת-גורל, וכד’ יכולים להאיץ תהליכי התמודדות יצירתיים במקום להוות אבן נגף המדרדרת לייאוש ולתחושת תבוסתנות חסרת מוצא.

בהקבלה מטאפורית: ניתן לראות את מגרש הכושר הגופני כ”מסלול מכשולים”, אך ניתן לראותו גם כמסלול אימון וחישול התורם לפיתוח השרירים, הסיבולת, שווי המשקל, הגמישות וכיו”ב. כך גם לגבי כל אירוע שחוסם את דרכנו בחיים: ניתן לפתח מיומנויות חשיבה שיכוונו אותנו לגילוי מהיר של המשאבים שיש בנו ובסביבתנו כדי להצליח להיחלץ ממצב ה”אין אונים”. האירוע שנתפס “בתגובה הראשונית” כמאיים ונעדר משאבי-התמודדות, עשוי להשתנות באמצעות התודעה ותהליכי חשיבה לאתגר התפתחותי מועיל ומלא-תקווה שיוליך ל”תגובה שניונית” יעילה ומועילה.
בשיטות שונות ניתן למנף מצבי תסכול, ” תְּקִיעוּת ”, מצוקה ומשבר ולראותם כהזדמנות. ניתן ללמוד להיפתח מתוכם אל ההזדמנות לצמיחה ולהתפתחות על ידי שליטה בתהליכי החשיבה המשפיעים על הרגשות ועל ההתנהגות בפועל. כמו בקלישאה הנפוצה, מה שעלול לחסל אותך עשוי להפוך לתהליך שמחסן אותך אם השגת רמה סבירה של חוסן מנטאלי.

לאחרונה התרחבה תפוצתן של שיטות שפותחו בתחום הפסיכולוגיה החיובית, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT), טכניקת הוויסות הרגשי, ושיטות אופנתיות של מאמנים-אישיים וקבוצתיים (קאווצ’רים) כמו בשיטה הידועה של קייטי ביירון, או בשיטת העיצוב הנוירו-לינגוויסטית המוכרת בשם NLP, ועוד… לשיטות אלו ולרבות אחרות, ישנו פרק העוסק בפיתוח היכולת לעבור מתפיסת מצב ראשונית מדכאת-יוזמה, לתפיסת מצב שניונית מועילה ויעילה באסטרטגיות ובטכניקות מגוונות.

“החיים לא באו להנעים את זמננו עלי אדמות, האדם עצמו הוא זה האחראי לכך”.

מדי יום ביומו ניתן להיווכח כיצד אותו מאורע חיים יכול לפקוד שני אנשים שונים וליצור חוויה שונה משמעותית ומנוגדת למרות שנחשפו בחייהם באקראי, בדיוק לאותה סיטואציה, לאותם תנאים, לאותה התרחשות מפתיעה או לאירוע שרירותי וכיו”ב. לדוגמא, הסיפור שסיפרה פעם ורדה רזיאל ז’קונט: “יום אחד נכנסה אלי לקליניקה אישה ואמרה שכלום לא הצליח לה בחיים. היא סיפרה שכשעוד הייתה ילדה קטנה, ולאורך כל חייה, אימא שלה תמיד חזרה ואמרה לה שכלום לא ייצא ממנה. ואכן היא לא הצליחה בעבודתה, לא ממש הצליחה להקים משפחה, ורק קושי ועצב היו בחייה. למחרת, נכנסה אלי לקליניקה אישה אחרת. אישה בעלת משפחה, מוקפת חברים, שחייה היו מלאים עשייה ושמחה. שאלתי אותה איך היא מסבירה את זה? האישה אמרה שגם היא מהרהרת בכך לא מעט, ושיש לה רק הסבר אחד שאולי יכול להיות הסיבה לכך. היא סיפרה שכשעוד הייתה ילדה קטנה ולאורך כל חייה, אימא שלה תמיד חזרה ואמרה לה שכלום לא ייצא ממנה…

רמת “העמידות המנטאלית” ויכולת הַַתִּפְקוּד במצבים טעוני-איום ומגבירי לחץ, קשורה לממד זה של הַתּוּשִׁיָּה:
יכולת לעבור במהירות יחסית:
מ “תגובות ראשוניות” PRIMARY שמעוררות דריכות מאחר שהן מושפעות מראיית ההתרחשות כ”איום”, “קושי”, “צרה” “אסון” , המאופיין לרוב ברחמים עצמיים, קורבניות, תבוסתנות, תְּקִיעוּת, הערכת משאבים מוטעית “הִתְמַסְכְּנוּת” , הסתגרות, תוקפנות, תוקפנות עצמית ועוד,
אל “תגובות שְׁנִיּוֹנִיּוֹת ” SECONDARY: המתאפיינות בקבלת ההתרחשות כאתגר התמודדותי והתפתחותי. בתגובה השניונית, האדם מבצע הערכה מחודשת (Reconsideration ) של האירוע המתסכל, מתוך הבנה שעליו למצוא פרשנות מועילה למצב. שינוי מהיר יחסית של הפרשנות הראשונית בתודעתנו, מורה לגופנו להוביל להפסקת הדריכות הבאה לסייע לנו להתמודד, אך הופכת להיות מזיקה לאחר כ-20 דקות מרגע הופעתה. עקב שינוי המינון והמיקום של עשרות הורמונים שונים בגופנו במצב-דריכות, הגוף זוכה לרמת אנרגיה לא שגרתית הנחוצה באופן דחוף להתמודדות עם האיום או להימלטות ממנו (Fight or Flight ) אבל הדריכות התכליתית, עלולה להפוך לדריכות יתר הפוגעת בריכוז, בזיכרון, ברמת החיסוניות של גופנו, כל עוד לא נפסק “מצב החירום” שנועד לשרת אותנו לזמן קצר בלבד.

היכולת הזו לעבור מהר (יחסית) להתנהלות מתמודדת עם המצב הנתפס כמאיים, היא הַתּוּשִׁיָּה המוּלדת ו/או הַתּוּשִׁיָּה המתפתחת והנרכשת על ידי למידה ואימון שהיא אחת מבין 3 המאפיינים של החוסן הנפשי.

כאשר אנו ממשיכים להילחץ, התגובה הראשונית עלולה לגרום לחוסר אונים ואובדן עשתונות.

