בזהות צבועה

לאחרונה עלתה סדרה חדשה לאוויר העכור של הטלוויזיה הישראלית, “בזהות בדויה” שמה. כוכב הסדרה הוא צבי יחזקאלי. ישראלי, בשנות ה-40 לחייו, בן להורים ממוצא עיראקי, יוצא יחידת מורן בחיל התותחנים, החל לעבוד לאחר הצבא במאבטח בשב”כ, במקביל ללימודי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטת תל אביב (בדומה לסופרמן, העובד כעיתונאי במסווה). בהמשך עשה תואר ראשון ושני במזרחנות ובמסגרתם רכש ערבית רהוטה. ללא ספק שלל המאפיינים מהם עשוי גיבור ישראלי קלאסי. בראשית שנות ה-2000 השתלב בחדשות 10 ובלט ככתב וראש הדסק לענייני ערבים החוזר ומגלגל על לשונו את שמו של המנהיג ואיש הדת הסוני המצרי הקיצוני השייח’ ד”ר יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי. בהמשך, כאשר הלך ו”התחזק” כלומר נחל”ש עד שהפך לחל”ש (חילוני לשעבר) גמור, החל לערוך ולהגיש גם תכניות רדיו וטלוויזיה שעסקו בהתבוננות בנפש היהודית האמונית, לרבות תכנית יהדות ו”רוחניות” בערוץ 20. בעשור השני של המאה ה-21 המשיך יחזקאלי לעסוק בתחום החביב עליו, ערבים, והעלה מספר כתבות וסדרות המתחקות אחר עליית האסלאם בעולם, בדגש על הארגונים הקיצוניים והתפשטותם במערב. יחזקאלי שב בחודשים האחרונים לשיח הציבורי, עם עליית הסדרה “בזהות בדויה”, במסגרתה מסתערב יחזקאלי, סופרמן היהודי, ג’יימס בונד הישראלי, לתוך קיני ארגונים אסלאמיים במטרה “לחשוף” את מטרתם להשתלט ולהתפשט בעולם המערבי באמצעות שטיפת מוח וטרור. צבי יחזקאלי חודר, אם כן, לתוך קינים של האחים המוסלמים הקיצוניים ברחבי אירופה ומה הוא מגלה? אנשים בעלי דעות דתיות פנאטיות שבטוחים שהאמונה שלהם היא האמת היחידה בעולם ומשוכנעים שעליהם לפעול על מנת “להביא את הבשורה” לשאר העולם, בין אם באמצעות שטיפת מוח ובין אם באמצעות אלימות וכפייה דתית. מידע חדש לחלוטין שמעולם לא ידענו ואנחנו בהלם לגלותו על המרקע. ה”תגלית” של צבי יחזקאלי מרעישה בערך כמו השמש שזרחה הבוקר. אז למה הישראלי הממוצע עדיין מרותק למסך? כי אנחנו ישראלים. הזהות הלאומית שלנו מושתתת על פחד תהומי מפני ערבים ומוסלמים (למי מאתנו שיודע לעשות בכלל את ההפרדה בין “ערבי” ל”מוסלמי”). כל מלחמות ישראל מאז ומעולם היו אל מול מדינה ערבית כזו או אחרת, אינתיפאדות, טרור… בקיצור, ללא הפחד, המצדיק שנאה כלפי העולם הערבי, אין לנו, לישראלים, גורם מאחד. למרות היותו עיתונאי, אין שום דבר “עיתונאי” בסדרה “בזהות בדויה”. צבי יחזקאלי עושה עבודה נהדרת בתכניתו בהכללה ובהחלת המיעוט הערבי הקיצוני על העולם המוסלמי כולו מבלי שנרגיש. הוא נכנס למפקדה של האחים המוסלמים דרך סמטאות שוק נורמטיביות לחלוטין ומראה לנו קנוניה מוסלמית קיצונית המסתתרת ברחוב בו אנו מטיילים בשאננות. הוא מראה לנו כיצד אותם ערבים הפועלים בשורות האחים המוסלמים מסתובבים ברחובות העיר מבלי שאיש חושד בהם. ומה הישראלי הממוצע מסיק? בדיוק. הטרור אורב בכל פינה. הישמרו לכם! אל תסמכו על אף ערבי. יתכן שמוכר הבייגלה בעיר העתיקה הוא מחבל במסווה ומי יודע מה זומם מי שהתקין את מנת החומוס. כעיתונאי, יחזקאלי לא טורח להביא אפילו פעם אחת נתון אובייקטיבי כלשהו על התופעה. הוא לא מספר לנו מה אחוז הערבים אשר ביצעו פיגועים באירופה מתוך כל מקרי הפשע ביבשת; הוא לא מספר לנו איזה אחוז מאוכלוסיית ערביי אירופה מהווים אלו המשתייכים לארגון “האחים המוסלמים”. לא. במקום זאת הוא ממלא אותנו פחד מפני הערבי שעובד כשוטף כלים במסעדה החביבה עלינו, שהרי