על אמנות אסורה ואמנות מותרת: חופש הביטוי באמנות והדיון בסוגיית גבולותיו במדינת ישראל
ההצגה ‘רייצ’ל קורי’ , אודות פעילת שלום אמריקנית שנדרסה על ידי דחפור צה”ל נולדה מתוך כאב. משרד החינוך החליט אחרת בנוגע לבדיקת תכני ההצגה כחלק מיישום צעדי מדיניות הצנזורה
סוגיית חופש הביטוי באמנות והתפקיד אותו ממלאת האמנות והיצירה האמנותית בחברות האנושיות, מעסיקה את הפילוסופים ואת ההיסטוריונים של תולדות האמנות מאז ומתמיד. בחברות מערביות בנות זמננו, סוגיה זו נידונה מזוויות שונות בהקשרים של תפקודן של מדינות הלאום המודרניות. זווית אחת כזו היא זווית משפטית, הממצבת את חופש הביטוי כ”אחת החירויות המרכזיות והחשובות בדמוקרטיה, שנחשב לאמצעי משמעותי לשמירתה”, לדברי פרופ’ אמנון רובינשטיין. ומשכך, הרי שעל המדינה מוטלת החובה השלטונית לשמור על חופש הביטוי ולהגן עליו. בישראל, הדיון בחופש הביטוי וגבולותיו, נידון במשפט הישראלי בהקשר להירצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, כמקרה בוחן של חציית גבולות אלה.
בשנתיים האחרונות סוגיית חופש הביטוי וגבולותיו עומדת במרכזו של דיון חברתי, תרבותי ופוליטי סוער בשיח הישראלי, ובמיוחד בהקשר לאמנות וחופש הביטוי שלהם ביצירותיהם. חופש הביטוי כזכות יסוד בדמוקרטיה, לפי אהרון ברק (נשיא לשעבר של בית המשפט העליון) כולל בתוכו גם את חופש היצירה האמנותית ואת החופש “לכתוב מחזות וסרטים ולהציגם, זהו החופש לראות ולשמוע, החופש להביע דיעות חורגות אשר הרוב סולד מהן..“. ומשכך, הרי שמדינה דמוקרטית מחויבת לאפשר את השמעתן של דיעות שונות, גם אם הן דיעות מיעוט, ובאופן זה לאתגר את הקונספציות ואת השיח הציבורי בישראל, להעלות לדיון חופשי ונוקב סוגיות פוליטיות וחברתיות שונות ולשמוע מגוון דעות. חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, בין אם בעיתונות ובין אם באמנות, חשובים כפליים כאמצעי בקרה ופיקוח על השלטון הקיים, מכיוון שהם חושפים את הציבור לנעשה בצמרת השלטונית. ולכן, חופש הביטוי הוא למעשה “המקל” שמטיל על השלטון מורא ציבורי באמצעות השמעת ביקורת ודיעות שמאתגרות לא פעם את השלטון הקיים ומאפשרות לנטר את פעילותם של קברניטי המדינה.
הצנזורה בישראל תוקעת טריז בגלגלי חופש הביטוי והיצירה. מדוע וכיצד זה קורה במדינה שאמורה להיקרא “דמוקרטית”?
וכאן עולות שאלות רבות ומורכבות כגון: האם יש גבולות לחופש ביטוי זה ואם כן, אז מהם גבולותיו ומי קובע אותם? רצח רבין מהווה נקודה חשובה בהתפתחותו של דיון ושיח בישראל בנוגע לחופש הביטוי וגבולותיו, והעלה לדיון הציבורי והמשפטי את השאלות הבאות: מהי הסקאלה שנעה בין ביטוי אמנותי “נאות” לבין “הסתה”? מה נחשב ל”ביטוי נאות” ומה נחשב ל”הסתה”? מי אמון על הגדרות אלה והיכן ניתן למקם בכלל יצירה אמנותית על הרצף שנע בין “ביטוי נאות” לבין “הסתה”? אם גבולות חופש הביטוי באופן כללי וביצירה אמנותית בפרט, נקבעים בין היתר על סמך הערכים החברתיים והתרבותיים של כל מדינה, אזי מהן ההשלכות של צינזור יצירות אמנותיות בישראל?