כאשר אנו מנסים להיחלץ, אנו משיגים שליטה בתגובה הראשונית שמתייחסת לאירוע כמאיים.

כשאנו יוצרים מסגרת התייחסות חדשה, “הגדרת מצב” חדשה, בתגובה השניונית אנו חוזרים לעשתונותינו ופועלים ביתר קור רוח, נוכח המצב שנתפס תחילה כמאיים על האיזון הפנימי ושווי המשקל שלנו.
”הגדרת המצב” הראשונית נוצרת לרוב ללא מידתיות (פרופורציה) וכשהאדם נתון בחרדה קיצונית, זו עשויה להחמיר, לשתק ו”לנעול” את מערכת החשיבה, וליצור במקביל תופעות כמו: “עצבנות”, כעס המופנה בהאשמות-סרק כלפי הזולת, האשמה עצמית, חוסר אונים, ייאוש, חוסר יכולת להתרכז ולהתמודד ועוד. נוצרת סיטואציה שחוסמת פעילות התנהגותית ורגשית יעילה ומונעת הפקת תועלת ממשאבים פוטנציאליים (הקיימים בנו או בסביבתנו) להיחלצות מהמצב המעיק. אם לא ננעל את מוחנו במנעול “התפיסה הראשונית” ניווכח שיש בתוכנו ובסביבתנו לא מעט משאבים שעשויים להוציאנו מהמצב הנתפס כ”קשה” ולהעבירנו למרחב האתגר-ההתפתחותי הכולל שינוי מועיל שֶׁמְּזַמֵּן לנו האירוע. ב”שפת ההתמודדות” אנו מחליפים לשונית ומהותית - בינינו לבין עצמנו – את הגדרת המצב שלנו: מושגים כמו “קשה”, “מכביד”, “נורא” “סוף העולם”, מוחלפים במושגים: “מאתגר”, “פותח הזדמנות לשינוי” “מעורר” “מאיץ התפתחות” וכיו”ב.
לדוגמא: במקום לתהות “למה זה קורה דווקא לי”? כחלק מהרגשת קורבניות, ניתן לשנות את השאלה ל: “למה זה קורה דווקא בשבילי”? כדי לעורר בדיקה עצמית שעשויה לתרום לשינוי הרגלים. כשאנו משנים את הסתכלותנו הראשונית על המתרחש, עולים הסיכויים שנגביר בכך את מציאותיות הפעולה שננקוט, את יעילותה ומועילותה עבורנו.

בדיעבד, מתגלה לא פעם שהתפיסה הראשונית הייתה בגדר איום סרק, “איום מדומה” או חרדה לא תכליתית שהתעוררה ממעמקי התת-מודע שלנו. המידתיות חשובה אף היא במצבים אלה: היא מאפשרת לשבץ את האירוע בפרספקטיבה רחבה של חיים במקום לתפוס את האירוע כהתרחשות מיידית-עכשווית-נקודתית ולא כחלק מתמונת החיים הרחבה שלנו. בשעה שאנו מתמקדים רק בחלק אחד וצר, של תמונת חיינו, התמונה החלקית נראית מאיימת כי חלקים רבים מחלקי הפאזל של התמונה השלימה, חסרים בתודעתנו, באותו הרגע הנתפס כמצב חירום מאיים.
פיתוח חוש מידה יזכיר לנו תדיר שהחיים רצופים עליות ומורדות. במצבים של “נפילה” אם נצא מהבלבול הראשוני וההלם, נגלה לא פעם, שיש לנו כוחות להיחלץ, או אפילו שכבר היינו בעבר במצבים דומים וידענו להיחלץ מהם, לקום, להתרומם ולהמשיך בדרכנו למטרות חיינו. העדר המידתיות בתפיסה ובתגובה הראשונית, הוא זה הגורם לנו להתעלם מעובדה זו. לא מדובר רק בהתמודדות עם מצוקות מרובות סבל ומשברים עצימים, אלא גם בתסכולים יומיומיים הפוגמים באיכות החיים.

על ידי פיתוח היכולת שלנו לשנות את הסביבה שלנו והיכולת שלנו לשנות את “איך אני תופס את הסביבה שלי”, ניתן לשלוט אפילו בנטיות הגנטיות שלנו.

על ידי פיתוח היכולת שלנו לשנות את הסביבה שלנו והיכולת שלנו לשנות את “איך אני תופס את הסביבה שלי”, ניתן לשלוט אפילו בנטיות הגנטיות שלנו.

לכן, שינוי היחס הראשוני להתרחשות הנתפסת כאירוע מאיים וסופי, הוא השלב הראשון בהתמודדות.
לפעמים, ישנה גם משמעות ליכולת מהירה לבצע את הָאִתְחוּל: לצעוד “צעד אחד אחורנית” ולנסות מחדש ליצור הגדרת מצב מועילה, כלומר ליצור היפוך: משלילה לחיוב, בכל הקשור לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל המתרחש. הנראטיב שמתאר את האירוע כ”איום קיומי” מפחיד ומרתיע, המוליך למתח ודריכות, אמור לעבור אִתְחוּל והערכה מחודשת, כדי לעלות על נתיב מאתגר וממריץ הסתגלות, לעלות שלב נוסף בסולם ההתפתחות-העצמית, ולפתח רמה גבוהה יותר של חוסן מנטאלי

תפיסת המצב כמאיים, מתרחשת לעיתים גם בגלל תכנים לא מודעים המתערבים בתהליכי החשיבה שלנו: למשל בגלל הכללת-יתר שאנו יוצרים כלפי חוויה קודמת או התעלמות מהיסטוריה אישית של התמודדות באירוע דומה בעבר שהודחק אל תוככי התת-מודע שלנו. למשל: פוסט טראומה, או רגישות יתר ל”נקודת החסר” האישית בסולם הצרכים המפורסם של אברהם מַסְלוֹ. לדוגמא: האחד ירגיש איום רב בגלל חסר או רגישות-יתר להיעדר סיפוק צרכים ביולוגיים בסיסיים (מזון, שינה, שתייה) שהוא השלב הראשון בסולם, בעוד שהאחר יחוש איום עקב חסר בהערכה, או עקב השפלה, כי מצוי בשלב “ההערכה, כבוד” שבסולם מַסְלוֹ. וכך הלאה לגבי הרגישות האישית להשגת השלבים הגבוהים יותר בסולם מַסְלוֹ: הצורך באהדה ומימוש עצמי.
כמו כן, התגובה הראשונית נובעת לא פעם מחיקוי של דמויות משמעותיות בחיינו, שרצה המקרה, ודווקא הם היו אלה שמהן “הורדנו” ללא בקרה מיוחדת “תוכנה” מותאמת לתגובה אוטומטית במצבי לחץ, וקיבענו אותה בתודעתנו, מהלך שלא בהכרח יעיל להבטחת התמודדות מוצלחת ואפילו עלול להוביל להתנהגות שמשקפת “חוסר אונים נלמד”.

