אפיקורוס - האיש והמושג

בתקופה ההלניסטית הוצמד המונח “אפיקורוס” למי שנחשד בכפירה דתית, כלומר התכחש לקיומם או לכח ההשפעה של אלי יוון. בראשית ימיה של הנצרות הדורסנית, שביקשה ואף הצליחה לכפות על התרבות המערבית, את אותו פריק ירושלמי תמוה כמושיעה וגואלה, אפיקורוס הוא כבר מי שמסרב לקבל על עצמו את הדת החדשה ומתעקש להמשיך ולהחזיק בזאוס ושות’, כישויות השמימיות הראויות לסגידה. היהדות לדורותיה, לא מוותרת אף היא על שימוש במושג, ומסמנת באמצעותו את הכופרים בני דת משה. “אפיקורוס” כמילת גנאי חריפה וכ”אחר” האולטימטיבי, המסכן בעצם קיומו, את מעמדה של ההגמוניה האורתודוקסית, מופיע בהגותם של גדולי הרבנים ואף מעורר בהם סלידה ובוז המולידים הלכות קיצוניות, חפות מסובלנות ומזעזעות באכזריותן. כמה אירוני שמאחורי מילת הגנאי החריפה, ששימשה את הכפייתיות העיוורת של שלוש דתות שונות, שפסלו כמובן טוטאלית, זו את רעותה, מסתתרת אישיות היסטורית חיובית בתכלית. אפיקורוס, האיש מאחורי הקללה הנוראה, היה לא רק איש נעים הליכות, מסביר פנים, בעל קסם אישי שופע או בקיצור “בחור מצוין”, אלא גם פילוסוף מרתק והוגה דעות נאור, שביקש לשחרר את האנושות מפחדיה הקמאיים. הוא נולד באי סאמוס, בשנת 341 לפנה”ס למשפחה אתונאית מכובדת וזכה לחינוך פרטי משובח של אביו המורה ושל פילוסופים שונים ובראשם נאוסיפאנס, תלמידו של דמוקריטוס. לאמו, מיוחסת קריירה בעשיית כשפים (מפילוסופיה כידוע קשה להתפרנס). כשבגר, נהיה לסלבריטי ואסף לצד חסידים רבים, גם אויבים ומתנגדים חריפים, הואשם בין השאר שבצעירותו עזר לאמו במלאכת המאגיה האפלה. אחרי שרות צבאי קצר ושנים של לימוד והוראה ברחבי הפריפריה , השתקע אפיקורוס בן ה 35 באתונה, ופתח בה, בית מדרש משלו, בו לימד עשרות שנים, עד למותו בשנת 270 לפנה”ס. . בית הספר שלו קיבל את הכינוי “הגן” (הלימודים התקיימו בגינת ביתו), וחסידיו נקראו “הפילוסופים של הגן”. המורה הדגול והכריזמטי עורר עליו את זעמה של האליטה , כשהחליט לפתוח, רחמנא לצלן, את שערי בית הספר גם לנשים ועבדים. אקט מתקדם, מהפכני ואמיץ זה, מעיד יותר מכל על האיש ודרכו. חיצי הביקורת וההתנגדות שעורר נבעו לא רק מחתירתו נגד האפליה המינית והמעמדית החריפה שאפיינה את הדמוקרטיה המדומה ביוון, אלא בעיקר בשל התורה הפילוסופית שלו שבמרכזה עמדו מושגי האושר והתענוג. הביקורת הציבורית הארסית שהוטחה בו ציירה את הגן, שרבים מהתלמידים התגוררו בו, כמאורה של חטא, שחיתות מוסרית והפקרות מינית. למעשה, המקום היה חף מכל זה ושררה בו הקפדה על צניעות הליכות ומשמעת. אפיקורוס חי כל חייו חיי צנע, ונודע כנינוח, חביב לבריות וכמי שיוצר עם תלמידיו יחסי קרבה ואחווה. המוני תלמידים מכל רחבי יוון ואסיה הקנטה נהרו אליו בזכות קסמו האישי וחוכמתו (רבים ערקו מבתי המדרש של הקונקורנציה ובאו אליו. רק שניים, בכל הקריירה הארוכה שלו, כך מסופר, ערקו ממנו אל מורים אחרים) למרות זאת, הוא לא הפך לגורו כוחני ולא ניצל את מעמדו ואת הערצת חסידיו לרעה. העובדה, שבניגוד להסתה שכוונה נגדו, לא הפך את בית מדרשו למקום