שאלות אלה הועלו ונידונו ביתר שאת בשורת מקרים מהשנים האחרונות שעוררו סערות תקשורתיות ודיון ציבורי ער. בין המקרים הבולטים ניתן למנות את פרשת פסילתו של הספר “גדר חיה” מאת דורית רביניאן, בידי משרד החינוך בטענה שהוא פוגע בערכי המדינה והחברה, את המהומה שהתחוללה סביב הצגת “הזמן המקביל” של תיאטרון אל-מידאן כאשר שר החינוך, נפתלי בנט, הורה על הסרת ההצגה מסל התרבות וזאת בניגוד להחלטת ועדת הרפרטואר הרשמית של סל התרבות הישראלי וכן את האיום של שרת התרבות, מירי רגב, לשלול את תמיכת המשרד בסינמטק ירושלים באם הוא יחליט להקרין את הסרט “אל סף הפחד”. במקביל, עם כניסתה לתפקיד, הצהירה רגב, כי היא לא תתמוך במוסדות תרבות “ששותפים לחרם מבית ועושים דה-לגיטימציה למדינת ישראל”. בכך למעשה העלתה רגב את נושא הצנזורה על יצירות האמנות ועל גבולות חופש הביטוי מדרגה נוספת בשיח הציבורי בישראל.
איומיה של רגב, שהחלה בשורת צעדים שמטרתם להתוות וליישם את מדיניות הצנזורה בענייני תרבות בישראל, לא פסחה גם על הצגת יחיד “קוראים לי רייצ’ל קורי” בביצועה של השחקנית סיוון קרצ’נר ובבימויו של ארי רמז. ההצגה, שמגוללת את סיפורה של פעילת שלום אמריקנית שנדרסה על ידי דחפור צה”ל בעזה במרץ 2003, עוררה את תשומת לבה של שרת התרבות. לפי דיווחים שונים שהתפרסמו ביוני 2015 בתקשורת הישראלית, החליט משרד התרבות לערוך בדיקה מחודשת של תכני ההצגה, כחלק מיישום צעדי מדיניות הצנזורה של משרד התרבות בניהולה של השרה רגב.
השרה רגב מול רייצ’ל קורי.
סיוון קרצ’נר כרייצ’ל קורי. צילום: דניאל קמינסקי
הסערה סביב ההצגה התעוררה לאחר שפורסם כי היא עומדת להתארח בתיאטרון יפו, שנתמך בידי משרד התרבות. לטענת משרד התרבות, נשלחו אליו תלונות לאחר שנודע כי ההצגה עומדת לעלות בתיאטרון יפו. כפי שקרה במקרה של הסרט “אל סף הפחד”, גם במקרה זה הועמדה היצירה (שהועלתה בתיאטרונטו שנתמך בידי משרד התרבות ולאחר מכן רצה באופן עצמאי) בפני בחינת תכניה בידי משרד התרבות. ההצגה, שהופקה באופן עצמאי וזכתה לציון לשבח בבכורה בפסטיבל תיאטרונטו, הועלתה לראשונה בשנת 2013 בגרסתה הישראלית, כאשר במקור היא עלתה בלונדון בשפה האנגלית.
מדיניותו של משרד התרבות, שהחל לבחון את תוכנן של יצירות עצמאיות, העולות באולמות ובמוסדות הנתמכים על ידי משרד התרבות, ובכלל זה גם הצגת “קוראים לי רייצ’ל קורי”, סומנה בקרב האמנים בישראל כמדיניות צנזור מסוכנת. לדבריהם, מגמת מדיניות זו, מאלצת את היוצרים הישראלים לבצע צנזורה עצמית, כחלק ממדיניות הצנזורה ההדוקה על התרבות. צנזורה זו נתפסת בעיניהם כנקודת שבר קריטית ומסוכנת, המזכירה תקופות היסטוריות חשוכות, דוגמת גרמניה הנאצית, במהלכן הוחלה צנזורה על התרבות.
הבמאי ארי רמז והשחקנית סיוון קרצ’נר נמנים גם הם על היוצרים הישראלים שמותחים ביקורת חריפה על פרקטיקת ההתערבות של הממשלה באמנות וביצירה. בראיון שקיימתי עמם, נידונה פרקטיקה ממשלתית זו, של איומי הצנזורה תוך הפעלת לחצים פוליטיים על אמנים שמעלים לדיון ציבורי שאלות וסוגיות קשות הנוגעות למציאות הישראלית.
לדברי רמז, על אף שלבסוף סאגת האיומים נגמרה בקול ענות חלושה, כאשר משרד התרבות פרסם הודעה לפיה “הנושא הובא הבוקר לידיעת השרה ואין בכוונתנו להתערב בו”, הרי שעצם ההחלטה לבחון את תכני ההצגה הוא לכשעצמו צעד משתיק ובלתי מתקבל על הדעת. המשרד שלח את ראשת מדור תיאטרון במינהל התרבות לבחון את ההצגה, שהחליטה כי לא נמצא פגם בתכניה, דבר שמעיד לדברי רמז, כי “התגובות השליליות הגיעו לרוב ממי שלא צפה בהצגה כלל, אלא מחה על עצם העלתה”. השחקנית סיוון קרצ’נר הוסיפה ואמרה כי תגובות שליליות של מי שלא צפה כלל בהצגה הפכו לדבר שבשגרה: “קללות ברמה הכי נמוכה (זונה של ערבים” הפכו לחלק בלתי נפרד מעמוד הפייסבוק שמפרסם את ההצגה”. רמז הוסיף ואמר כי “לרוב, אנשים מתרשמים מאוד מהטקסטים של קורי, גם אם לא מסכימים עם העמדות שמוצגות בו, וגם מי שחש אי נחת, בסופו של דבר, מעיד כי ההצגה הציבה בפניו אתגרים. מי שמגיע להתמודד עם מתקפה אנטי-ישראלית, לרוב מתאכזב ומגלה מסע של אישה צעירה בחיפושה אחר צדק”.
