האם יש גבול לאופטימיות בכל הנוגע לשינויי האקלים?
“הלך עלינו” היא אמירה נפוצה בכל שיחת חולין אודות שינויי האקלים. מלים אלה מרמזות על מודעות לכך שפשוט איננו יכולים למנוע את שינויי האקלים; הם כבר כאן. באפשרותנו רק לצמצם את שינויי האקלים אם נגביל את העלייה בטמפרטורה הממוצעת ל-1.5 מעלות צלזיוס, יחסית לעידן הטרום-תעשייתי, כדי להימנע מהשלכות הרסניות על הציוויליזציה העולמית. זה עדיין אפשרי בהיבט הפיזיקלי, טוען הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינויי האקלים (IPCC) בדו”ח מיוחד מ-2018 – אבל “מימוש דרכים להשגה עקבית של יעד ה-1.5 מעלות צלזיוס יחייב שינויים מערכתיים מהירים בהיקפים חסרי-תקדים.”
אם נניח בצד את ההיתכנות הפיזיקלית, יסולח לאדם הממוצע המשכיל וחד-האבחנה על ספקותיו או ספקותיה באשר להיתכנות הפוליטית. אך לאיזה מסר עלינו לצפות מפי מדענית האקלים, הפעיל הסביבתי, הפוליטיקאית בעלת המצפון, המתכנן החרוץ – אלה שחוששים לסלק את כל המעצורים אך חשים מחויבות לכך? זהו הנושא החשוב ביותר על סדר יומה של קהילת תושבי כדור הארץ המודאגים בגלל האקלים. ברור לנו מה קורה. ברור לנו מה עלינו לעשות. נותרה רק השאלה איך לשכנע את עצמנו לעשות זאת.
אני מאמין שאנו עדים לעלייתם של שני סוגי מענה. המחנה האחד – נכנה אותו “האופטימיסטים” – מאמין שעלינו לשים בראש מעיינינו את האפשרות המחמירה של התגברות של האתגר שלפנינו. נכון, אפשר גם שניכשל, אבל למה לחשוב על כך? לפקפק בכך משמעו לייצר נבואה שמגשימה את עצמה. וויליאם ג’יימס מיצה מחשבה זו בהרצאתו “הנכונות להאמין” (1896): מפעם לפעם, כאשר אנחנו ניצבים בפני salto mortale (צעד גורלי), “האמונה מצדיקה את עצמה”, מכיוון שהספק עלול להכשיל אותנו.
מאידך, “הפסימיסטים” שבמחנה השני טוענים שאין להימנע מהודאה באפשרות או אף בסבירות לכשלון. אדרבא: הדבר עשוי בהחלט לפתוח דרכים חדשות למחשבה. כשמדובר בשינויי האקלים, לדוגמה, יש בכך כדי לתת יתר דגש להסתגלות לשינויי האקלים, במקביל להשקעת המאמץ למתן אותם. אבל זה יהיה תלוי בעובדות הזמינות, והדרך אל העובדות עוברת בהוכחות, לאו דווקא באמונה. רבה ככל שתהיה האמונה, יהיו פערים שלא ניתן לדלג מעליהם, והדרך היחידה לזהות פערים כאלה היא להסתכל לפני שקופצים.
בשוליו הקיצוניים של כל מחנה כזה שורר חוסר-אמון במחנה המנוגד. בקרב האופטימיסטים יש מי שמטיחים בפסימיסטים האשמות בפטאליזם מרפה-ידיים: אם כבר מאוחר מדי, מה הטעם בכלל לנסות? בשוליו של מחנה הפסימיסטים גובר החשש שהאופטימיסטים ממעיטים במתכוון בהצגת חומרתם של שינויי האקלים: האופטימיסט הוא מבין-עניין בסוגיות האקלים, החושש מהשפעת האמת על ההמונים.
