Untitled

בין האל לחיה**:** היווצרות האדם לפי עלילות גילגמש

סוֹפוּס הֶלֶה לומד לתואר דוקטור ומתמחה בספרות בבלית באוניברסיטת ארהאוס שבדנמרק. עבודתו ראתה אור בין היתר ב-Postcolonial Studies וב-Journal of Near Eastern Studies.

עריכה: סם דרסר

פיסת חרס מהאימפריה הניאו-אשורית השייכת ללוח השישי של “עלילות גילגמש”, ובה שלושה טורי כתב יתדות. באדיבות נאמני הבריטיש מוזיאום

“עלילות גילגמש” הוא פואמה בבלית שחוברה בעירק הקדומה אלפי שנים לפני הומרוס. היא מספרת את סיפורו של גילגמש, מלך העיר אָרָך. ברצותם לרסן את מרצו הסוער וההרסני בראו לו האלים ידיד בשם אֶנכּידוּ, וזה גדל במחיצת בעלי החיים שבערבות. כששמעו של פרא זה מגיע לאוזניו של גילגמש, הוא מצווה לשלוח אליו אישה בשם שַׁמְחַת כדי שזו תמצאנו. שמחת מפתה את אנכידו, והשניים מתנים אהבים במשך שישה ימים ושבע לילות, מה שהופך את אנכידו מחיה לאדם. כוחו מתמעט אך תבונתו מתעצמת, והוא לומד לחשוב ולדבר כמו יצור אנושי. שמחת ואנכידו מגיעים במסעם למחנה של רועים ושם לומד אנכידו את דרכי האדם. בסופו של דבר יוצא אנכידו לארך כדי להתייצב מול שחיתותו של גילגמש, שני הגיבורים נאבקים זה בזה ונוצרת ביניהם ידידות אמיצה.

כך לפחות בגירסה אחת של תחילת עלילות גילגמש. אלא שהאפוס הזה התגלגל במספר מהדורות שונות: ראשיתו במחזור סיפורים בשפה השומרית, ולימים אלה קובצו ותורגמו באפוס יחיד בלשון האכדית. גירסתו המוקדמת ביותר של האפוס נכתבה בניב בשם “בבלית עתיקה”, ומאוחר יותר עברה גירסה זו עריכה ועדכון והולידה גירסה נוספת, הפעם בניב הבבלי התקני, הגירסה שרוב הקוראים פוגשים כיום.

לא זו בלבד ש”עלילות גילגמש” קיים במספר גירסאות, אלא שכל גירסה וגירסה מורכבת בחלקים רבים ושונים. לא קיים כתב-יד יחיד שמחזיק את הסיפור כולו מראשיתו ועד סופו: את “עלילות גילגמש” יש ליצור מחדש ממאות לוחות חרס שהפכו מקוטעים ושבורים במרוצת אלפי שנים. הסיפור שמגיע אלינו הינו תצרף של שברי חרסים שחוברו יחדיו על-ידי בלשנים בנסיון ליצור נרטיב מגובש בקושי (עד כה נמצאו כארבע חמישיות של הטקסט). ממצבו המקוטע של האפוס משתמע גם שהוא מתעדכן ללא הרף ככל שהחפירות הארכיאולוגיות – ולעתים קרובות מאד גם הביזה הבלתי-חוקית – חושפות לוחות נוספים, מה שמאלץ אותנו לשקול מחדש שוב ושוב את הבנתנו את הטקסט. על אף היותו בן יותר מ-4,000 שנה, הטקסט עדיין חי ונזיל, והוא משתנה ומתרחב עם כל ממצא חדש.

התגלית החדשה ביותר היא שבר-חרס זעיר ואלמוני שנח בשלווה בארכיון מוזיאון אוניברסיטת קורנל שבניו-יורק, אשר זוהה על-ידי אלכסנדרה קליינרמן ואלנה גדוטי ופורסם בידי אנדרו ג’ורג’ ב-2018. במבט ראשון, השבר איננו נראה מרשים: 16 שורות מקוטעות שמרביתן מוכרות כבר מכתבי-יד אחרים. אבל כשעבד על הטקסט השגיח אנדרו במשהו מוזר. נראה שבלוח מונצחים חלקים בבבלית עתיקה וגם חלקים מהגירסה הבבלית התקנית ברצף שאיננו עולה בקנה אחד עם מבנה הסיפור כפי שזה היה מובן עד עתה.

בשבר מובאת פיסה מהסצנה שבה שַמחת מפתה את אנכידו ומתעלסת עימו במשך שבוע. עד 2018 האמינו המלומדים שהסצנה הזו קיימת בשתי הגירסאות, של הבבלית העתיקה ושל הבבלית התקנית, ושכל אחת מהן מביאה תיאור שונה במקצת של אותה הפרשה: שמחת מפתה את אנכידו, הם מתנים אהבים במשך שבוע, ואז שמחת מזמינה את אנכידו לבוא לארך. שתי הסצנות אינן זהות, אבל אפשר היה לתרץ את ההבדלים ביניהן בשינויי העריכה שבין הגירסה הבבלית הקדומה לזו שבלשון הבבלית התקנית. ברם, השבר החדש הזה שומט את הקרקע מתחת לפרשנות זו. צידו האחד של הלוח תואם לגירסה הבבלית התקנית, ואילו השני – לגירסה הבבלית הקדומה. בקצרה, לא ייתכן ששתי הסצנות הן גירסאות שונות לאותו אירוע: בסיפור כלולות שתי פרשות דומות מאד שאירעו בזו אחר זו.

