הפילוסופיה הפוליטית האקטואלית של סימון דה-בובואר

סימון דה-בובואר נודעה בצדק יותר מכל בקביעתה ש”אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה.” היבט ידוע פחות של הפילוסופיה שלה ואשר נוגע במיוחד לימינו, הוא האקטיביזם הפוליטי שלה, השקפת עולם שנובעת ישירות מעמדתה המטפיזית לגבי העצמי, לפיו אין לנו מהות קבועה. המימרה האקזיסטנציאליסטית “הקיום קודם למהות” עומדת ביסוד הפילוסופיה של דה-בובואר. לדידה, כמו לדידו של ז’אן פול סארטר, אנו מושלכים תחילה אל תוך העולם ורק אחר-כך יוצרים באמצעות מעשינו את ההוויה שלנו. הגם שיש עובדות הנוגעות לקיומנו שאותן איננו יכולים לבחור, כמו עובדת היוולדנו, מיהם הורינו ומהי מורשתנו הגנטית, אל לנו לנצל את הביולוגיה או את ההיסטוריה שלנו כתירוץ להימנע מפעולה. המטרה האקזיסטציאלית היא להשפיע, ליטול את השליטה על חיינו ולהתעלות על עובדות קיומנו באמצעות מאבק להשגת יעדים שבהם אנו-עצמנו בוחרים. קל למצוא תירוצים שלא לפעול; קל במידה כזאת שרבים מאיתנו נוהגים כך רוב חיינו. רבים מאיתנו מאמינים שאין לנו רצון חופשי, אפילו כשחוקרי מוח מגלים שהמודע שלנו מסוגל להתגבר על דחפינו. אנו מספרים לעצמנו שההצבעה שלנו לא תשנה כלום, במקום ללקום ולשנות בצורה פעילה את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות. אנו מכוונים אצבע מאשימה אל “פייסבוק” בגלל שהיא מקלה על הפצתן של חדשות שקריות, במקום להתייחס בביקורתיות לדברים שאנחנו קוראים ומעבירים הלאה. להדוף כך הצידה את נטילת האחריות איננו רק בגדר עצלות, אלא מה שדה-בובואר מכנה “פגם מוסרי”. היות שהפוליטיקה משפיעה על כולנו, הרי שאם נבחר לא ליטול חלק ביצירת תנאי חיינו, זה יוריד אותנו למדרגת “צמחיה מגוחכת”, בלשונה של דה-בובואר; זה מקביל לדחיית הקיום עצמו. מחובתנו לבחור צד. הבעיה היא שלא תמיד ברור במי עלינו לצדד. אפילו דה-בובואר נכשלה במציאת דרך בטוחה בסוגיה זו. היא אימצה עמדות פוליטיות מפקופקות: פעם אחת, לדוגמה, היא פטרה את היו”ר מאו – שהיה אחראי לרציחתם של מעל 45 מיליון בני-אדם – כ”לא דיקטטורי יותר” מאשר פרנקלין ד’ רוזוולט. לפילוסופיית המחוייבות הפוליטית של דה-בובואר יש צד אפל, והיא אישית עשתה כמה טעויות שיפוט חמורות. אבל אותה פילוסופיה גם מציעה פתח להתייחסות לנושא זה. ב-The Ethics of Ambiguity (המוסריות של המעורפל, 1947) היא טוענת שלהיות חופשי פירושו למתוח את עצמנו לעבר עתיד מלא באפשרויות. חופש כזה יכול לסחרר, אבל אין זה אומר שנזכה לעשות כל מה שאנו רוצים. כולנו חולקים את העולם הזה, והזולת חשוב לנו; אם אנו מכבדים את החופש שלנו, שומה עלינו לכבד גם את החופש של האחר. עשיית שימוש בחופש שלנו כדי לנצל אחרים ולדכא אותם, או לצדד בגורם שמקדם מדיניות כזו, אינם עולים בקנה אחד עם החירות האקזיסטנציאליסטית הזו. באשר למשטרים דכאניים, דה-בובואר מכירה בכך שיחידים מרבים לשלם מחיר כבד על התייצבותם נגד רודנים