מהי הנשמה אם לא גרסה טובה יותר של עצמנו?
“וכי מה תועלת לו לאדם המרוויח את העולם כולו, אולם מפסיד את נשמתו?”* כיום, מעטים בהרבה שומעים את ההד התנ”כי של שאלה זו, לעומת לפני 50 שנה. ואולם, השאלה לא איבדה מדחיפותה. אולי כבר איננו יודעים למה בדיוק כוונתנו במילה “נשמה”, אבל אנו תופשים את משמעותה מן האובדן הנרמז בשאלה; אותם העדר-כיוון והתמוטטות מוסריים שבעקבותיהם נעלמים הנכון והטוב, כשאנחנו מגלים שבזבזנו את חיינו על איזה הישג למראית-עין שמתברר כחסר-טעם.
פעם חשבו שהמדע והטכנולוגיה יקנו לנו את העולם. אבל כעת נראה כאילו הם מאפשרים לנו להשמיד אותו. האשָם איננו בידע המדעי עצמו, שהוא אחד מהמעולים שבהישגי האנושות, אלא בתאוות הבצע ובקוצר הראיה שבהם אנחנו מנצלים ידע זה. יש סכנה אמיתית שנישאר עם הגרוע בכל התרחישים: שנאבד את העולם וגם את נשמותינו.
אבל מהי הנשמה? הדחף המדעי המודרני הוא להתנער מרעיונות של תורת הנסתר או ממושגים מפחידים כמו נשמות ורוחות, ותחת זאת להבין את עצמנו אך ורק כחלק בלתי-נפרד מעולם הטבע, כמי שקיימים ופועלים על פי אותם תהליכים פיזיים, כימיים וביולוגיים שאנו מוצאים בכל מקום אחר מסביבנו.
אמנם אל לנו להתכחש לערכה של ההשקפה המדעית, אך ישנם היבטים רבים של החוויה האנושית שאי-אפשר ללכוד היטב בטרמינולוגיה הבלתי-אישית והמכמתת של החקירה והדרישה המדעיות. מושג הנשמה אולי איננו חלק מהלשון המדעית, אבל אנחנו מזהים אותו ומגיבים באופן מיידי לכוונה הגלומה בו בשירה, בספרות ובדיבור היומיומי, שהרי הוא מעורר בנו מודעות לחוויות רבות-עוצמה ומכוננות שמעניקות משמעות לחיינו. חוויה כזו היא החדווה שנעורה כשאוהבים אדם אחר, או התרוממות הרוח שבכניעה ליופיה של יצירה אמנותית או מוסיקלית, או כבמילותיו של וויליאם וודסוורת’ בשירו מנזר טינטרן (1798), “הלך הרוח השליו והמבורך” אשר נח עלינו כשאנו מאוחדים עם עולם הטבע סביבנו.
חוויות יקרות-ערך כאלה תלויות בקיומן של רגישויות אנושיות אופייניות שלא היינו רוצים לאבדן בשום מחיר. כשאנו מתייחסים אליהן במילה “נשמה”, אין זה אומר שעלינו לראות בעצמנו ישויות רפאים מופשטות. אדרבא: ביכולתנו לייחס למילה “נשמה” תכונות מסוימות – של הכרה, הרגשה ומודעות מהורהרת – שתלויות אולי בתהליכים הביולוגיים שביסודן ובכל זאת מאפשרות לנו להיכנס לעולם של משמעות וערך שמתעלה מעבר לטבענו הביולוגי.
הכניסה לעולם זה דורשת איכויות אנושיות מובהקות של חשיבה ורציונליות. אבל אנחנו איננו בגדר תבונה מופשטת ומנותקת מהעולם הגשמי, אשר הוגה בו ומנהלת אותו ממרחק. על מנת להבין מה תורם לשלמותנו האנושית עלינו לשים לב לעושרן ולעומקן של התגובות הרגשיות שמחברות אותנו אל העולם. יצירת הרמוניה בין חיינו הרגשיים לבין מטרותינו ותכניותינו הרציונליות היא מרכיב חיוני בריפויה ואיחודה של הנשמה האנושית.
בספרו מעורר המחשבה והעשיר The Hungry Soul (הנשמה הרעבה: האכילה ושלמות טבענו, 1994) טוען הסופר האמריקני ליאון קאס שכל הפעילויות האנושיות, אפילו הרגילות-לכאורה, כמו התכנסות לארוחה, עשויות למלא תפקיד ב”הבאת טבענו לכלל שלמות”. בספר החדש יותר, Places of the Soul (מקומות של הנשמה, מהדורה שלישית, 2014), האדריכל בעל המודעות האקולוגית כריסטופר דיי מדבר על הצורך של בני האדם לחיות ולעצב את מגוריהם בהרמוניה עם הצורות והמקצבים של עולם הטבע, כדי להזין את צרכינו וערגותינו העמוקים ביותר.