של שחיתות דקדנטית, לא צריכה להפתיע את מי שמתוודע אל עיקרי תורתו, שונה בתכלית, מהפרשנות המסלפת של יריביו, שהתעקשו להציגה כהטפה להתמכרות הדוניסטית ריקה להנאות החושים. זרם הדוניסטי שכזה, התקיים בשולי האפיקוריזם, אולם הוא נוצר רק זמן רב אחרי מותו. תורתו החזיקה מעמד כאסכולה פילוסופית עם חסידים רבים ושימשה כתחליף לדת עבור דורות של משכילים במשך שש מאות שנה, עד שהוכרעה על ידי הניאו אפלטוניות והנצרות. בימה”ב הופך האפיקוריזם שם נרדף לכפירה גסה ואיך לא, שחיתות מוסרית. בתקופת הרנסנס מסתמן קאמבק נאה, כשהאפיקוריזם הופך נשק במאבק הנאורים נגד הדוגמות הנוצריות החשוכות והאמונה בהשגחה ובחיי העולם הבא. על מקומה של תורתו בעידן המודרני, הפליאה להתפייט האנציקלופדיה העברית: “כיום מרובים הרואים בה מוסריות אנושית מעודנת מותאמת ביחוד לאניני הדעת וליפי הרוח”. כפילוסוף, אפיקורוס מרתך את אתיקת ההנאה של אריסטיפוס (“הטוב העליון הוא התענוג והרע העליון הוא הכאב”) לתורת האטומים של דמוקריטוס. אפיקורס הואשם שאימץ את תורתו של זה האחרון, כמות שהיא, מבלי לתת למחברה את הקרדיט הראוי, אולם אפיקורוס הוציא מתורתו של דמוקריטוס את הממד הדטרמיניסטי המייאש והכניס בה אלמנט של מקריות וחופש בחירה, ההולמים את גישתו ההומניסטית המובהקת. הוא הגדיר את הפילוסופיה כאמנות עשיית החיים למאושרים ושיעבד את המטפיזיקה לתורת המוסר, בכנותו את התענוג כטוב הנעלה והיחיד. החיפוש אחרי האושר וההימנעות מכאב הם הטוב העליון והמטרה העיקרית של החיים. לכן אנשים צריכים לחדול מלפחוד מהאלים ומעונש אחרי המוות, המשוללים כל בסיס הגיוני ולחיות למען התענוג והאושר. תורת המידות שלו מבקשת לשחרר את האדם מצד אחד מן הפחדים הנובעים מהמוות ומהקונספציות מופרכות של הדת אודותיו (העולם הבא, שכר ועונש) ומאידך מהדיכאון הקיומי שיוצרת תמונת עולם של חוקיות טבעית קבועה ומוחלטת. הוא אימץ את גישתו של דמוקריטוס שלא האמין בחיים אחרי המוות (כי גרס שבמוות אטומי הנפש מתפזרים לכל עבר) ואמר: “מה יש לנו לפחד מהמוות? כל עוד אנחנו קיימים, המוות איננו, וברגע שהוא בא, אנחנו כבר לא קיימים” (כך זה ב”עולמה של סופי” ואילו בנוסח האנגלי המקובל:

where we are , death is not, and where death is, we are not

התענוג לגביו לא היה התענוג החלול והמתפנק של חסידי ההדוניזם, אלא השלווה (ataraxia) הנובעת מהעדרו של הכאב. התענוג, חשוב לזכור, לא היה קשור אצלו בהכרח ל”הנאות החושים” הגשמיות. גם חוויה אמנותית או קשרי ידידות הם מקור לתענוג, לשיטתו והוא אף גרס שתענוגי הנפש ומכאובי הנפש, גדולים לאין שיעור מאלו הגופניים. אפשר להסכים עם קביעתו שהתענוג העליון הוא שלוות הנפש. לא כל הדרכים שהוא מציע כדי להגיע אליה קוסמות במיוחד: ריסון תאוות, שליטה עצמית, מתינות וגם… הימנעות מנישואין, מקשרי אהבה ומפעילות ציבורית. ידידות ללא רומנטיקה דווקא כן הייתה רצויה בעיניו. “התרופה המרובעת”, שהציע הייתה מעין סיכום של תורתו:

“מהאלים אין לנו מה לפחד. בקשר למוות אין לנו מה לדאוג. את הטוב קל להשיג. את הנורא קל לשאת.”

