על מלחמת הדת בישראל
פרופ’ יוסף אגסי מסביר בראי הדת וההיסטוריה מדוע יש להפריד בין הרבנות לבין שררה ומדוע יש להפריד בין הרשות המדינית (של הלאום) והרשות הדתית (של הקהילה הדתית). וכיצד כל זה משפיע על אירועים אקטואליים?
לדאבוני בפי דברים קשים, ואתנצל מראש על כל פגיעה אפשרית. אני מקווה שיכירו בכך שאני עומד לקיים מצוות עשה: הוכח תוכיח את עמיתך. יש שיעדיפו כי במקום מצווה זו אקיים מצוות שבין אדם למקום. אני מודה שאיני שומר מצוות אלו, שאני חומץ בן יין. על פי ההלכה מצוות שבין אדם לחברו קודמות לאלו שבין אדם למקום. על-כן יש להוכיח את הרבנים בישראל המדקדקים במצוות אלו בהתעלמות ממצוות האחרות, וגם את השותפים להם בהודאה שבשתיקה.
יש לכך יוצא-מן הכלל אחד, והוא קנאות לשם שמיים. ביומרתם של הקנאים לשם שמיים שבינינו יש טעות טראגית.
ממסורת אבותינו נדרש להיות מתלמידי תלמידיו של אהרן הכהן עליו השלום, שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין הבריות. המשנה משבחת אותו על שסבל את עגל הזהב לשם שלום. משה רבנו חלק עליו, ועשה בבני-ישראל שפטים. חכמינו סרבו לשפוט מי משניהם צדק. הקנאים הם עם משה ואני עם אהרן. אומרים שהמחמירים במצווה קלה כבחמורה הנם פרזיטים. נגדם יש לומר שאין הקנאים רווים נחת. מבוגרים שתורתם אומנותם המכוסים בשטריימל וקפוטה ועומדים ברשות-הרבים בצוהרי יום-קיץ, ועוד בשבת, וזורקים אבנים על עוברים ושבים, וודאי שהיו מעדיפים הנאה ממנוחת-השבת על זריקת אבנים בכביש בחום-היום. זו משימה קשה על אדם מן הישוב, לא-כל-שכן על תלמיד-חכם שאין רבב על קפוטה שלו.
הקנאי רשאי מן התורה לשפוך דם. ולמי שמותר להרוג מותר הכל. אך יש יוצא-מן-הכלל: חילול שם שמיים הוא עוון גדול מנטילת חיי אדם וחילול שם שמיים לשם שמיים פסול מיניה וביה. אמנם חורחה לואיס בורחס אומר כי יהודה איש-קריות חילל שם-שמיים כדי לרשת גיהינום, זאת בכדי לכפר על חטאינו. אך זה שייך למסורת אחרת. אצלנו ישעיהו ליבוביץ’ הקנאי בז להם.
ראו כיצד משתקפים טרוריסטים מתאבדים ברחוב הפלסטיני. לכך השלכות חשובות על תהליך השלום כאן ועכשיו. יצחק רבין חיפש מנהיג-דת מוסלמי שיגנה אותם ואת שולחיהם. לא עלה בידו, שכן הם מוג’הדין, לוחמים הממיתים את עצמם על קידוש השם וזוכים לחיי-עולם. על מוסלמים לשנות זאת. זו משימה קשה עבורם ועליהם להתמודד אתה בלי עזרה. ישראל אינה יכולה לעזור להם, למרות שזה באינטרס שלה, בגלל הקנאים מבית; אלו המשבחים את איש הג’יהאד היהודי שרצח מוסלמים במסגד וקוראים לו קדוש, המהללים את השורפים אשר שרפו בית בכפר פלסטיני על יושביו, כולל תינוק. מטרת שבחיהם ללבות מעשי טרור, על-מנת לחבל בתהליך השלום.
מחאתי כאן אינה נגד מנהיגים מדיניים לאומנים אשר אין אלוהים בלבם, אלא נגד נאמני-הר-הבית וחבריהם החושקים להתפלל בהר-הבית, לבנות שם בית-מקדש ולהקריב קורבנות. התירוץ שהם מיעוט שולי תופס רק לאור מחאה ציבורית נגדם וזו אינה קיימת. פה ושם היו רבנים שתחת לחץ דיברו נגד רצח פוליטי. אך עדיין אין הרבנות מזכירה לנו רשמית כי חל איסור ליהודי לדרוך על הר-הבית, וכי על בניין בית-המקדש לחכות עד שיבוא משיח צדקנו וימציא לנו אפר פרה אדומה. למה אין הרבנים ככלל מצהירים בפומבי וללא הסתייגות כי נאמני-הר-הבית שקרנים, שההלכה נגדם, שהבית יחכה בסבלנות עד שיבוא משיח, ושתיפח רוחם של הדוחקים את הקץ? למה אין רב אחד בישראל המאיים בחרם על אלו המשקרים ומסיתים לטרור לשם שמיים?