לא פעם כשמתחמקים מהתמודדות ומעניקים שליטה מוחלטת למחשבה ש”זה סוף העולם” וזו “דרך ללא מוצא”, נוצרת בתוכנו תגובה הרסנית שעלולה להתדרדר עד היותה בלתי הפיכה: מהסתגרות מייאשת, דיכאון, דרך התעטפות ברחמים עצמיים ועד למעידה והתדרדרות לתוככי תהום ההפקרות העצמית שמזמנים לאדם החומרים הפסיכו-אקטיביים. התמכרויות, כמו לאלכוהול וסמים, נהיגה פרועה וכד’ אולי מנחמים כהרף-עין, לרגע קל, אך לרוב, גובים מחיר לא ישוער בהמשך הדרך: אובדן שליטה במחשבות, בהתנהגות ובתחושות הגוף, תלות מדכאת והתמכרות חריפה, אלימות כלפי הזולת ואף פגיעה עצמית ואובדנות.

מבחינה לשונית, הפירוש המילוני של המושג “עשתונות” הוא “מחשבות”. “להתעשת” פירושו החזרת השליטה על תהליכים קוגניטיביים-הכרתיים בתודעה. “אבדן עשתונות” פירושו הקפאת תהליכי החשיבה, תוך וויתור על היכולת ליצור תגובה שניונית מודעת ויעילה. השארת הַַתִּפְקוּד בידי כוחות רגשיים –אמוציונאליים ותת-מודעים, בתגובה הראשונית מציבים אותנו בעמדת “קורבן”, בעוד שבתגובה הַשְּׁנִיּוֹנִית נפתחת בפנינו האופציה להתעשת ולהפיק תועלת מכישורי החשיבה שלנו.

ביצירת הפרשנות הַשְּׁנִיּוֹנִית אנו מנהלים את המצב כתהליך קריאטיבי של איסוף מידע, שקילת חלופות, קבלת החלטה והתוויית הדרכים ליישומה. התהליך מתבסס על מכלול המשאבים האישיים ומגוון הכלים, השיטות הרעיונות, הדרכים והכישורים להתמודד, ועל רמת המיומנויות בהשגת שליטה מחשבתית, רגשית והתנהגותית.
בידינו להחליט להתייחס למצב מאיים כאל מהלומה קשה שממנה לא נתאושש עוד, או כאל קריאת כיוון – שניתן להפיק ממנה הזדמנות ללמוד ולצמוח, ליצור שינוי עצמי שיקדם את השגת מטרות חיינו מתוך השינוי שפגע בתנאי חיינו ואולי גרם להכרח להסתגל למגבלות שונות המחייבות אותנו להיערך מחדש להתנהלות אחרת בחיינו. בחיים יש יופי רב והמון אפשרויות בכל מצב. החיים יפים או נוראיים בהתאם למה שנחליט שהם עבורנו. היוועצות עם מישהו קרוב או מקצועי, אף היא עשויה לגלות לנו משאבי התמודדות נוספים, שניתן לרתום אותם לתהליך ההתמודדות.

אחד המודלים התיאורטיים הפופולאריים הַמְּתַמְצֵת בראשי תיבותיו את השלבים המתרחשים מרגע שאנו נחשפים להתרחשות כלשהיא, הוא המודל הנקרא : אפר”ת שמספק תקציר שימושי למצבים הנתפסים כאיום.
אפר”ת = אירוע > פרשנות > רגש > תגובה.
כל א-אירוע, יוצר במוחנו פ-פרשנות ראשונית, ממנה מתפתחים, ר-רגשות חיוביים או שליליים המותאמים לפרשנות. הרגש שנוצר, משפיע על ת-תגובתנו המעשית, על הפעולה שננקוט.

כמעט כל התנהגות היא תולדה של רגש, שהוא תולדה של מחשבה, שאנחנו יצרנו, נוכח חשיפה להתרחשות נתונה.

המרכיב השני: מיומנויות תקשורת תוך-אישית ובין-אישית
Relations & Reflexion

הכושר התקשורתי כאחד משלושת מרכיביו של החוסן המנטאלי, כולל את המיומנות לתאר במילים לעצמנו ולאחרים את העובר בתודעתנו-פנימה ברמת פתיחות גבוהה ומוכנות לשתף מחשבות ורגשות מתוך עולמנו הפנימי.
באמצעות מרכיב זה, ניתן להפיק תועלת ממקורות תמיכה חברתיים. תקשורת איכותית בנויה על הדדיות, על התעניינות והתקרבות הדדית המעמיקה את הקירבה. היא מאפשרת הקשבה ותגובות המעידות על אמון הדדי, אמפתיה. יצירת קשר תומך, והשגת פורקן רגשי מותנה בין היתר ביכולת לשתף במחשבות וברגשות, בפחדים בציפיות ובתקוות, ללא חשש מכך שהזולת ינצל לרעה את חשיפת חולשותינו או כוונותינו.

הכישורים התקשורתיים מאפשרים לעבור מתגובה ראשונית שמתבטאת לא פעם בניתוק, הסתגרות ולבדיות, אל התגובה השניונית המתבטאת ביצירת מגע תקשורתי משמעותי עם עצמנו ועם זולתנו. ישנה חשיבות לשני הערוצים:

• הִתְחַבְרוּת: פיתוח יחס חברתי, בין-אישי, יצירת קשר עם זולתנו ופיתוח מערכת יחסים. (Relations)

• הִתְחַבְּרוּת לעצמנו: באמצעות תהליכים שעיקרם התבוננות פנימית דו-שיח פנימי (רפלקסיה (Reflexion. כלומר, יצירת דו-שיח פנימי הבוחן את המתרחש בינינו לבין עצמנו. ההתבוננות פנימית בתהליכים המתרחשים בתודעתנו (אינטרוספקציה) עשויים לסייע להאצת שינויים, במחשבות, בתפיסות הראשוניות ובקבלת החלטות.