הבה ונראה בשוליים אלה קריקטורות ונתעלם מהן; הן האופטימיסטים והן הפסימיסטים נוטים להסכים באשר למענה הדרוש: עשייה מיידית וקיצונית. אבל הסיבות המוצעות למענה זה משתנות כמובן לפי הציפיות להצלחה. האופטימיסט, בבואו להציע כיצד למתן את שינויי האקלים, פונה במיוחד לאינטרס האישי שלנו. הצגתו של מסר אופטימי בסוגיית שינויי האקלים, במובן עליו אני מדבר כאן, משמעו לטעון שלכל אחת ואחד מאיתנו יש ברירה: להמשיך במרדף העיקש שלנו אחר רווח כלכלי קצר-מועד, תוך השחתת המערכות האקולוגיות שמכלכלות אותנו והרעלת האוויר והמים, ולהיקלע לאיכות חיים ירודה; או לבחור בעתיד בהיר ובר-קיימא. הטענה היא שהתמודדות עם שינויי האקלים תניב רווח בכל ההיבטים. הצעות כמו הגרין-ניו-דיל מוצגות לעתים קרובות כהשקעות שמרניות ונושאות רווחים. במקביל, דו”ח של הוועדה הגלובלית להסתגלות לשינויי האקלים (the Global Commission on Adaptation) מזהיר אותנו שלמרות שנדרשת השקעה בת טריליון דולר כדי למנוע “אפרטהייד אקלימי”, הרי שהמחיר הכלכלי של ישיבה בחיבוק-ידיים יהיה אף גדול יותר. צדק אקלימי יחסוך לנו כסף. מסר על פי פרדיגמה זו עשוי לייתר כמעט לגמרי את המימד הסביבתי הספציפי. העיקר הוא ניתוח העלות-תועלת. אפשר באותה מידה לדבר על טיפול בעובש.
מותג זה של קידום ירוק מוצא הד קלוש אצל אלה, שכמו המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גראמשי, מתחייבים ל”פסימיזם של האינטלקט ואופטימיזם של הרצון”: צפּו לכשלון, אומר הפסימיסט, אבל נסו בכל זאת. אך מה הטעם? המוטיבציה לקבלת תשואה על ההשקעה מתפוגגת ביחס הפוך לסבירות ההצלחה. על הפסימיסטים למצוא מקור מוטיבציה אחר. בהעדר תועלת חיצונית צפויה וריאליסטית, נותר רק להתעקש על ערכה הפנימי של הברירה המעשית. כדברי הסופר האמריקני, ג’ונתן פרנזן, במאמר בנושא זה שראה לאחרונה אור בניו-יורקר (והתקבל בחמיצות), עשיה שנועדה לעצור את שינויי האקלים “הינה עשיה ראויה, גם אם אין לה כל השפעה שהיא.”
עשיה צודקת בזכות עצמה מקושרת על פי רוב לעמנואל קאנט. הוא טען שהגיונו המעשי של האדם עוסק בציוויים ובכללים. כאשר אנו שוקלים מה יש לעשות, אנו מביאים בחשבון כל מיני מרשמים לפעולה: אם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן, עלי לכוון את השעון המעורר. מרבית הציוויים היומיומיים שלנו הם בגדר הנחות, במבנה של “אם – אז”, כשה”אם” המקדים מחייב את קיומו העתידי של “אז”. כשלא איכפת לי אם אגיע לעבודה בזמן, אינני צריך לכוון שעון מעורר. הכלל חל עלי היפותטית בלבד. אלא שקאנט טוען שיש כללים שחלים עלי – על כל אדם בעל הגיון מעשי – ותהיינה אשר תהיינה ההעדפות האישיות. כללים אלה של נכון ולא-נכון חלים באופן קטגורי ולא היפותטי. וככאלה, הם מגבילים אותי. בין אם אני אדיש לחדוות האדם או לצרתו, עומדת בעינה חובתי שלא לשקר, לרמות, לגנוב ולרצוח.
העמידו מול השקפה זו את התוֹצאָתנוּת. התוצאתן חושב שנכון ולא-נכון הם עניין של תוצאת הפעולות ולא מאפיין ייחודי שלהם. אף על פי שהקאנטיאנים והתוצאתנים מרבים להסכים על מרשמי פעולה מסוימים, הסיבות שהם מציעים עבורם שונות. בעוד שהתוצאתן טוען שראוי לרדוף צדק רק במידה שזה מניב תוצאות חיוביות, הקאנטיאני סבור שהצדק הינו בעל ערך כשלעצמו, וכי המחויבות לצדק חלה עלינו גם כשהיא עקרה. אבל התוצאתנים רואים בצו האתי רק סוג נוסף של ציווי היפותטי.