דינא דמלכותא דינא. ראש סיעת-ש”ס, הרב אריה דרעי הצמיד הלכה זו לסטטוס-קוו, להסדר. ההסדר מיפה את כוחם של בתי-דין ממשלתיים הנקראים בתי-דין רבניים בשקר ובציניות. הם נקראים בשם זה על-מנת להצדיק את העדר ביקורת על המכהנים בהם. יהודים חרדים הנזקקים לדין-תורה לא יעלו על דעתם להשתמש בשרותי בתי-דין ממשלתיים אלה הגם כי הדיינים שם הם בעלי סמיכות רבנית. הם אנשים הבזויים על שוכריהם (סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, סנהדרין כ”ט). אין הם קהילתיים אלא ממשלתיים: שירותם נכפה על הציבור בניגוד לחוק, בעיקר בניגוד לחוק-יסוד שוויון האישה. שיפוטיהם נכפים בעזרת שוטרים מחללי-שבת בפרהסיה, הפסולים להעיד שם אך כשרים לאלימות שם נגד נשים חסרות ישע.
יהודי שניתנת בידו בחירה בין בית-דין-תורה וערכאות של גויים, עליו לבחור בבית-דין-תורה. כבוד הרב עובדיה יוסף אמר זאת וראש תנועת-ש”ס אישש זאת וראש תנועת-מרצ של אותו זמן, חבר הכנסת יוסי שריד, מחה נגד זאת. המעדיף דין-תורה על בית-דין רבני מטעם מעיד בכך כי לדעתו בית-דין מטעם אינו בית דין-תורה.
יראי-שמים מוכנים לשרת כופרים ולתקן תקנות שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן ולעשות דין לעצמם בניגוד לחוק החילוני ולחוק הדתי כאחד, באמתלה כי כל ישראל ערבים זה לזה וכי אנו שומעים פעמי-משיח. באשר לערבות, נאמר, מוטב יהיו חוטאים בשוגג ואל יהיו חוטאים במזיד. הכופים את ההלכה מעודדים את שנאת הדת. האם זוכרים באוניברסיטת בר-אילן את מאמרו של הרב מאיר בר-אילן מיד אחר כינון עצמאות ישראל על אפשרות הקמת מדינת-ההלכה? ללא הסכמה עם דעתו, יש להודות שהוא דיבר ביושר ובאומץ. לא כך אנשי האוניברסיטה המפארת את שמו, מלבד רקטור אמיץ אחד שלה: עמיתיו התעלמו מדבריו המרשימים וחסכו ממנו תמיכה וביקורת כאחד; עודם ממלאים פיותיהם מים.
שלמה גורן, היה דוחק הקץ ופורץ-גדר שהחליט להחיות את ההלכה על בידוד ממזרים, למרות העדר ספרי-יוחסין המעמיד את כולנו במעמד של ספק-ממזרים ולמרות שציית להוראות מפקדיו ושינה את פסקי-הדין שלו. כיום מחיים חוקים שונים, כולל מצוות הקשורות בארץ ישראל וחוק הייבום (גם במחיר ביגמיה) ומייצרים חוקים חדשים, כולל איסורים מפוברקים: על הפלות, ניתוחי מתים, שרפת גופות וחילון בתי-קברות ובכך משתתפים בזבחי-מתים חס וחלילה.
האם במטרת תקנות חדשות אלו לכפות שירותי-דת על הציבור? האם על-כן מפברקים ההלכה כביכול על הצורך בשרותי רב בטקסי-מעבר? רבנים אינם כמרים, ואין צורך בנוכחותם בטקסים, כולל טקסי מעבר, דהיינו טקסים הקשורים בלידה (ברית מילה), בהתבגרות (בר-מצווה), בנישואין (חופה וקידושין) ובמוות (חסד אחרון). ישראל לאו, שבעוונותינו הרבים כהן כרב ראשי אשכנזי, דרש בשם היציבות החברתית נוכחות רב בטקסי קבורה של חיילים. ודאי שיקר לשם שמיים ומן השמיים ייסלח.
התלמוד הביע התנגדות ברורה על כל פיקוח. אולי כיום יש מקום לדיון הלכתי מחודש בעניין, כמו בעניינים אחרים, כולל שוויון האישה והפלות וטיפול בגופות. ליבוביץ’ אמר זאת כבר עם העצמאות ולא זכה לתגובה עד היום, ובטענה כי אי-אפשר לתקן ולהתפשר על דברי-אלוהים חיים. התלמוד מצביע במפורש אחרת והמסורת היהודית השתמשה ביחס זה כאשר הופיע צורך, למשל בהיתר עסקא. דחיית הדיון על הצורך ברפורמה אינה הצמדות לדין תורה אלא עבירה. הלנת שכר שכיר היא עבירה על לאו מפורש. עיריות דתיות מלינות שכר ללא היסוס, תוך הקפדה על מניעת אכילת בשר חזיר בתחומן. הן מטילות את האחריות על חטא הלנת-שכר על הממשלה, שהיא כידוע ממשלת-גויים אך לא את האחריות על אכילת בשר חזיר. למה? ולמה לא להפך?