כמו יוצרים ישראלים רבים, גם רמז מתקשה להבין כיצד יצירת אמנות יכולה בכלל לעשות דה-לגיטימציה למדינה. לדבריו, שליטה צבאית, הנמשכת קרוב לחמישים שנה במיליוני אנשים, תוך נטילת כל הזכויות המעוגנות במגילת זכויות האדם, היא זו שמייצרת שאלות קשות בדבר הלגיטימיות של המשך המשטר שמקיים אותה. “הניסיונות החוזרים להשתיק חשיבה ביקורתית אף מגדילים את הפגיעה הזו, שכן תרבות אנטי-דמוקרטית רק מחזקת את הביקורת כלפי המדיניות הישראלית”, לדבריו.
סיוון קרצ’נר כרייצ’ל קורי. צילום: דניאל קמינסקי
כשנדרש לסוגיית האמירה הפוליטית שביצירה אמנותית ועל הניסיונות והצעדים להציב קריטריונים של מה מותר ומה אסור, השיב רמז כי “תפקידה של המדינה הוא לעסוק במתן תנאים ליצירה ולאפשר לאזרחים בה ליצור”. יתרה מכך, רמז טוען כי “אין זה מעניינה של המדינה מה הם התכנים של אותן יצירות. במשטרה דמוקרטי, הממשלה איננה הריבון, אלא האזרחים. תפקידה של הממשלה הוא לייצר מרחב שבו המגוון של כלל האזרחים יכול לקבל ביטוי בשיח האמנותי והציבורי, ולכן אין כל מקום לקבוע קריטריונים על סמך עמדות פוליטיות. על האמן להציף את השאלות הנוקבות והקשות ביותר בפני החברה, ועל מוסדות המדינה לעשות כל שביכולתם על מנת ששאלות אלה תישאלנה, קשות ככל שתהיינה”. קרצ’נר הוסיפה ואמרה: ” אני חושבת שאמנות נועדה לעורר את המתבונן בה; רגשית מחשבתית ולעיתים גם פיזית. כשרוצים להטיל הגבלות/צנזורה על אמנות בעיני זה אומר- ״אל תיתנו להם לחשוב/ להרגיש לבד. אני רוצה להחליט עבורם מה לחשוב ומה להרגיש וזה דבר אלים בבסיסו ופסול. בכל צורה/משטר/מערכת יחסים”.
לגבי חשיבות תפקידם של האמנות והאמנים בחשיפת הקהל הישראלי לסיפורה של רייצ’ל קורי, ודרכה הארת זווית מורכבת בסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמר רמז: “לעיתים קרובות מושמעת הטענה כי אין זכות לאזרחים זרים “להתערב בעניינינו הפנימיים”. ההצגה מאפשרת הצצה נדירה למניעים שהביאו לכאן פעילת זכויות אדם שחשבה שזו הדרך הטובה ביותר להביא תיקון לעולם. כלומר, שקורי חשבה שאם היא רוצה להביא שינוי חיובי עליה להגיע דווקא לרצועת עזה ולסייע למאבק הפלסטיני. פעם מתנדבים מאירופה וארה”ב היו מגיעים לארץ כדי לעבוד בקיבוצים ובמפעל הציוני, זה נתפס בעיניהם כתרומה לשינוי חיובי בעולם, היום הם מגיעים לבילעין ולחברון כדי לתעד את מעשי הכיבוש. נדמה לי שזה חשוב שהצופים בארץ ישאלו את עצמם לפני שהם מאשימים את כל העולם בעמדות שעושות עוול לישראל ובאנטישמיות, איה חלק יש לנו ביצירת המצב הזה”. קרצ’נר סיכמה ואמרה: “אם יש סיכוי שההצגה הזאת תרגש, תעורר מחשבתית ותעיר מישהו מהקהל, תגרום לו לתהות, לחשוב, לחקור, לבדוק, לברר, לשאול, לחשוב פעמיים למי הוא מצביע ואיך הוא מתבטא- עשינו משהו טוב, עשינו אמנות”.
- פורסם במקור ברוסית באתר רלוונט פלוס