חינוך מגזרי הוא ניסוי בבני אדם

בשנת 1981 זכו צמד הנויורוביולוגים דיוויד הובל וטורסטן ויזל בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה על סדרה של ניסויים שערכו במשך 30 שנה עם גורי חתולים כדי להבין איך מעובד מידע במערכת הראייה. הם גילו שראייה היא לא סתם תכונה מולדת אלא גם תוצר של חשיפה לגירויים בתקופה התפתחותית קריטית. הם ערכו כמה ניסויים ששוכללו מאוחר יותר על ידי מדענים אחרים; קבוצה אחת של גורי חתולים גודלה בסביבה של קוים אנכיים ולא ראתה כלל קווים אופקיים במשך תקופה קריטית של התפתחות הראייה. קבוצה אחרת של גורים גדלה בסביבה של קוים אופקיים ולא ראתה כלל קווים אנכיים במשך אותה תקופה קריטית. כשלקחו את החתולים ושמו אותם בעולם הרגיל, נצפה דבר מדהים: החתולים שגדלו בסביבה של קווים אופקיים לא ראו קוים אנכיים, בכלל! הם התנגשו ברגליים של כיסאות כי לא ראו אותם! לעומת זאת, החתולים שגדלו בסביבה של קווים אנכיים ראו היטב את רגלי הכיסאות אבל לא ראו שיש מעליהם מושב, ולכן לא קפצו להתיישב עליו! המדענים גילו שיש חלונות זמן קריטיים לחשיפה לגירויים בגיל צעיר, לא רק בתחום הראייה, ולא רק בחתולים, אלא גם בבני אדם. המוח מתאפיין בפלסטיות קליפתית - חשיפה לגירויים בשלבים מסוימים, או העדר חשיפה, משפיעה פיזית על מבנה המוח וקובעת מהם הדברים אותם יוכל המוח לעבד בעתיד, ומה האדם שחווה את הגירויים יהיה מסוגל לחוות ולחשוב בעתיד. אם נראה לכם שמה שהאבל וויזל עשו לחתולים הוא בעייתי, חישבו על מה אנחנו עושים לילדים במערכת החינוך הישראלית כשאנחנו שמים אותם בחינוך מגזרי, השולל מהם בכוונה חשיפה לגירויים. הרי, ילדים קטנטנים בחינוך החרדי והממלכתי-דתי, למשל, רואים רק דתיים ולא נחשפים לרעיונות והשקפות עולם שאינן דתיות. הם לא באמת לומדים על תרבויות אחרות. אפילו בספרי הלימוד שלהם אין איורים של ילדים לא דתיים. כאילו אין בעולם קוים אופקיים רחבים. הם גדלים כמו החתולים בניסוי, בסביבה מלאכותית ואכזרית של חסך חושי, ערכי ותרבותי. סביבה חשוכת גירויים זו מחווטת את המוח הפלסטי של ילדים אלו, מצמצמת את עולמם, ופוגמת ביכולת שלנו לבנות מכנה משותף כבני אדם שחיים באותה חברה. מציאות החינוך המגזרי בישראל מעוררת את שאלת ההצדקה למימון ממשלתי של מערכת חינוך ציבורית? בעולם המערבי נהוג להצדיק מערכת חינוך ציבורית על בסיס עקרונות החופש והשוויון. מערכת חינוך ציבורית אמורה:

1. לתת לכל ילדי המדינה גישה חינם לחינוך ובכך להוות בסיס לשוויון הזדמנויות בחברה דמוקרטית.
2. להקנות בסיס ידע ושפה משותפים המהווים מכנה משותף מאחד לכלל החברה.
3. לתת לילדים כלים וכישורים שיאפשרו להם להיות עצמאיים מבחינה כלכלית ופרודוקטיבים.
4. להכין ילדים להיות אזרחים בחברה ובמדינה דמוקרטית.

כלומר, מערכת חינוך ממלכתית אמתית, שבה ילדים מקבלים חשיפה למגוון גירויים המותאמים לגילם, הייתה אמורה לתת מענה לרוב המכריע של הפרטים בחברה. בישראל, חוק החינוך הממלכתי מ-1953 מעניק להורים השפעה על 25% מתכנית הלימודים כדי שהחינוך הממלכתי יותאם לצרכי הקהילה. אפשר בזמן הזה להתפלל, לעשות יוגה או ללמוד את אפלטון. אבל חוק זה מעולם לא יושם. למעשה החינוך הממלכתי-דתי רוכב על אותם 25% שיצאו מכלל שליטה. כפי שזה יצא משליטה בחינוך הממלכתי-דתי, נורמות החסך והמניפולציה של החינוך המגזרי פושטות היום גם על החינוך הממלכתי. כתוצאה מכך אנו עדים היום להתעוררות חסרת תקדים של הורים היוצאים למלחמה בהדתה. שר החינוך ניסה להפוך את הסוגיה הבוערת הזו לשאלה של בעד או נגד “היהדות” וקרא להורים שמתנגדים להדתה “אוטואנטישמים”. יש כאן גם ממד של כפייה דתית, כמובן, אבל באופן עמוק יותר, ההדתה של מערכת החינוך הממלכתית, הפיכתה ליותר דומה למערכת חינוך מגזרית, יותר אתנוצנטרית ופחות אוניברסלית, היא עוד דוגמה של פגיעה בתשתית הדמוקרטיה הישראלית. כמו המתקפה על בית המשפט העליון, פגיעה בתכלית החינוך הממלכתי לאורך זמן חותרת נגד קיומה של חברה דמוקרטית בישראל. חינוך ממלכתי אמתי הוא הכרח דמוקרטי. חינוך מגזרי הוא ניסוי בבני אדם. זה לא חינוך על פי השקפת עולם אלא חינוך ששולל מילדים את החופש לדעת, לראות, לחוות ולממש את עצמם. זהו חינוך שמחווט את מוחם של הילדים כך שיראו רק את הספקטרום הצר של המגזרי, היהודי והלאומי, ויהיו עיוורים לאנושי, לאוניברסלי, לעולם. לכל ילד בישראל יש זכות יסוד להיחשף למגוון הגירויים שיאפשרו לו להתפתח ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו, לא כסוג של יהודי, המחווט לראות קווים אנכיים או אופקיים בלבד, אלא כאדם חופשי, שלם ורחב אופקים במדינה ליברלית ונאורה.