יחזקאלי הראה לנו איך כל ערבי תמים ברחוב עלול להשתייך לארגון קיצוני כזה או אחר. הצופה מפנים: אני אף פעם לא מוגן! נוסף על כך, השימוש של יחזקאלי בביטוי ” האסלאם באירופה” ריק כקליפת השום. מה הוא מנסה לומר? שכל המוסלמים באירופה הם אותו דבר? האם “האסלאם באירופה” הוא תופעה? של מה בדיוק? האם על אותו משקל אני יכול לומר “הנוצרים באסיה”? אבל הצופה הישראלי הממוצע לא מכיר את הנתונים. הוא גם לא מעוניין להכיר. כל הערבים מחבלים. בשביל מה לסבך אותנו? אז הוא מקבל את הביטוי הזה ומפתח את הפחד מ”האסלם באירופה”. אם מישהו היה אומר “היהודים במדינת ישראל” מיד היינו יודעים להזדעק ולומר “היי! יש חילונים, יש מסורתיים, דתיים לאומיים, חרדים, נטורי קרתא”. אבל כיוון שהצופים בקושי יודעים את ההבדל בין מוסלמי סוני למוסלמי שיעי הבורות שלהם מהווה קרקע פורייה לפחד חסר כל עיגון במציאות (מה שעונה על ההגדרה המדויקת של המושג “פוביה” בפסיכולוגיה. איסלאמופוביה). הישראלים זקוקים לפחד הזה. התרבות שלנו מושתתת עליו. אפילו את החגים שלנו ניתן לסכם באמרה הידועה “הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל”. אם לא יהיה לנו את הפחד הזה מפני האויב מבחוץ שמלכד את הציבור הישראלי, נתחיל, חלילה, להתעסק בבעיות מבית. אנחנו עלולים לשים לב שהדיור יקר, שקצבאות הקשישים וניצולי השואה מביכות, נתעסק חלילה בשסע האדיר בין חילונים לחרדים, בתחבורה הציבורית הקלוקלת… שלל בעיות חברתיות שלא טוב שנשים לב אליהן. מדינת ישראל זקוקה למנהיג חזק שיציל אותה מהאיום הערבי הבלתי פוסק! “בזהות בדויה” איננה מייצגת עבודה עיתונאית אמתית. אין בה עובדות, אין בה נתונים, אין בה הצגה של צדדים נוספים בסיפור שיכולים לשנות את התמונה שמקבל הצופה חסר הידע (למשל, הידעתם שעפ”י נתוני אגף המודיעין בצה”ל על הפיגועים בשטחים אחראיים רק כ-5% מכלל הפלסטינים שחיים שם?). כל מה שיש בתוכנית הזו הוא שימור נרטיב ישראלי חזק של פחד מפני צורר כלשהו, שמאיים, מסתבר, לא רק עלינו אלא על העולם המערבי כולו. “בזהות בדויה” היא לא יותר מאשר עוד בורג במערכת המשומנת היטב של התעמולה הישראלית המשמרת את הפחד מפני הערבים, כדי שחלילה לא יקום פה איזה שמאלן/בוגד ויגיד את המילה האסורה “שלום”. הקלישאה “שלום לא עושים עם חברים, שלום עושים עם אויבים” ידועה, אבל נדמה שמה שאנחנו שמענו היה “עם אויבים לא עושים שלום”. אני מציע לצבי יחזקאלי להיכנס בעונה הבאה לתוככי מאה שערים ולתעד כיצד הזרמים החרדים הקיצוניים תולים דגלים של הרשות הפלסטינית ברחובות לאות תמיכה, שורפים פאות של נשים, תוקפים באלימות ברחובות חיילים או נשים ונערות הלבושות בלבוש לא צנוע מספיק לטעמם, שורפים דגלי ישראל בפורים, זורקים בקבוקי תבערה על לשכת הגיוס ומציינים את הנכבה ביום העצמאות (בניגוד לחוק, אגב). כלומר, אם מטרתו של יחזקאלי היא לחשוף פנטיות דתית וטרור אמוני, שייתן לפחות סיקור הוגן לכל הצדדים ולא יקפח את הפונדמנטליזם היהודי האלים. אבל לא. על הצד האפל של העולם החרדי האנטי-ציוני, הדומה במובנים רבים למקבילו האסלאמי, רק מעט אנשים יודעים. קווים מקבילים ברורים אף יותר אפשר למצוא גם בין האסלאם הקיצוני לנערי הגבעות ופורעי תג מחיר, הדתיים הלאומנים שרצחו ערבים חפים מפשע והשחיתו מסגדים וכנסיות. כאמור, במדינת ישראל אסור לדבר סרה כנגד יהודים. הדבר היחיד שמאיים עלינו הוא “העולם הערבי” וצבי יחזקאלי, המשוקע באמונה דתית הרואה בערבים את עמלק המודרני, ידאג שתזכרו את זה.