ההבדל המעניין ביותר בין האופטימיסט לפסימיסט – וזה אולי מקורו של הרבה מחוסר האמון ההדדי – הוא שבכל הנוגע לעשייה אקלימית, הראשון נוטה להיות תוצאתן בעוד האחרון נוטה להיות קאנטיאני. כמה מבין האופטימיסטים יהיו מוכנים לטעון שמחובתנו להשקיע מאמץ במיתון שינויי האקלים, כשכמעט בטוח שלא יהיה בכך די כדי למנוע תוצאות הרות-אסון? מה אם יתברר שהגרין-ניו-דיל יגבה בסופו של דבר מחיר מן הצמיחה הכלכלית? מה אם האפרטהייד האקלימי מועיל כלכלית ופוליטית למדינות העשירות? בעניין זה אני נוטה לצדד בפסימיסט הקאנטיאני, שיש לו תגובה מן המוכן: מה שלא בסדר בקפיטליזם החמדני והנצלני, באפרטהייד האקלימי, בישיבה בחיבוק-ידיים, איננו בהשלכות ארוכות הטווח של הגרין-ניו-דיל. זוהי שאלה של צדק לפני הכל.
אם נניח שמגמות ההשחתה תימשכנה, דהיינו, שחלון הפעולה שלנו יילך ויתכווץ, אם היקף השינוי הדרוש ימשיך לגדול לאין-ערוך ככל שנמשיך להטביע את האטמוספירה בפד”ח: האם אנו אמורים לצפות למעבר מתוצאתנות אקלימית אל קאנטיאניזם אקלימי? האם יתחילו התוצאתנים האקלימיים לדבוק בתנאי הקטן-אך-משמעותי של “אפילו אם זה חסר-תקווה”? המחלוקות בין התוצאתנים לבין הקאנטיאנים חורגות מתחום האינטואיציות המטא-אתיות שלהם ונוגעות לאלה הפרגמטיוֹת. התוצאתן חושד ביעילותה של ההטפה המוסרית המפורשת. חשד זה מהווה קרקע פוריה לביקורת פופולרית כלפי המוסר של קאנט, לאמור שיסודו בהנחה הנאיבית לפיה אנו, בני התמותה, מסוגלים לעשייה מוסרית חסרת-פניות.
קאנט מתייחס ברצינות לסוגיה זו. המוטיבציה המוסרית עוברת כחוט השני בכתביו, אלא שהוא מגיע למסקנה ההפוכה מזו של מבקריו: רבים, כך הוא סבור, יתעלו על עצמם כשמחוייבויותיהם המוסריות תוצגנה בפניהם באורח בוטה וללא כל פניה לאינטרס האישי שלהם. “אין שום רעיון,” הוא טוען בספרו הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות (1785) “אשר מרומם כל-כך את רוח האדם ומפיח בה חיים ואף השראה, כמו רעיון העמדה המוסרית הטהורה אשר מקדשת את החובה מעל לכל ונאבקת באינספור חוליי החיים, ואף בפיתוייהם הקוסמים ביותר, ובכל זאת מתגברת עליהם.”
לפי שעה, אולי אנו יכולים ליהנות מן המותרות של חשיבה איסטרטגית במסרים שלנו. עדיין לא ברור אם אכן יקרה הגרוע מכל, ושאין אנחנו יכולים, במידה כלשהי של סבירות ויעילות, להראות את התועלת הפוטנציאלית שבהתמודדות שינויי האקלים. בנוסף, שיטות שונות להעברת מסרים הינן אפקטיביות בצורה שונה על אנשים שונים. אבל אם יום אחד הפסימיסטים יהיו משכנעים מכדי להתעלם מהם, עלינו להחזיק קלף אחד נוסף בשרוול. הטפה מוסרית, טוען חסידו של קאנט, היא תעודת ביטוח כנגד פטאליזם. זאת הסיבה שלנו לעשות את המעשה הנכון אפילו לנוכח החורבן, כשכל יתר הסיבות מתפוגגות. אך בואו נקווה שזה לא יקרה.
פיאכה הנגאן הוא מועמד לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ונדרבילט בנאשוויל שבטנסי. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/is-there-a-limit-to-optimism-when-it-comes-to-climate-change). עריכה: סאם דרסר. עברית: שלמה אדם.