המרכיב השני של החוסן המנטאלי, מחייב פיתוח מיומנויות הידברות ברמה שתאפשר לחלוק מחשבות ורגשות עם עצמנו ועם זולתנו ללא רתיעה ובמידתיות. היכולת לפתח יחסי קירבה בקבוצה אינטימית או לתקשר מתוך פתיחות אפילו עם אדם אחד בלבד שמסוגל להקשיב כראוי, או יצירת קשר עם גורמי תמיכה מקצועיים, עשויה להקל ולסייע עד מאוד למי שמצוי ברגעי תסכול, מצוקה ומשבר, (זמניים או מתמשכים) ולקדם את התמודדותו עם ההתרחשות המעיקה שיצר האיום. אך לשם כך יש להשיג רמה סבירה של יכולת הבעה ושיתוף.

הַ”אִוְרוּר” (וֶנְטִילַצְיָה) המושג בתקשורת הבין-אישית, מעניק פורקן רגשי, התפרקות מלחצים, ותורם למניעת התנהגות מזיקה לנו ולזולתנו, כגון: הסתגרות ו”התבשלות” עצמית או לחילופין: החצנה של המתח באלימות העלולים להקרין לרעה גם על הקרובים לנו.
הפילוסוף מרטין בובר הצביע על הקשר ההדוק (הַסֵּמַנְטִי-לשוני, כמו גם המהותי והמעשי) המתקיים בין “אֵלֶם” לבין “אלימות”. כשאין יכולת ביטוי מספקת לפרוק כעסים, להירגע ולהשיג תובנות יעילות, מתפרצת אלימות מוחצנת ובלתי מרוסנת. ניתן להיחלץ מה”אֵלֶם” דרך הַמְלַלָת המחשבות והרגשות, שממתנת את הדחף להחצין כעסים ולאבד שליטה עצמית. הַהַמְלַלָה המשקפת יכולת להביע במילים את התכנים הפנימיים טעוני-הרגשות, מפחיתה את תהליכי ההרס העצמי, מונעת השלכת רגשות שליליים על הסביבה, מפיגה תחושות תבוסתנות, מתח מתמשך, חרדה, ייאוש, “תקיעות” והסתגרות. ( בפסיכולוגיה האבחונית ישנה אבחנה מבדלת שמתייחסת לשתי הדרכים המנוגדות לתגובה לתסכול: “עבודה פנימית” הפנמה ועיבוד התסכול ביני לבין עצמי, לעומת “החצנת התסכול” והשלכתו האגרסיבית על הזולת או הסביבה החיצונית). האדם הטעון בתסכול שכבר אינו ניתן להכלה עצמית, שמסוגל לבטא מילולית לעצמו ולאחרים את העובר במחשבותיו ורגשותיו במקום לגזור אלם על עצמו, לא יזדקק לפורקן אלים מודע ובלתי מודע, של התכנים המצטברים והמעיקים שבתודעתו.
פיתוח היכולת לתקשר, להיפתח, לשתף: תורמת לעידוד, לתמיכה, לסיוע בהיוועצות הדדית וקידום קבלת החלטות הקשורות בהתמודדות עם האירוע המאיים. ההימצאות בתהליך של קשר חברתי משמעותי מעודד, מקלה על המועקות ומנתבת את התודעה להתמודדות.
אם ברגיל, ישנה משמעות נרחבת ומעמיקה יותר לחיינו, כשהופכים מפגש אקראי למפגש אקזיסטנציאליסטי נוגע, היוצר חיבור יזום להידברות ולהקשבה הדדית, לא כל שכן, במצבים בם אנו והסובבים אותנו נחשפים לאותו אירוע מטלטל שבמהלכו ישנה חשיבות עצומה למגע, להידברות, לשיתוף, לפתיחות ולהתעניינות בזולתנו וליצירת קשר משמעותי יש מאין, מתוך עצמנו ואל זולתנו בהתאם לתפיסת עולמנו, ולו גם, רק קשר רגעי או זמני.

עבור מי שמתקשה להביע לעצמו ולזולתו את העובר בתודעתו, נחוצה למידה שיטתית של רפלקסיה (התבוננות פנימית) ולא פחות מכך: גם מיומנויות תקשורת, הקשבה והידברות. בסדנאות אימון והדרכה קבוצתיות מתאפשרת התנסות מעשית באמצעות תרגילים מותאמים למטרה זו. זהו תחום התפתחות אינסופי שבמהלכו זוכים בתובנות חדשות ובמיומנויות הקשורות בפיתוח יכולת אמפתית ורגישות לזולת ובו זמנית מפתחים קשב למתרחש בפנימיותנו ( “מה עובר לי בראש, ומה אני חושב על כך”) בצד פיתוח היכולת להבעת רגשות ומחשבות לאחר. סדנאות ייעודיות אלו, יוצרות תשתית חשובה לקיומו של עוד מרכיב של חוסן מנטאלי טרם-היקלעותנו למצב מאיים ומלחיץ.
ראוי להזכיר כי גם טיפוח מעורבות חברתית עשוי לחזק את היכולת להידברות. לא מעט אנשים שמסייעים לזולתם מגלים שהם עצמם נתרמים מעצם הנתינה המספקת הזדמנות לפתח אמפתיה, חמלה, ביטוי עצמי והעמקת הקשר הבין אישי. מסתבר שהשקעה בפיתוח מיומנויות הקשבה והידברות תורמת לא מעט לא רק לחיזוק החוסן המנטאלי אלא גם להתפתחות האישית, לשביעות הרצון העצמית ולחיזוק הבטחון העצמי. זמן איכות עם האנשים שמגלים כלפינו יחס אוהד ואוהב ושהצלחנו ליצור עמם קשר הדדי של תמיכה, נחשב לאחד ממדדי האושר.

המרכיב השלישי: הינתקות והפגה
switch & Relax Relaxation & fun
היכולת להינתק מזירת האירוע המאיים כשהיא משולבת
ביכולת להפיג את המתח והדריכות באמצעות עיסוק שמוכר לנו כמהנה ומרגיע.

