ושבת קדשך הנחלתנו
שישי בבוקר.
אני מקיצה יקיצה טבעית, מתענגת על השקט הכפרי, מאזינה לציוץ הציפורים.
השבוע האחרון היה עמוס: פרוייקט גדול במשרד, ימים ארוכים, בוס לחוץ, אז נעים לדעת שיש לי עכשיו יומים בבית.
כי שבת המלכה בפתח.
יוצאת מהמיטה, מכינה לי ולבעלי קפה וארוחת בוקר, ואנו מתכננים את היום.
הגינה דורשת קצת תשומת לב, צריך להביא חלות טריות מהסופר, סבב קצר של כביסה, פה ושם לנקות, שניים-שלושה חשבונות לשלם, וצריך להספיק, היא בפתח.
היום עובר, המשימות מתבצעות היטב, מזג האוויר נעים כל כך, חמים, ריחות פריחה רעננים נישאים באוויר.
אני קופצת לסופר השכונתי, מאירה פניי לשכני, שואלת לשלומם ואף מקשיבה רוב קשב לתגובתם, וחוזרת הביתה עם שתי חלות רכות, ריחניות.
בעלי מטפח את הגינה, ואני מסירה את האבק הקל שהצטבר על השידה בסלון ועל הספרים כרוכי העור ומוזהבי האותיות, מטאטאת קצת, מעבירה סמרטוט.
עם שלושת ילדינו, שבנו את חייהם מחדש מעבר לים, דיברנו כבר אתמול.
ילדים טובים, שלושתם. הרבה נחת אנו רווים מהם.
הם עובדים, הקימו משפחות, חיים בשלווה, חופשיים.
הגעגועים אליהם קשים מנשוא לפעמים, אבל אני שמחה בשבילם שעזבו בזמן.
אותנו לא קיבלו.
אתם מבוגרים מדי, אמרו לנו, והממשלה שלכם לא באמת רודפת אתכם. אתם לא מוגדרים “פליטים”.
בצהרים אנו אוכלים ארוחה קלה, ארוחת שישי-צהרים המסורתית שלנו מזה שנים: פיתה עם קוטג’ וחביתה.
אנו בודקים מה הספקנו, שבעי רצון מהשלמת המשימות, מתכוננים לשבת שבפתח.
הפעילות בשכונה דועכת לאיטה, נהמת המכוניות משתתקת, הסופר נסגר, איש איש שבים השכנים לבתיהם.
מעט לאחר מכן לובש בעלי לבן ויוצא לבית הכנסת.
אני לבד בבית, מכינה את שולחן השבת, מסדרת כרית שזזה ממקומה, יושבת עוד כמה דקות עם העיתון.
ואז בסביבות חמש וחצי נכנסת שבת המלכה במלוא כּבוׁדָהּ.
המַשבֵּת המותקן בלוח החשמל נכנס לפעולה בקליק קטן, ומנתק את הזרם לטלביזיה, למחשבים ולמטעני הסלולריים.
גם במכוניות יש משבתים כאלה, ואי אפשר להתחכם איתם: כשנכנסת השבת הם משביתים את המנוע אפילו אם האוטו בנסיעה.
זה קרה לנו פעם אחת, כשעוד לא הבנו שהם רציניים.
ניצלתם בנס, תודה לאל, אמרו לנו.
אורות מעומעמים נדלקים במסדרון, האור בסלון יכבה עם טיימר של שבת, שאר מתגי החשמל בבית – מושבתים.
המתג של פלטת השבת קופץ למצב “פעיל”.
גדר תחום העירוב החשמלית נכנסת לפעולה בזמזום חרישי.
בהתחלה עוד ניסינו לעבור אותה ולראות מה יקרה.
מכת החשמל לא מאד כואבת, אבל אי אפשר לצאת מתחום העירוב, ואחרי כמה נסיונות קיבלנו ביקור אדיב-אך-נחוש מרב הישוב, שהזהיר אותנו שעלינו לכבד את קדושת השבת, אחרת.
אני מביטה בספריה, בספרים הזרים האלה, מוזהבי האותיות, מחזור וסידור ושישה סדרים וחמישה חומשים, והלכות נידה וצאינה וראינה וכתבי מפרשים, שפלשו למדפי ספרייתי ותפסו את מקומם של הארי פוטר, חולית ושר הטבעות.
התבקשתי לשרוף אותם, אבל כמרד קטן ופרטי החבאתי אותם עמוק בארון.
הם טרם נתגלו.
