פרויד, בורא הרִיגְשָׁה, בארץ עוץ

פגשתי את הלא אם, מכוסה סנה וענן, בקבוצת אנונימיים אנונימיים. בפגישתה הראשונה כמקהלה המהמנו גמגמנו עד שאם הרעים אני הלא, חי בהסתר פנים”. שלום אמר ‘פרויד’. הקרח נמס והחלפנו מילים בדויות. אך כל אמירה כמו פזלה אל הלא. סימנשאלה, בסדין רפאים, תמה למה מתפשטת מגפת האנונימיות. ‘פרויד’ היסס והלא קם לאמור ‘זו עת קופסאות שחורות והיסטוריות מחוקות, פייק פיקטיביות. ואין יודע הדברים הבסיסיים. אתה, מה אינך יודע עד כדי זרות הזהות?” אריה, בתחפושת אריה, רעד במיתרי קולו לכדי טון בובת פיתום “מדוע אינני מוצא אומץ להיות עצמי?” הלא השיב “יודע מהו אומץ? אומץ בקע מביצי ראשון הדגים שיצא ליבשה. מאז מצויה התכונה בביציות ובאשכים מהם הוגליתם לכאן. אבל אתם סריסי נפש, מצייצים גבוהה ללא כוח גברא. רוצה אומץ? קום” אריה והלא עמדו עד שאם בעט במפשעת האריה שהקיא נשמתו. “חפש במיצי רוחך ותמצא” הכריז הלא. אריה נבר בשלולית ונשימותינו נעצרו. רק הדחליל נשם מילים “הלא, איני יודע כלום. מדוע?” הלה, חרון נוזל מאפו, נשף “כולכם אנשי קש. תולעים בפרי. דעת באה לפני הטוב והרע. צעד אחורה, חוש השרף זורם, החיים בתוכך, השמש בעלים, הצמיחה משורש כל רגע. תדע קודם איך מרגיש להיות אתה”. הדחליל הכיר תודה, ואשת הפח מלמלה “תחשוב איך זה לא להרגיש דבר” הלא שאל “רוצה כמוני להרגיש הכל? מהו רגש?. כגזים וחומר אפל חשבתי שאני יודע הכל. וכה עייפתי מהקיום שעצמתי עיניים, וחלמתי לראשונה. ראיתי צלמי. גם רדום, ערום ועצום, עד שפקח עיניו, ואנ שלי. להפתעתי העינן עדיין היה, מביט. באור העיניים הבריקה מחשבה חדשה, התחושה. לב פוער? הסירי המסכה” אשת הפח הרימה קסדת הלוחם והסתכלה בהלא, ודמעות תודעה החלידו מתכותיה. בתורי קמתי כורך חרמשי בגלימתי חושף גוף מקועקע כולו מספרי ניצולים. התחלתי “איפה היית ב” והלא השתיקני בעיניו, דומות לדומעות. “היה משבר אמונה. הפסקתי להאמין בעצמי. אבל לא אסתיר פני עוד” אמר הלא והתפשט כמו שתיקה ברחבי החלל עד שפרויד פיהק “זמננו תם, נתראה בשבוע הבא!“.