היכולת ליזום הינתקות ולדעת לבחור בפעילות כלשהיא, שידועה לנו כמיטיבה עמנו ולהתרכז בה, היא מאפיין נוסף של החוסן המנטאלי. באמצעות השגת ניתוק פסיכולוגי, מחשבתי ורגשי מסביבת האירוע המאיים (הממשי או המדומה) ואם אפשר, רצוי גם מעבר זמני לסביבה אחרת, מרוחקת מזירת האיום, ובאמצעות התמקדות בפעילות מסיחת-דעת נעימה, מהנה, רגועה, משעשעת, מבדחת, מבדרת, שמחה, מצחיקה, וכיו”ב, - ניתן להשיג הקלה זמנית ואף רגיעה מתמשכת.
ההינתקות האפקטיבית מחייבת מודעות עצמית והיכרות עצמית במה שמיטיב עמנו ואיננו פוגע בנו לטווח הארוך: עיסוקים שונים, שמוכרים לנו היטב כאהובים עלינו, מצחיקים, מהנים אותנו במיוחד, מרגיעים אותנו ומשרים עלינו תחושות נעימות והרגשה נעימה בעיקר כשהם לא ממכרים או אובססיביים-כפייתיים. לאחד יהא זה עיסוק בספורט מסוים, לאחר, יציאה לטבע, קריאת ספר, האזנה למוזיקה, צפייה בסרט, משחק מחשב וכיו”ב. כל אחד, לפי מה שמכיר לגבי עצמו כ”מה שעושה לי טוב”.
ההינתקות השזורה בהפגה היזומה (relax) והמותאמת לאישיות האינדיבידואלית, מכוונת להשפיע על מערכת העצבים האוטונומית האחראית על וויסות פעולות-הגוף המתבצעות ללא שליטת התודעה. (פעולותיה מתקיימות ללא הרף, גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה - כגון: פעימות הלב, הנשימה, הפרשת הזעה, הרוק ועוד). מערכת זו מורכבת משתי תת-מערכות: מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפארא-סימפתטית – שיש להן השפעות מנוגדות על המתרחש בגופנו.

כשאנו מספקים תנאי-רגיעה, שעשוע, צחוק ושמחה תת-המערכת הפארא-סימפתטית מיטיבה עמנו בתחומים שונים, כגון: הגברת הריכוז, העלאת הרמה החיסונית, סילוק רעלנים מגופנו, פעילויות שיקום והחלמה ועוד…
כשתת-המערכת הפארא-סימפתטית היא המשפיעה הדומיננטית בין השתיים, היא מצמצמת במקביל את השפעתה של מערכת העצבים הסימפתטית המספקת דריכות ומתח. (זו אגב, תרומת “הליצן הרפואי” כמסייע בהחלמה ושיקום, כמו גם מופעי בידור למיניהם הבולטים במרכזיותם בעתות חירום).

הדריכות (STRESS), נוצרת כתוצאה משינויים פיזיולוגיים, הורמונאליים ואחרים שיוצרת מערכת העצבים האוטונומית כברירת מחדל ברגעי הסכנה. בו ברגע שמזוהה (במודע ושלא במודע) איום קיומי (ממשי או מדומה), באמצעות המנגנון המצוי במוחנו המווסת אוטונומית את כל פעולות הגוף הלא-רצוניות (האמיגדלה) מופעלת הדריכות כמו במערכת של “טייס אוטומטי”.
הגוף מנתב את מירב משאבי האנרגיה שלו לטובת לחימה באיום או בריחה ממנו,FLIGHT) ( FIGHT OR.
בתהליך לא-רצוני, מתרחש גיוס מיידי של כוחות במטרה להתמודד נוכח הופעת סכנה קיומית קצרת-טווח, בין אם היא אמיתית ובין אם היא כוזבת.
כאשר הלחץ מתמשך (STRESS), אותם תהליכים שאמורים להגן עלינו עלולים לגרום נזקים – חלקם חולפים וחלקם בלתי הפיכים. כל עוד המצב הנתפס, מוגדר בתודעתנו כמצב חירום, הוא גורם לתת-מערכת העצבים הסימפתטית לאותת לבלוטת יותרת הכליה לשחרר בין היתר את הורמוני הלחץ אדרנלין וקורטיזול ולשנות מיקום ומינון של לא מעט הורמונים. תחת מצב של דריכות-יתר המתמשכת מעבר לזמן הקצר שנועד לתקוף או לברוח, הקורטיזול למשל, מתחיל לגרום נזקים לעצמות הגוף.
גם הורמונים רבים אחרים ששינו מיקום ומינון לצורך מצב החירום התובע דריכות מירבית, מתחילים לגרום נזקים. כאשר הגוף לחוץ, נוצר מתח בשרירים. זו תגובה רפלקסיבית ללחץ – זו הדרך של הגוף להישמר מפני פציעות וכאב בכלל ובתהליך הלחימה/מנוסה בפרט. מצב של הימצאות בלחץ כרוני, גורם לשרירים בגוף להיות במצב עקבי של מתח. מתח תדיר בשרירים גורם לתגובות שונות בגוף כמו כאבי שרירים, כאבי גב וכתפיים, כאבי צוואר וראש ועוד…

אמנם, מטבע תפקידה של תגובת הדריכות והלחץ, לספק אנרגיה למצב הלחימה/הימלטות הצפוי תחת איום, אבל כל עוד המצב ממשיך להיות נתפס בתודעה כאיום מתמשך, הדריכות אינה פגה.
הנזקים שיגרמו לגוף ולתודעה, נובעים מכך שכל עוד לא נשמעה “צפירת הַאַרְגָּעָה” מהמוח התבוני, הגוף לא יחזור לשגרה המיטבית, להתנהלות המקורית, הנורמאלית, ששררה טרם-איום. כל עוד האמיגדלה לא קיבלה את אישור התודעה שהאיום הוסר או התגלה כאיום מדומה, היא לא תחזיר את התִּפְקוּד התקין שהואט עקב מצב החירום.