לפי תיאורו של ג’ורג’, שתי הגירסאות – הבבלית הקדומה והבבלית התקנית – התרחשו כך: שמחת מפתה את אנכידו, הם מתנים אהבים במשך שבוע, ואז שמחת מזמינה את אנכידו לבוא לארך. אחר כך הם משוחחים על גילגמש ועל חזיונותיו הנבואיים, ומסתבר שלאחר מכן הם חוזרים להתעלס במשך שבוע נוסף, ואז שמחת חוזרת ומזמינה את אנכידו לבוא לארך.

לפתע פתאום הוכפל משכו של מרתון האהבים בין שמחת לאנכידו, תגלית שה”טיימס” הביא לקוראיו תחת הכותרת העסיסית “פרשת אהבים עתיקה ואגדתית שאורכה הוכפל”. אלא שלמעשה טמונה בתגלית זו משמעות עמוקה יותר; כעת ניתן להבין את ההבדלים בין הגירסאות לא כשינויי עריכה אלא כתמורות פסיכולוגיות שאותן עובר אנכידו בתהליך הפיכתו לאדם. שני אירועים אלה מייצגים שני שלבים באותו מהלך סיפורי ומעניקים לנו תובנה מפתיעה מה פירוש היה להיעשות אנושי בעולם העתיק.

בפעם הראשונה שבה שמחת מזמינה את אנכידו לבוא לארך, היא מתארת את גילגמש כגיבור רב-עוצמה שכוחו כשל שור הבר. אנכידו מסכים לבוא לארך, אבל לא כדי להתיידד עם גילגמש: הוא יקרא עליו תיגר ויכניע אותו. שמחת נבהלת ודוחקת באנכידו לנטוש את תכניתו זו, בתארה לפניו את תענוגות חיי העיר: מוסיקה, מסיבות ונשים יפות.

אחרי שהם מתנים אהבים בפעם השניה, שמחת שבה ומזמינה את אנכידו לבוא לארך, אבל בדגש שונה: כעת אין היא מתעכבת על המלך החזק כשור אלא דנה בחייהם של אזרחי ארך, “שבה הגברים עוסקים במקצועות כאלה ואחרים, וגם לך כגבר אמיתי יימצא שם מקום.” שמחת אומרת לאנכידו שעליו להשתלב בחברה ולמצוא את מקומו במארג חברתי גדול יותר. אנכידו מסכים: “עצתה של האישה פרטה על נימה בליבי.”

ברור שבין שתי הסצנות עבר אנכידו תהליך של שינוי. בעקבות שבוע האהבים הראשון הוא אולי נעשה נבון מספיק לנהל שיחה עם שמחת, אבל הוא עדיין חושב כמו חיה ורואה בגילגמש זכר-אלפא שיש לקרוא עליו תיגר. לאחר שבוע האהבים השני הוא מוכן לקבל השקפה שונה של החברה: בחיים החברתיים העיקר איננו שימוש בכוח גולמי והדגשת סממני העוצמה, והם כוללים גם חובות ואחריות כלפי הקהילה.

ההתפתחות ההדרגתית הזאת מציירת את תגובתו הראשונית של אנכידו באור מעניין בהרבה, כשלב בדרך לאנושיות. בקצרה, לפנינו פואמה בבלית שמתבוננת בחברה דרך עיניו הפראיות עדיין של אנכידו. מדובר בהשקפה אנושית לא לגמרי מגובשת על חיי העיר, שאותם הוא רואה כזירה של עוצמה וגאווה, לאו דווקא כמקום של מיומנות ושיתוף-פעולה.

מה זה אומר לנו? אנו למדים מכך שני דברים. ראשית, שבעיני הבבלים החברה היא שמגדירה את האנושיות. להיות אנושי הריהו אירוע חברתי מובהק. ולא מדובר כאן בכל חברה שהיא: חיי החברה העירוניים הם אלה שהופכים אותך ל”אדם אמיתי”. בליבה, תרבות בבל היתה תרבות אורבנית. ערים כמו ארך, בבל או אוּר היו אבני הבניין של הציוויליזציה, והעולם שמחוץ לחומות העיר נחשב לתוהו מסוכן וחסר-תרבות.

שנית, אנו למדים שהאנושיות היא עניין גמיש. לאחר שבוע אחד של תינוי אהבים אנכידו טרם הפך לאדם שלם. ישנו שלב ביניים שבו הוא מדבר כאדם אבל חושב כמו חיה, ואף לאחר השבוע השני עליו ללמוד עדיין איך אוכלים לחם, שותים בירה ולובשים בגדים. בקצרה, ההפיכה ליצור אנושי היא תהליך שיש בו שלבים, ולא מעבר חד מקיצוניות לקיצוניות.

בפעם השניה בה היא מזמינה אותו לארך, שמחת אומרת: “אני מביטה בך, אנכידו, ורואה יצור דמוי-אל. איך זה שאתה מסתופף במחיצתן של חיות בטבע?” האלים מתוארים כאן כהיפך מבעלי חיים. הם כל-יכולים ובני-אלמוות לעומת החיות הנבערות מדעת שסופן כליה. להיות אנושי פירושו להתמקם היכנשהו באמצע: לא כל-יכול, אבל מסוגל לעבוד וליצור; לא בן-אלמוות, אבל מודע להיותו בן-תמותה.

בקצרה, שבר-החרס החדש חושף חזון של אנושיות כתהליך של הבשלה מבעל החיים אל האלוהי. איש איננו נולד יצור אנושי סתם כך: כדי להיות אנושי, אמרו הבבלים, אדם צריך למצוא את מקומו במרחב גדול ממנו, מרחב המוגדר על-ידי החברה, האלים ועולם החי.