הכפייה הדתית שועטת לעברנו

כפייה דתית הנה קונצנזוס במדינה. יש מי שרוצים שתעזבו אותם בשקט ושלא יפשפשו באוכל שאוכלים או בסדר היום החילוני. האם אנו קרבים למדינת הלכה שתובל על ידי רבנים ? ובכן, הפרדת דת ומדינה הנו הנושא הבוער באמת. בשבת בבוקר עלתה ל-YNET כתבה תמימה למראה על מסעדות מומלצות באזור הקריות. את הקריות עזבתי לפני למעלה מעשור אך תקופת ילדותי שם זכורה לי היטב כאזור אשר ברובו לא התקיימה כמעט כפייה דתית. שיעורי התנ”ך שלי הועברו ע”י מורה חילונית שלא לקחה אותם יותר מידי ברצינות. בכיתה גימל אפילו זכיתי לכמה חודשים של לימודי אבולוציה לצד שיעורי התורה, לפני שבוטלו במפתיע ונעלמו מסדר היום בשל “רגישות הנושא אצל קבוצה מסוימת” כפי שהסבירו במשרד החינוך שנים אחר כך. אותה קבוצה מסוימת רגישה עד מאוד, אנחנו חייבים להתחשב בה בלי סוף, אך נראה כי היא לעולם לא מתחשבת בנו. בתור אזרחים משלמי מסים, איננו זכאים לחינוך פלורליסטי, לחתונה בטקס חילוני ושוויוני, לנסיעה בתחבורה ציבורית בשבת ובקרוב ייתכן שנאבד גם את הזכות לאכול באופן חופשי ולבלות בסופי השבוע. הציבור נרמס- אכול ושתה (כרצונך) כי מחר נמות. תוך כדי עיון ברשימת המסעדות שבכתבה, נעצבתי לגלות שרובן כשרות. זה לא היה המצב פעם. בתור חילונית בישראל, אני מרגישה לעתים שאני חלק ממיעוט זניח שהולך ונעלם, למרות שאין הדבר מגובה מבחינה סטטיסטית. להערכתי, הציבור החילוני בישראל נרמס שוב ושוב משום שבניגוד לציבור הדתי, אנחנו גמישים, מתחשבים ולא עומדים על העקרונות שלנו- כאלו שבציבור הדתי מתקבלות לרוב בתור חוסר עמוד שידרה ופתח לכפיית הרצונות שלהם גם עלינו. עם זאת, עוד לא מאוחר מדי. לצד המסעדות הכשרות, נותרו עדיין מסעדות שלא נכנעו לרבנות. בחיפה אפשר אפילו לומר שרוב המסעדות עדיין אינן שומרות כשרות. חשוב שנביע בהן תמיכה. הציבור הדתי אינו מהווה רוב בחיפה או בקריות, אך השפעתו ניכרת יותר כי הדתיים, מצדם, לא ילכו למקומות ללא תעודת כשרות ולחילוניים לא ממש אכפת לכאן או לכאן. הגיע הזמן שאנו- החילונים, נתעשת ונתאגד, ונתמוך באופן גורף במקומות שאינם שומרי כשרות. משום שאם לא נתמוך, בקרוב המקומות האלו יחדלו להתקיים. המלחמה על מרכזי הקניות. כנ”ל לגבי מקומות שאינם שומרים שבת - תראו מה קורה במרכז הארץ, בערים עם רוב חילוני מובהק, תל אביב, כפר סבא ועוד. לאט לאט מתחילים לכפות על חנויות, סופרמרקטים ומרכזי קניות הפועלים בשבתות לסגור את שעריהם. פעמים רבות זה נעשה באצטלה הומניטרית, כביכול להילחם על זכות העובד ליום מנוחה, אבל זאת טענה מטעה. לפי חוק, העובד גם ככה יקבל את יום המנוחה השבועי שלו באמצע השבוע. גם אני עבדתי בעבודה כזאת פעם והיה לי מאוד נוח לקבל 200% בשכר על שבתות וימי רביעי פנויים. החרדים ובג”ץ. למרות הקשיים, ישראל עדיין מדינה חופשית הפועלת על פי עקרונות הקפיטליזם. בזכות התעקשות הצרכנים התל אביביים אחרי שמפלגות חרדיות בממשלה הנוכחית ניסו לעשות עליהם פוטש, נשארו המרכולים בת”א פתוחים במשך חודשים וספגו קנסות שוב ושוב, שבת אחרי שבת, עד שבג”ץ התערב לטובתם. בחודש שעבר הסדיר בג”ץ באופן חוקי בעבור 160 מתוך כ-300 בתי עסק עותרים את הזכות לפתוח עסקים בשבתות, ללא קנסות. החרדים מצדם לא ויתרו והודיעו שינסו כעת ללכת ל”מסלול עוקף בג”ץ” - דוגמה נוספת לשיכרון הכוח נטול הרסן ממנו הם נהנים. המאבק ופתרון (חלקי). המסקנה המתבקשת היא שכל מי שחופש הפרט והמאבק נגד כפייה דתית חשובים לו, יתחיל להביע תמיכה פיזית וכלכלית בעסקים שעוד לא נכנעו לתכתיבים שלה :לאכול רק במסעדות שלא מפרנסות את הרבנות ומשגיחייה על גבנו. לקנות רק מבתי עסק שפועלים בשבת, אפילו אם לפעמים זה קצת יותר יקר. בכל זאת - הם פונים לציבור חלקי, משלמים לעובדים שלהם יותר כסף ומציעים תוצרת מגוונת ואיכותית יותר. זהו לא מאבק רק על אוכל, זהו מאבק על מקומנו במדינה הזאת. בטווח הארוך, אם לא נתמוך בהם היום, נשלם מחיר יקר יותר בהמשך.