זה התחיל בקטן – אזכורים של אלוהים ומעשיו בספרי הלימוד כ”העשרה” להסבר המדעי, העלמת האבולוציה מתוכניות הלימודים, קיצוץ בספרות ובאמנות לטובת לימודי יהדות, עיוותים קלים, לכאורה לא יותר מפרשנות לגיטימית, בספרי ההסטוריה, צמצום שירות הנשים בצה”ל, לטובתן כמובן.
באמת לא משמעותי.
אבל אחר כך הם כבר העזו יותר.
“נבחרנו באופן דמוקרטי” הם אמרו, “זה מה שהעם רוצה, הרוב קבע, אנחנו שולטים ואנחנו נקבע את צביונה של המדינה היהודית לפי רצון העם. אנחנו נעשה זאת בדרכי נועם, כמובן, כי באמת, קצת יהדות חמה, מסורת, חיבור לשורשים. זה העם שלנו, זו מסורת אבותינו, אנשים מתו בשביל הזכות לשמור שבת, נתנו נפשם על קידוש השם. למה להתנגד”.
באמת למה.
הרי העונשים חמורים.
אז שבת העריצה כבר פה במלוא כֹּבְדָהּ ואני עוטה על פני חיוך גדול של רוחניות.
נרות השבת העבים בוערים בפמוטים החגיגיים.
הדלת נפתחת חרישית, בעלי שב מבית הכנסת, עיניו כבויות, מטיח את תיק הטלית והתפילין בשולחן קצת חזק יותר ממה שהתכוון, ואז נושא עיניו בבהלה אל המצלמה בתקרה, במה שנקרא “חרדת קודש” שפיתחנו לאחרונה. חרדה מהקודש.
המצלמה מבזיקה לעברו הבהוב אדום אך נשארת שקטה.
שנינו נושמים לרווחה.
אנו מתיישבים אל השולחן ערוך שלנו.
לקח לי זמן להתרגל לעניין הזה של כשרות, אבל אחרי שהמקרר החכם, שזיהה כל פעם שלא הקפדתי להפריד בין בשר לחלב, פשוט כיבה את עצמו והביא לקלקול התכולה כולה, התרגלתי.
כי באמת, הרי יש לי זכות בחירה: לעשות ולשמוע כאשר ציווני אלוהיהם, או למרוד ולשלם את המחיר.
בעלי נוטל באנחה את הסידור ומתחיל לברך בקול גדול: ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו…
“אמן”, אני ממלמלת וחושבת על מה שסיפרה לי היום שכנתי, המקורבת לרשויות: בקרוב תוקם יחידת “פיקוח נפש”, כי הרי הגוף שלנו כבר בפיקוח, וכך, ללא ספק, תשרה במדינת היהודים שבת כהלכה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום…
אבל אז הוא משתתק פתאום.
“די, אני לא יכול יותר”, הוא אומר, “חשבתי שאתרגל, שלא יהיה נורא יום וחצי בשבוע לשמור שבת, ששאר החיים יהיו כרגיל ובשבת נסתדר, נקרא, נטייל ברגל. אבל אני לא יכול יותר, וזה רק נעשה גרוע משבת לשבת”.
אני שותקת.
מה כבר אני יכולה להגיד, הוא צודק.
כי באו מים עד נפש, כלו כל הקיצין, ואנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו יותר: ימי השבת החונקים והמגבילים והכפויים הללו הם איומים. פשוט ימים נוראים.
הוא מביט לעברי בשאלה.
הדממה הכבדה מופרת רק על ידי תקתוק השעון.
אני חושקת את שיני, לוקחת נשימה עמוקה, מהנהנת בראשי.
נראה שהגיע הזמן.
ואנחנו טיפוסים מסודרים, אז כבר ארגנו הכל - את הניירת, את המכתב שיישלח לילדים כשנתגלה, את כל שאר העניינים שמעסיקים אדם בחייו, ולמי אכפת בכלל, שיהיה מעבר לגדר.
ואני חושבת על החבר’ה במצדה בימי המרד הגדול, על היהודים בתקופת גזירות אנטיוכוס, על עשרת הרוגי מלכות, ועל כל אלה שנחשבים לגיבורים כי מסרו את נפשם על קידוש השם.
אז יופי, עכשיו גם אנחנו נהיה גיבורים.
בעלי מניח את הסידור על השולחן.
אנו מתחבקים חיבוק ארוך, מתנשקים ברוך והולכים יד ביד אל חדר השינה שלנו.
ואז אנו נוטלים בשלווה את כדורי השינה הרבים שאגרנו מבעוד מועד, נשכבים במיטתנו וממתינים בסבלנות, חבוקים, שתצא נפשנו על קידוש האין-שם.