תורת הידע שלו מבוססת על תפיסת החושים, ומבוססת על ההנחה שהתחושות הן עדות טובה ומהימנה לגורמים שלהן. הוא האמין שכולנו משועבדים לחושינו, ואין לנו אלא את אותה אמת שאנו חשים בכל רגע נתון, בין שמוחש זה אמיתי ובין אם הוא מדומה. הוא התנגד נחרצות לכל החיפושים אחר אמת מופשטת ומוחלטת. ביטל את תורתן של אפלטון ואחרים כהרפתקאות אינטלקטואליות חסרות תוחלת ומזיקות. במרכז התאוריה הפיזיקלית שלו עמד הכלל: שום דבר לא נוצר יש מאין ולא הופך מיש לאין. כמו דמוקריטוס לפניו הוא מבטל את אפשרות קיומו של בורא וקובע Nothing comes from or returns to nothing. הגרסה שלו למהות הדברים, הנרטיב “המדעי” שהוא מציג לתיאור העולם (שכאמור חב הרבה לדמוקריטוס), נראית הרבה יותר מעניינת ורלוונטית מאלו שהציגו כמה פילוסופים בכירים ממנו באותה תקופה. על פי תורתו האלמנטים הבסיסיים של כל דבר הם אטומים בלתי נראים, הנעים בתוך ריק ויוצרים בכל מיני קומבינציות את העצמים המוחשיים המוכרים לנו. האטומים נצחיים, הדברים והצורות הנוצרים מהם משתנים וחולפים. הנפש האנושית מורכבת מגופים אטומיים נעים קטנים ועדינים במיוחד. אין שום דבר אלמותי, או לא גשמי בה. בשעת המוות הנפש מתפרקת. האמונה בהישארות הנפש לשיטתו אינה אלא איוולת מזיקה. אפיקורוס הואשם שביטל את כל העקרונות הדתיים בכך שפטר את האלים מדאגה לעולם ושאם קיבל את קיומם עשה זאת רק מתוך התיישרות עם האמונה העממית, מכיוון, שעל פי שיטתו, אין כלום בטבע מלבד אטומי חומר, מהם מורכב כל היש. אמנם לגרסתו, ישות אלוהית השולטת בעולם, אינה אפשרית ויש לזנוח כמה מהתכונות העיקריות המיוחסות לה, אך זה לא יהיה נכון להגיד שהוא שלל כליל את קיומם של כוחות עליונים. הוא האמין בקיומם של אלים, אולם ביקש ליטול מהם דווקא את התכונה הכי מהותית שלהם, לגירסת כל הדתות מאז ומעולם: העניין והמעורבות שלהם בחיי בני האדם. הוא האמין שאלים אלו נצחיים, שרויים באושר נשגב, מעיין סוטול קוסמי אינסופי, בחללים על ארציים, הקיימים בין העולמות (metakosmia) , ומעבירים את ימיהם בשקט ובשלווה ואינם עוסקים כלל בענייניהם של בני האדם, דבר שנתפס על ידו כמה שאמור לשחרר את האדם מהרבה פחדים ותקוות מיותרים. אפיקורוס לא היה איפה אתאיסט, אולם הצמדת אדישות מוחלטת והעדר השפעה כלשהי על הנעשה בעולם, כתכונות יסוד של הכוחות הנשגבים, והטענה שצריך לסגוד להם, בזכות השלמות שבמהותם ולא כי הם מסוגלים לעשות טוב או רע לאדם, היו מהלך אינטלקטואלי נועז ומתקדם ביותר לזמנו, ולמרבה הצער במקומות מסוימים, גם לזמננו אנו. איך שלא מסתכלים על זה, יש כאן, בדיעבד לפחות, דקונסטרוקציה של הטרנסצנדנטי, כפי שתופסת אותו הדתות המערביות, קעקוע של עיקרי התאולוגיה וחתירה מובלעת נגד היומרה של הממסד הדתי, כל ממסד דתי, לתווך בין ההמון לעל טבעי, וכמובן, כפי שמלמדת ההיסטוריה, לגבות בעבור השירות, דמי תיווך חומריים ואינטלקטואלים, כבדים מנשוא. ואי אפשר כמובן, בלי הנקודה היהודית. מקורו של הכינוי “אפיקורוס” לכופר היהודי, הוא ככל הנראה בדברי הגנאי שהטיחו הסטואיקנים באיש, חסידיו ותורתו