ניתן לומר בוודאות, שישנם לא מעט מקרים ביומיום, שמה שנתפס כאיום איננו איום קיומי. בשביל מנגנון וויסות פעולות הגוף, אין זה משנה. הוא מפעיל דריכות גם אם האיום נובע מסכנת פגיעה או סיכון חיים אמיתיים וגם אם האיום נובע מכל רצון שהוא שתוסכל ולא סופק. כלומר זהו מצב שבו רק חשיבה מודעת ושינוי תפיסה, יכולים “להרגיע” את האמיגדלה ולגרום לה להפסיק את הדריכות המתמשכת והמזיקה שהיא מייצרת כברירת מחדל.
מומחים מציינים את השינוי האבולוציוני ששינה את ייעודה המקורי של תכונת-הדריכות עקב התפתחות התודעה וסיגל אותה גם למצבים בם האיום איננו קיומי אף שאולי עשוי להיתפס על ידינו ככזה. (תופעת מסוג זה קרויה ע”י סטיבן ג’יי גולד, “אקספטציה” Exceptation החרגה, סיגול של תכונה לתכלית שונה מייעודה המקורי).
בשלב התפתחותי מוקדם, התכונה העתיקה הופעלה רק בעת הופעתה המפתיעה של חיית טרף שמאיימת על חיינו ומעמידה בפנינו אתגר להימלט או להילחם על נפשנו. האמיגדלה של האדם המודרני מפעילה את הדריכות נוכח כל רצייה שלא מומשה, כל מצב שבו מכשול כלשהוא עומד בדרכנו ויוצר תסכול. הדריכות תטריד אותנו, ותעורר אותנו למצוא פתרון לאיום. היא מתמשכת ויוצרת נזקים, עד לרגע שבו התודעה תשדר לאמיגדלה שהשלמנו את המשימה או וויתרנו עליה בלב שלם, או שדחינו מרצון את השגתה למועד מאוחר יותר, שבו יהיו לנו המשאבים והמסוגלות להתאמץ להשיגה.

בהתבסס על מידע של האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (APA) ואיגודים מקצועיים נוספים, הדריכות אמורה לפוג עם היציאה ממצב החירום. אבל אם היא מתמשכת מעבר ל כ– 20 דקות לערך, היא הופכת להיות דריכות-יתר מזיקה ומתחילה להחליש רבות מיכולותינו בטווח המיידי.

מאחר שבכל אדם חבויות באיברים ומערכות הגוף, נטיות גנטיות רדומות. דריכות-היתר, אחראית לכ- 90% מהמחלות הפוטנציאליות ההרסניות ביותר. אותן חולשות ורגישויות סמויות, הן הַמּוּעָדוֹת להיות הראשונות ליצור מחלות. הבנה מעמיקה של האפקט ההרסני של תופעת “דריכות- הַיֶּתֶר” עשויה לכוון את המודעות העצמית למזעור נזקיה. על ידי הגברה יזומה של רגשות נעימים ומועילים, ניתן להחזיר את תפעולם של תהליכים גופניים מיטיבים.

גם איום מדומה, כמו קונפליקט פנימי לא פתור עלול להפעיל דריכות מתמשכת במשך ימים ארוכים:
מי לא התנסה במחשבה “מדוע אני עייף כל כך, והרי לא התאמצתי כלל היום”, זאת, כשהוא מתלבט ממושכות לאורך זמן, בקונפליקט פנימי טורדני, ולא מגיע להחלטה?

עם השגת שליטה באמצעות שינוי חשיבתי, ניתן לנטרל את “גזלן האנרגיות” הסמוי ולעורר מחדש את תת-המערכת הפארא-סימפתטית המרגיעה והמיטיבה. היא זו המסייעת לשיפור וחיזוק יכולות הזיכרון, הריכוז, סילוק הרעלנים מגופנו וחיזוק המערכת החיסונית. היא זו המחזקת יכולות גופניות ומנטאליות שהיו מושבתות באותה עת שבה שלטה בגופנו תת-המערכת הסימפתטית הלוחמנית, המיועדת להתאים את גופנו למצבי חירום הנתפסים כמאיימים ובה בעת גם מאטה את הַַתִּפְקוּד של מערכות פיזיולוגיות חיוניות אחרות כל עוד “מצב החירום” לא נפסק.

בטווח הרחוק יותר: דריכות-יתר גורמת לכך שמרכיבים גנטיים בגופנו הנוטים מלידה לפגיעות-יתר מתעוררים לממש את המחלה הטמונה בהם. כך, אנשים שבנסיבות אחרות לא היו מגלים כל חייהם שהם מועדים לחלות במחלה ספציפית, מאיצים את הסיכוי להתפתחותה של אותה מחלה בגלל התמשכות מצב הדריכות (STRESS). כך גם לגבי מערכות גוף שונות ואיברים שונים, שמלכתחילה נולדנו כשהם נתונים ברמת פגיעות גבוהה יותר ממערכות ואיברים אחרים. הם יהיו הראשונים להיפגע. החשיפה הממושכת לדריכות יתר, מוציאה מהכוח אל הפועל את רמת הפגיעות הפוטנציאלית הגבוהה המצויה באופן סמוי בגופנו מלידה. דריכות-היתר מחלישה גם מערכות ואברי-גוף תקינים.
ניתן לדמות מצב גופני זה למצב חירום במדינה מותקפת. לזמן קצר, כולם מגויסים לצבא ללחום באויב המאיים. אם מצב הסכנה מתמשך, כל הַַתִּפְקוּד של המערכות האזרחיות עלול להיפגע ולהשתבש. ניתן לחזור לאיזון לאחר תקופת לחימה קצרה יחסית. קשה יותר לעשות זאת במצב חירום מתמשך, שהרי רבים מצויים חודשים ארוכים בתפקידי לחימה במקום בתפקידים ובמקומות העבודה, החיוניים לקיומה של החברה ולהבטחת שיגרת הסדר החברתי המוכר והרצוי.