השפה של ה”נשמה”, כאן ובטקסטים רבים נוספים, קדומים וגם מודרניים, עוסקת בסופו של דבר בערגה האנושית להתעלוּת. הלשון המופשטת של הדוקטרינה התיאולוגית או של התיאוריה הפילוסופית אינן מיטיבות להקיף מושא כמיהה זה. הכי טוב לגשת לכך דרך המעשי, דרך התגלמותה בפועל של התיאוריה. מנהגים רוחניים מסורתיים – לעתים קרובות, הפעולות הפשוטות של התמסרות ומחוייבות של טקסי מעבר, שמציינים לידה או מות אהובים, למשל, או טקסים הכרוכים בהחלפת טבעות – מהווים אמצעי רב-עוצמה לביטוי כמיהה זו. חלק מהכוח והתהודה שלהן הוא בכך שהן פועלות במישורים רבים ומגיעות לשכבות עמוקות של היענות מוסרית, רגשית ורוחנית מכפי שניתן להשיג בשכל לבדו.
ככל הנראה, לא ניתן לעקור מטבענו את הנטיה לחפש דרכים להבעת הערגה למשמעות עמוקה יותר בחיינו, בין אם אנו מזדהים כדתיים ובין אם לאו. אם נסתפק בהכנסת כל חיינו למערכת פרמטרים קבועה ונטולת פקפוקים, נחדל להיות אנושיים באמת. יש בתוכנו משהו ששואף תמיד קדימה, שמסרב לנוח על זרי הדפנה של השגרה התועלתנית של קיומנו היומיומי, שכמהָ אל משהו שטרם הושג ואשר יביא לנו ריפוי ושלום פנימי.
אחרון חביב, רעיון הנשמה שזור בחיפושנו אחרי זהות או עצמיות. הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט שכתב ב-1637 דיבר על “האני הזה, כלומר הנשמה שהודות לה אני מי שאני”. הוא גם טען שהנשמה הזאת היא משהו בלתי-פיזי לחלוטין, אבל בהינתן הידע המודרני שלנו על המוח ואופן פעולתו, מעטים הם מאוד האנשים שהיו הולכים כיום בעקבותיו בעניין זה. אך גם אם נדחה את התיאור הבלתי-גשמי של דקארט את הנשמה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחושה ברורה של “האני הזה”, העצמי הזה, שעושה אותי למי שאני. כולנו לוקחים חלק בנסיון להבין את ה”נשמה” במובן הזה.
אבל עצמיות הליבה הזאת שאנו שואפים להבין, ושאת צמיחתה והתבגרותה אנחנו שואפים לטפח בעצמנו ולעודד אצל אחרים, איננה תופעה סטטית או סגורה. כל אחד ואחת מאיתנו עוברים מסע של גדילה ולמידה כדי להגיע לכך שנהיה הגרסה הכי טובה של עצמנו. לפיכך, המינוח “נשמה” איננו רק תיאורי, אלא גם מה שהפילוסופים מכנים לפעמים “נורמטיבי”: השימוש בשפת ה”נשמה” מתריע בפנינו לא רק לגבי הווייתנו כרגע, אלא גם לגבי העצמי הטוב יותר שבכוחנו להיות.
האמירה שיש לנו נשמה פירושה, חלקית, שאנו כבני-אדם, על אף כל פגמינו, מכוונים מיסודנו אל הטוב. אנו כמהים להתעלות מעבר לבזבוז ולחוסר התוחלת שמסוגלים בקלות כה רבה לגרור אותנו למטה, ובאמצעות החוויות והמנהגים המכוננים הקרויים בפינו “רוחניות” אנו מקבלים הצצה לערך ולחשיבות הנעלים שמושכים אותנו קדימה. בהיענותנו לקריאה זו, בכוונתנו לממש את עצמיותנו האמיתית, את העצמי שנועדנו להיות. זהו, בסיכומו של דבר, החיפוש אחר הנשמה; ואם יש משמעות לחיי האדם, כאן הוא המקום לחפש משמעות זו.
ג’ון קוטינגהאם הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת רדינג, מרצה לפילוסופיה של הדת באוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון ועמית של כבוד בסנט ג’ון קולג’ שבאוניברסיטת אוקספורד. ספרו האחרון הוא (https://press.princeton.edu/books/hardcover/9780691174426/in-search-of-the-soul) (2020). מאמר הופיע במקור ב (https://aeon.co/ideas/what-is-the-soul-if-not-a-better-version-of-ourselves). עריכה באנגלית: מרינה בנג’מין. עברית: שלמה אדם.
* פרפראזה על הבשורה על פי מתי 16, מתוך BibleGateway.com