שנתפסה כאמור כפירה בדת ההלניסטית והתפרקות מכל עקרונות המוסר, אולם ביהדות קיבל שם הגנאי שדרוג מכיוון לא צפוי, בשל קרבתו הלשונית למילה הארמית אפיקורתא (הפקרות). היו אף כמה מחכמי התלמוד שהתעקשו לטעון שהמקור הבלעדי של המונח הוא מילה ארמית זו. לא מן הנמנע שבכך ביקשו להפיג את המבוכה המסוימת שבאימוץ מושג הכפירה של דת שהייתה בעיניהם בעצמה דבר כפירה אלילי בזוי. הרמב”ם סבר אף הוא שמקור המונח ארמי וקבע שהוא מציין אדם שנוהג בהפקרות ובזיון כלפי התורה ולומדיה ו/או מי שאינו מאמין ביסודות האמונה (אותם ליכד ב13 העיקרים שלו). הגדרתו את האפיקורוס נזילה ומשתנה בהתאם לנסיבות. במיון השיטתי שערך לסוגי הכופרים (הלכ’ תשובה ג’, ח’) הוא אומר שהאפ’ בניגוד ל”מין”, מחזיק בהשקפה נכונה על האל עצמו, אך כופר ביחסיו של הבורא לברואיו העומדים ביסודות דת ישראל, כלומר, בדומה לאפיקורוס ההיסטורי, האפיקורוס היהודי, מקבל לפי הגדרה זו את קיומה של הישות הנשגבת, אך מתעקש שהיא הרבה יותר אפאתית מהאל ההיפר אקטיבי שהדת מציירת. במקומות אחרים, האפיקורוס אצל הרמב”ם חוזר להיות כופר סתם, שעשוי להכחיש גם את מציאות האל עצמה ולא רק את האופן בו נוהג הבורא להעביר את זמנו. בקרב חכמי ההלכה התגבש הרעיון שרק מי שהחזיק בדעה המנוגדת לעיקר דתי נחשב כאפיקורוס אבל לא מי “שלא היה מאמין”, כלומר הטיל ספק באמיתות העיקר . לעומת אסכולה רווחת זו היו כיצחק אברבנאל (ראש אמנה, פ’, כ”ג), שהגדיר אפיקורוס את מי “שאינו אלא מסופק”. במונחים מודרניים זוהי בדיוק החלוקה הקלסית, בין “אתאיזם רך”, ל”אתאיזם קשה”, כך שמי שמגדיר עצמו כאתאיסט רך, צריך להשלים עם העובדה המצערת שלפחות על פי המיינסטרים של היהדות, הוא אינו יכול להיחשב כאפיקורוס. כשעוברים משאלת “מיהו אפיקורוס” לשאלה מה יש לעשות בו, העניינים כבר הרבה פחות מלבבים. האפיקורוס מוגדר כאדם מסוכן שיש להחרים, להבדל ממנו או אפילו להרגו (רמב”ם הלכות עכו”ם י’, י’, רוצח ד’, י’). הרמב”ם לא רק מתיר את דמו של היהודי הכופר, אלא אף צופה לו עתיד עגום: האפיקורוס, כפי שצוין כבר במשנה, הוא בבחינת רשע גמור שאין לו חלק לעולם הבא. בימי הביניים, המונח מתרחב ומקבל אספקט סוציולוגי כשהוא משמש גם לתיוגם של כל אותם יהודים שהתפקרו וחדלו לקיים מצוות, ללא קשר הכרחי למערך אמונות כזה או אחר בו החזיקו. אי הנוחות מהסתירה הזועקת לשמים בין היחס המחפיר לכופר ובין עקרונות היסוד ההומניסטים של היהדות, מוליד ניסיונות מעניינים, לרוקן מתוכן את המושג אפיקורוס, כמו זה של הרב א.י. קוק, שהציג טיעון כזה: דין אפיקורוס חל רק על מי “שמחליט ההפך” מהעיקר הדתי. מכיוון שאין יהודי שיש לו את הודאות הפנימית המוחלטת באמיתות הדעה הכופרת, אלא לכל היותר, ספק בעיקר הדתי, הרי שאשמתו של האפיקורוס היא בכך שהוא טוען דבר שבעצמו אינו בטוח בו. מעניין איזו אסכולה תשלוט בכיפה במדינת ההלכה, שהציבור החרדי מבקש להקים על חורבותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית. אחרי הכל, מישהו, יצטרך לעשות משהו עם האפיקורסים שבינינו. פורסם לראשונה בכתב העת אפיקורוס.