רבנים מתערבים לא רק בענייני כשרות. מאז הצהיר שלמה גורן כי קדושת הארץ אוסרת על נסיגה, דנים כל מיני פוסקים בהחלטות מדיניות וצבאיות. וכאשר ההנהגה הצבאית מוחה, קוראים לשר הביטחון כלב בראש חוצות. אך לפחות בעניין זה יש ביניהם מחלוקת, וכבוד הרב עובדיה יוסף הציל קצת את המצב כל-עוד הציג את הצורך בשלום כפיקוח-נפש. אם צדק אז, הרי מן הדין שרבנים ישאירו שיקולים מקצועיים למקצוענים, למדינאים ולמפקדים. זו הפרדה בין הרבנות לשררה, והיא דין-תורה. הרב לאו פסק נגד דין זה תוך נימוקים שהם שקריים בעליל, והכל לשם שמיים כביכול. בספק גם הרשות לכפות דין-תורה שכן כל ישראל ערבים זה לזה. ואכן כבר הרב צבי יהודה הכהן קוק תמך בליגה למניעת כפייה דתית. היום משכיחים את הליגה הזאת. חסידיו כביכול משכיחים את התנגדותו ורבים מאלו שאינם שומרי-מצוות דורשים שהכפייה תהיה מתונה אך אין הם דורשים שתבוטל; הם מקבלים אותה כבסיס לחוק השבות ולחוקי הנישואין. דבר זה אינו צביעות ואינו קנאות לשם שמיים אלא קנאות סלקטיבית. ואכן עוד יש רבנים המתעלמים מהשאלה כיצד כל ישראל ערבים זה לזה, בהתעלמותם מעצמאות ישראל ובראייתם את הערבות בקהילה. ידידי המנוח גרשון ויילר הדגיש בספרו “תיאוקרטיה יהודית” שלא היה לו דבר נגדם. כמוהו אני מוחה רק נגד ההנהגה הדתית בגושפנקה של השלטון, שהיא ביזוי הדת.
הפרופסור אבנר שאקי שהיה שר בישראל נימק גושפנקה זו בטענה שעם-ישראל מיוחד, שכן הוא אומה שהיא גם דת, שאסורה ההפרדה בין הרבנות והשררה ושלכן דרושה גושפנקה. אך אם דרושה גושפנקה, הרי שהשררה צריכה גושפנקה מטעם הרבנות ולא להפך. התלמוד מלא עדות לכך.
גרשון ויילר ניסה להעמיד דברים על כנם: מאז מרד בר-כוכבא כנסת-ישראל היא קהילה דתית ולא גוף מדיני. וכמובן שלא יכלה להיות אומה במובן המודרני של המילה עד אשר כוננה עצמאות ישראל. ואז בדיוק הפסידה ישראל את ההזדמנות להיות אומה נורמלית בה יש הפרדה בין הרשות הדתית והמדינית. עד עתה היהדות הסתדרה טוב מאוד ללא שוטרי-דת. מה הצורך להשליט דת על ישראל בכוח? אומרים, חוק השבות מחייב זאת. אם-כן, אזי יש לנסח את החוק מחדש כדי שיצא מידי הרבנות. רצוי שהחוק יזכה כל מי שידוע בציבור כיהודי או כל מי שנרדף כיהודי או כל פליט מדיני יהודי.
האומר כי יש צורך בכפיה דתית על-מנת שישראל תישאר יהודית מבזה את הדת ואת המדינה כאחד. אם ישראל תהיה חילונית (במובן של “המבדיל בין קודש לחול”) היא תישאר יהודית כמו שצרפת נשארה קתולית; ללא כפייה. חופש-הדת חיוני הן לדת-ישראל והן לדמוקרטיה; הוא יקל על הרבנות ועל השררה, על הקהילה ועל האומה. ברפובליקה הישראלית הנורמלית בעלת הדמוקרטיה התקינה יהיו בה שומרי כשרות מרצון וישראלים מרצון. ואז הציבור יוותר מרצון על נסיעה בשבת בכבישי ירושלים הקרובים לבתי החרדים ושלום על ישראל. הברירה בידינו היא בין הכרה בישראל כמדינה מודרנית נורמלית ובין הכרה בה כעם ככל העמים. האופציה השנייה נדחית בטענה כי רצוננו להיות “אור גויים” (ישעיהו מ”ט:ו; או, כפי שנהוג לומר, אור לגויים). סירובנו להיות מדינה מודרנית מונע זאת ואף אנו נעשים מדינה במצב מלחמה מתמיד ומושא לעוינות. נורמליזציה תאפשר חופש דת ותביא את המגזר הדתי לומר את התפילה לשלומה של מלכות (“הנותן תשועה למלכים”) כנדרש. הימנעות מתפילה זו היא ביטוי לטענה של ליבוביץ’ כי עצמאות ישראל הביאה לרפורמה ביהדות כאן בדיעבד וכי על המנהיגות הרוחנית של היהדות הדתית להכיר בכך. חובת הרבנות להיענות לאתגר שלו, הן לשם שמיים והן לשם פיקוח נפש.