נוכל להפיק תועלת מההינתקות וההפגה מאחר שבפועל שתיהן יוצרות תנאים טובים יותר לעיבוד החוויה, לבניית כוחות, ל”ניקוי ראש”, לשקילה מחודשת של המצב, ולעיתים, גם למציאת פתרון יעיל למה שנתפס תחילה כקושי בלתי פתיר. השגת דרכים להפגה חשובה גם להתמודדות עם תסכולים יומיומיים ולא רק למצבים חריגים ונדירים.
פסק-הזמן שנלקח, הניתוק היזום, יצירת ההפגה באווירה של רגיעה ועיסוק מהנה, מעלים את הסיכוי שהתנאים:
• יבהירו מחשבות והרהורים על האירוע באמצעות התבוננות פנימית (אינטרוספקציה, רפלקסיה) או מגע חברתי המאפשר הידברות על האירוע.
• יאפשרו ראיית המצב מעבר לנקודת הזמן של התרחשותו.
• יספקו הזדמנות לאיסוף יזום (אך בררני ומידתי) של מידע רלבנטי.
• יאפשרו להשקיף מזווית אחרת על ההתרחשות ויקדמו בחינה מחודשת של ההתרחשות המאיימת, בפרספקטיבה רחבה יותר, במידתיות (פרופורציה), ב”מבט-על” כוללני.
• יוליכו לתובנות חדשות המקדמות דרכי התמודדות יעילות.
• יעלו את הסיכוי להפסקת דריכות-היתר (STRESS) והנזקים שהיא יוצרת.
• ועוד…

ישנה חשיבות לא זניחה להתחברות למשהו שנהנים ואוהבים לעשות, מקום נעים להימצא בו בשלווה, מאכל מענג, יצירתיות סוחפת, תרפיה-באומנויות, הרפייה יזומה, עיון בתכנים אהובים, וכל מה שעשוי לרומם את הרוח.
כאמור, הכנת רשימה אישית של פעילויות מהנות ומפיגות מתח, עשויה להועיל באותם מצבים שאנו תוהים כיצד להסיח את דעתנו תוך כדי ההינתקות, מאימת האיום שהופיע על דרכנו. בפעילויות שאנו נהנים מהן במיוחד, אנו נטענים באנרגיות, משפרים את המורל שלנו ואת הרגשתנו ביחס לעצמנו.

לא לכל אחד ישנה מיומנות להיכנס בזמן קצר למצב של הרפייה.
לעיתים יש ללמוד בשיטתיות איך ניתן להיכנס למצב של הרפייה, להפיג חוסר שקט פנימי ומתח מעיק - ולהשיג רגיעה, ולכן יזדקקו למעורבות תומכת באמצעות הדרכה של איש מקצוע. ניתן להיעזר באופן עצמאי בהדרכות מקצועיות שונות. למשל: בהדרכה המעולה, הבהירה והנגישה לכל, מתוך ספרו של דר’ ברוך אליצור “הרפיה עצמית” שבו ניתן מידע רב אודות האפשרויות המגוונות להתנסות בדרכי-הפגה. ישנו גם היצע לא מועט של שיטות הרפייה באינטרנט למי שמעדיפים למידה עצמאית. ניתן לאמץ דרך כלשהי לאחר חשיפה לאפשרויות שונות, כמו: הדמייה (דמיון מודרך), אוטו-סוגסטיה, מדיטציות מסוגים שונים, מוזיקה, וכמובן לפעמים יש צורך בתרופה, מזון או משקה ייעודיים להרגעה. גם מקלחת חמה, פעילות גופנית נמרצת (כריצה, ריקוד, שחייה), או כל התערבות ספציפית אחרת שלמדנו להכיר בעצמנו על עצמנו, נמצאו אפקטיביים עבורנו להשגת הפורקן והרגיעה המיטיבה.

ישנה חשיבות לכך שכל אחד יכיר ויזכור ואפילו גם יכין לעצמו רשימה עדכנית של כל הפעילויות המוכרות לו כמיטיבות ומרוממות את מצב-רוחו, מניחות את דעתו, משעשעות או מסיחות את דעתו. את הרשימה ניתן לשמור בהישג יד כדי שתעלה את נגישות המידע הזה בעת הצורך. הכנת רשימה הינה מטלה שאין לזלזל בחשיבותה, מאחר שבזמן הבלבול ופיזור הדעת, הכרוך במצבי דריכות-יתר, לא תמיד ניתן להיזכר במה שעשוי להרגיע, להפיג את המתח, ולהיחלץ דרך כך מהמצב הטעון.

ההכרה הנרחבת בנזקיה של דריכות -יתר שמייצרת לנו האֶמִיגְדָלָה, וההבנה שהיכולת להפסיקה באמצעות שליטה בתודעה, הינה חלק מהאיתנות המנטאלית, עשויים אף הם, לשמש מניע לשינוי הכרתי והתנהגותי, כדי להשיג חוסן מנטאלי ברמה גבוהה יותר.

היכולת להשיג הינתקות והפגה, “אֶסְקֵפִּיזְם” זמני, המשלב רוגע יחסי והנאה, מקצרת את משך המתח הפנימי המתיש. לעיתים פסק הזמן, תורם להפגתה המוחלטת של הדריכות-המתמשכת (STRESS). חשוב לחזור ולהדגיש כי מצב הנתפס על ידינו כאיום (אמיתי או מדומה), מפעיל אצלנו את הַתִּכְנוּת המגביר מתיחות פנימית ללא הרף, עד יעבור זעם.
ה”הינתקות” נועדה גם כדי ליצור מרחק פסיכולוגי מזירת האיום הפיזית והמנטלית. ההינתקות והרגיעה המהנה כל אחת מהן לחוד ושתיהן יחד, נועדו להרחיק ולנטרל את חוויית האיום ממרכז התודעה, מה שמאפשר לבחון את משאבי ההתמודדות המצויים אצלנו ובסביבתנו ולרתום אותם להתמודדות מועילה.

לאחר מיפוי של מגוון הסגנונות שנוקטים בהם אנשים כדי להשיג הפגה והנאה, סוכמו הגישות העקרוניות השונות להשגתן, במודל שימושי. המודל מאפשר זיהוי נטיות התנהגות טיפוסיות להשגת הפגה והנאה, וניתן באמצעותו לבדוק מהן הנטיות האופייניות לעצמנו או לאדם אחר. כמו כן, ניתן לברור לעצמנו יותר מסגנון אחד. המודל נקרא במקור BASIC-PH ובהקבלה בתרגום לעברית: גש”ר מאח”ד. (לפי ראשי התיבות של הסגנונות השונים).