ונגד עריצות הרוב, אבל בכתיבתה ובמעורבותה הפוליטית היא ממחישה בבירור את כוחה של הפעולה המשותפת לחולל שינוי מבני. דה-בובואר, כלוחמת-צדק אינטלקטואלית, משתמשת בעטהּ כבנשק, מקעקעת סטריאוטיפים מגדריים וקוראת תיגר על חוקים שמונעים מנשים לקחת את השליטה על גופן. ב-1971 היא חיברה וחתמה על מניפסט ה-343 (Manifesto of the 343), גילוי-דעת שסלל את הדרך למניעת ההריון ולהפלות בצרפת. עבודתה המפורסמת ביותר, המין השני (The Second Sex), 1949, הצית גל חדש של פמיניזם עולמי. כיום, יותר מתמיד, חיוני להכיר בכך שחופש איננו בגדר מובן מאליו. אחדוֹת מהחירויות שדה-בובואר נאבקה עליהן כה קשה באמצע המאה ה-20 נתונות מאז לאיום. דה-בובואר התריעה בפנינו שעלינו לצפות לעשיית שימוש במושגים כמו “טבעי” ו”לטובת הציבור” כהצדקה להגבלת החופש שלנו. למשל, הטיעון שבו השתמשו דונלד טראמפ ואחרים, לפיו ההריון איננו נוח לעולם העסקים, הוא דרך מרומזת להביע את ההשקפה שטבעי וחסכוני שנשים תהיינה מכונות לייצור תינוקות בעוד הגברים עובדים. אלא שדה-בובואר מציינת ש”האנטומיה וההורמונים אינם מגדירים דבר, פרט למצב כלשהו”, ואיסור על מניעת הריון, הפלות וחופשות-לידה חוסם בפני נשים וגם גברים את האפשרות להתפתח מעבר למצבים בהם הם נתונים, מחזק תפקידים סטריאוטיפיים, וכובל את הנשים לעקרוּת-בית ללא שכר בצידה ואת הגברים לעבודה חדגונית בשכר. בזמני מהומה פוליטית, אנשים עלולים לחוש מוצפים בתחושת חרדה ולהתפתות, כמו סארטר, להחליט ש”הגהינום הוא הזולת”. דה-בובואר מעודדת אותנו לקחת בחשבון שהזולת גם נותן לנו את העולם, משום שהוא או היא מחדירים בו משמעות: אנו יכולים להבין את עצמנו רק ביחס לאחרים ולהבין את העולם הסובב אותנו רק מתוך הבנת מטרותיהם של אחרים. אנחנו נאבקים להבין את ההבדלים ולאמץ את המתח השורר בינינו. קשה לדמיין שלום עולמי, משום שלא כולנו בוחרים באותן מטרות, אבל אנחנו בכל זאת יכולים לחפש דרכים לסולידריות כזו או אחרת – לפעול יחד כדי להתסיס רודנויות, להתמרד נגד עריצים, להגביר את קולות השוליים – במטרה להתנער מדיכוי. ההתמדה חיונית, משום שכדבריה של דה-בובואר, “לחייו של אדם יש ערך כל עוד הוא או היא מייחסים ערך לחיי הזולת, דרך אהבה, ידידות, התמרמרות וחמלה.” דה-בובואר בוודאי צודקת בקביעתה שכאן טמונים הסיכונים, הייסורים והיופי שבקיום האנושי.

סקיי קלירי מחברת Existentialism and Romantic Love (האקזיסטנציאליזם והאהבה הרומנטית, 2015) ושותפה לעריכת How to Live a Good Life (איך לחיות חיים טובים, 2019). היא העורכת הראשית של האגודה האמריקנית לפילוסופיה ומלמדת באוניברסיטאות קולומביה ובארנרד. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/simone-de-beauvoirs-political-philosophy-resonates-today). עריכה באנגלית: נייג’ל וורברטון. עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/355328b8-9f00-4557-93ac-64648e1f815e.gif)