דליה
את הסודות שלך אף אחד לא יכול לראות מתוך המשקוף אתה מוציא ופותח סידור תפילה תנועותיך בפני האל מיוסרות הוא מעביר אותך בעיניו וממלמל- אתה לא מסוגל לשמוע
*
את לא משוררת אף פעם לא לימדו אותך איך מחרזים מילים יפות לתוך שורות יפות בתוך עולם שאף אחד כמעט לא קורא שירה את לא יפה מספיק לעלות על במות להאדים לגמגם להקריא כמה מילים ולבסוף לרדת נמוך את לא יודעת איך עושים אהבה מבלי לעשות אותה את לא יודעת איך לתת לאחרים להביט בך ולא להרגיש את המבטים חודרים. אבל יש בך את ההליכה המרומזת הנוטה להראות יש בך את הקול לכתוב לבבות יש בך משהו שנועד להתבייש ובכל זאת
*
פעם קטפת לי דליות הדבקת אותי בריח שלהן אפילו האדם שאנו הכי אוהבים פתאום אנו יכולים לשנוא- הוא אומר לנו את האמת כל הזמן. מהר מדי. כואב מדי הוא מעורר בנו את הנקודה הזו שרובצת בחזה ולא מפסיקה הוא מאמין בנו יותר מדי לפעמים רואה בנו יותר מדי-את כל מה שלא מה שחסר בנו, מה שאנו חלשים בו, כשאנחנו מוותרים לעצמנו הוא מכיר אותנו כל כך עד שלעיתים נדמה שההכרות הזו מכניסה אותנו לתבנית אנו עצמנו בכלל לא רוצים להיות בה. לפעמים האדם שאנו אוהבים ביותר סך- הכל אוהב אותנו יותר מדי ואנחנו לא רגילים לאהוב את עצמנו כך יותר מדי.