גש”ר = גופני שכלי רגשי מאח”ד = מעגל-קירבה, אמונות, חברה, דמיון

גש”ר מאח”ד תורגם כאמור מאנגלית, ומופיע במקור בראשי תיבות כ- BASIC-PH
Belief=B אמונות וערכים, פילוסופיית חיים, השקפת עולם, שיבוץ האירוע במסגרת משמעות רעיונית.
Affect =A רגש, ביטוי רגשי ופורקן מרגש, היוצר התרגשות נעימה, צחוק, השתעשעות וכד’.
Social = S חברה, השתלבות בפעילות חברתית, תפקיד חברתי, חיזוק שייכות לקבוצה, לארגון חברתי . Imagination= I הפעלת הדמיון, דמיון מודרך, התרכזות בפעילות יצירתית.
Cognition= C הכרה, פעילות הכרתית, פעילות מחשבתית, התבוננות פנימית, גיוס התבונה.
Physiology=PH פעילות פיזית, הפעלת הגוף במשימות שונות, התערבות פיזיולוגית.

כמו בכל מודל תיאורטי, גם במודל זה, ההפרדה בין ה”סגנונות” היא תיאורטית ובמציאות יכולים להתקיים כמה סגנונות במשולב אצל אותו אדם. במצב חירום, ניתן להתנסות בסגנונות השונים המיושמים במסגרת תומכת, כמו בהפעלות קבוצתיות של אוכלוסיית העורף המצויה בְּמִגְנָנָה. כך נעשה ע”י הפסיכולוגים מולי להד ועופרה איילון וצוותיהם, שהפליאו לסייע לתושבי הצפון להתמודד עם מצבי החירום שפקדו את האזור.

הסגנונות השונים או הטכניקות להפגת המתח, מכֻוונים ליצירת הקלה זמנית בעת ההתרחקות ממוקד האירוע הנתפס כמאיים. השגת “פסק זמן” מאפשרת כאמור גם בחינת פתרונות חדשים ומועילים למצב.
ההתרחקות ממקור האיום בשילוב יוזמות לפעילות מהנה עצמאית ,או מופעלת בסגנונות שונים בהדרכת גורמים מקצועיים, עשויה לקדם שיקול דעת מחודש, תובנות מועילות ואפילו פתרונות מעשיים, זמניים או קבועים שקשורים לצעדים הבאים שרצוי לנקוט כדי להתגבר על מצב התסכול, המצוקה או המשבר שנקלעים אליו.

רבים זוכרים וודאי תקופות שבהן אוכלוסייה מסוימת נתונה במפתיע תחת איום קיומי ממשי. אחת הדרכים להתמודדות עם האיום המתמשך ולהפיג את הדריכות המתמשכת, היא להינתק מהאזור המרתיע ולשהות במיקום שיבטיח רגיעה ושלווה יחסית ולמלא את הזמן בפעילות מהנה כמו מופעי אומנים ותוכניות בידור. בעתות חירום, קבוצות תושבים הועברו לא פעם, לתקופה קצרה, מבתיהם שהיו באותה עת באזור המסוכן, למקום מרוחק מביתם שבו יכלו לחוש בלתי מאוימים וליהנות מבילוי יזום שנועד להפיג לחצים ולהסיח דעת מהתחושות הראשוניות של האיום. הינתקות יכולה כמובן להתבצע, גם במקלט מוגן שבו צוותי סיוע מקצועיים מפעילים סוגים שונים של פעילויות הפגה והנאה או מגוון פעילויות תראפויטיות יזומות שיתרמו להרגעה ושמחה (בעיקר כשמדובר בילדים: ציור, כתיבה, דרמה, ספורט וכיו”ב).

גם להימצאות ב”יחד” הקבוצתי שנחשף לגורל משותף, ישנו משקל רב להשגת רגיעה והזדמנות לשיתוף ואוורור הרגשות והמחשבות. באווירה שיוצרת ההינתקות והרגיעה, עולה הסיכוי לשינוי הפרשנות הראשונית למצב, כך שתהפוך את מה שנתפס כקושי – לאתגר התפתחותי עתידי, משותף או אישי, שעשוי גם להגביר את הבטחון העצמי ולהעלות את הדימוי העצמי לרמות גבוהות יותר.

* * *

באמצעות הבנת 3 המרכיבים של החוסן המנטאלי
ניתן להתייחס לנקודות התורפה האישיות שלנו ולכוון את הלמידה שלנו לתחומו של המרכיב המועדף עלינו.
כל אחד מ-3 המרכיבים, קשור במיומנויות אופייניות לו, שמן הראוי לרכוש ולפתח.
בדיקה עצמית של המיקום האישי שלנו (או של זולתנו) בכל אחד מהתחומים הללו,
עשויה לסייע ביתר יעילות לבחירת אותן המיומנויות שתרחבנה את בסיס האיתנות שלנו.

אין ספק שנדרש מאמץ רב ומתמשך, להרחיב תודעה
ולנהל את חיינו באמצעות ערנות מתמדת לאפשרויות העומדות בפנינו, כדי לטפס עוד שלב בסולם האיתנות.

הכרת שלישיית המרכיבים עשויה לסייע להורים ולאנשי חינוך לערוך זיהוי ראשוני של רמת החוסן המנטאלי
של מי המצויים בסביבתם הקרובה, כדי להתריע ו/או להפנות לאבחון מקצועי,
את מי שהתנהגותם משקפת העדר איתנות מספקת.

ככל ש ה”חוֹסְנָה” המשולשת מוטמעת בהתנהלות היומיומית, היא מְתַחְזֶקֶת את הבריאות המנטאלית.

האדם מרגיש בטוח יותר בעצמו וביחסיו עם סביבתו החברתית, גם במצבי התלבטות וקונפליקטים פנימיים יומיומיים הגורמים לעינוי מתמשך, ולא רק בהתמודדויותיו עם משברים ומצבי קיצון מאיימים.

הסיכוי להתפרצות מוחצנת של דחפים הרסניים שהם תולדת-התסכול ושעלולים לפגוע הן באדם עצמו ו/או בזולתו, נמוכים ביותר גם בסיטואציות התגרות הַמְּכֻוָּנוֹת לערער את בטחונו העצמי ולנגח את הערכתו העצמית.

בהרבה מצבים, מתגלה שרמת החוסן המנטאלי על שלישיית התחומים האופייניים לה, תורמת לא מעט לרמת האושר האישי, הערך העצמי ורמת החיסוניות הגופנית.

מוזמנים להסתייע בתובנות שמציע המאמר, כדי ליצור לעצמכם מסגרת התייחסות מותאמת, שתועיל לבסס ולהעצים את כל מרכיבי איתנותכם המנטאלית.