על אתיאיזם, אישיות אוטונומית ומשמעות החיים

1. האתיאיסט כיוצר עצמאי של משמעות החיים

מרגע הולדתו, נחשף האדם בבית הגידול שלו ובסביבתו החברתית, ל”מדריך מובנה” שיקנה לו את “משמעות-החיים” ויענה לשאלותיו. זו ברירת המחדל המקובלת והמוכרת לכל. אך האם משמעות זו מותאמת בהכרח לטבעו הייחודי, לנטיות הגנטיות הבולטות מלידה, או למהות שאדם מייחס לעצמו? גם בין מי שגדלו בסביבה ששידרה אתיאיזם וגם בין מי שגדלו בסביבה שהכתיבה הלכות דת מחייבות, יש כאלה שבבגרותם או בשלב כלשהו בחייהם, פונים לבחון מחדש את משמעות חייהם. זאת, בניגוד למי שאינם מוצאים צורך לבחון את המשמעויות שאימצו לעצמם, גם אם נחשפו לעצם הרעיון שקיימות חלופות למוּכַּר ולמה שמובן מאליו בעיני כולם בסביבתם. לא תמיד נתון האדם במערכת חברתית שמעניקה לגיטימציה להצבת סימני שאלה נוכח המקובל, מאפשרת לו לברור את מה שחשוב ומשמעותי ביותר לחייו ולזנוח את מה שהורגל בו מטעמי סמכות, מסורת או מוסכמות. יש מי שקבלת התכתיב של הנורמות האוטוריטריות הקיימות אינה מתאימה לנטיותיהם מלידה. התנהגותם, טבעם, ואופיים מצביעים על כך שאישיותם מתפתחת מתוך הנטייה לאוטונומיה הטבועה בהם מלידה. בפועל, נמצא אותם חופשיים יותר מתכתיב ה”מְסוֹרָה” הנמסרת כמעט ללא שינויים מדור לדור. האדם האוטונומי שנוטה לחשיבה עצמאית ובלתי תלוייה – יחסית – במוסכמות ובדעות הקדומות הרווחות בסביבתו, יתקשה עד מאוד להתאים את עצמו למערכת קיימת הנוגדת את מהותו. האמיתות והתובנות הצומחות במוחו מתוך חשיבתו העצמאית-ביקורתית ו/או מחשיפתו לחלופות לא-מקובלות, מובילות אותו לבחון מחדש את הנורמות הקיימות סביבו, בעיקר אם הן נוגדות את תפיסת-חייו ועולמו, את חזונו המתפתח ואת הערכים שחשובים לו במיוחד. כפי שטען אלברט איינשטיין: “מי שחושב, לא מפסיק לשאול שאלות”. ואם האדם הוא סקרן מלידה, הוא נכון לחיות באי-יציבות מתמדת, בספקנות, בנטייה לחיות בתוך אי-וודאות, בגמישות מחשבתית, בארעיות-הגדרות יחסיו לעולם ולאדם, ובתנודות לגבי תפיסתו העצמית והגדרת מצבו. מי שחושבים באופן עצמאי מהווים – בסביבות חברתיות מסוימות – איום על הסדר החברתי המוסכם. אם האדם האוטונומי נתפס כחריג, רבים סיכוייו להיפגע מגינוי וביוש פומבי, ואף מתגובות שמרניות הנושאות עמן תוצאות חמורות הקשורות למעמדו החברתי, ולמיצבו (סטטוס) החברתי-כלכלי. היחס שהוא זוכה לו עלול אף לחסום אפשרויות לקדם את המטרות החשובות עבורו. בעלי האישיות האוטונומית אינם בהכרח אתיאיסטים ובחירתם בדפוס התנהגות שונה משל הכלל לא חייב להיות קשור לתחום זה. גם לא כל מי שמכריז על עצמו אתיאיסט הוא בהכרח גם בעל “אישיות אוטונומית” מובהקת, ביחוד אם נולד לתוך משפחה או סביבה חברתית אתיאיסטית שזו הנורמה המקובלת בה. ויחד עם זאת: יצירת “משמעות החיים” האישית של אתיאיסטים ואגנוסטיקנים נובעת מיסודה, מעצמאות המחשבה, ומתבססת על המאפיינים של “האישיות האוטונומית”. היא אמורה להיות תולדה של המאמץ האישי ליצור כלפי החיים, התייחסות חופשית – יחסית – מתלות בגורם חיצוני. למרות החשש הברור והידוע “להיבעט מן העדר”, עקב תפיסה והתנהגות שונה וחורגת מהנורמטיביות המקובלת, תמיד יופיעו גם מי שיחפשו אחר משמעות החיים הרלבנטית עבורם, בגלל התגברות אי הנחת ממצבם והפער המתרחב בין דרישות מוסכמות לבין מה שהם חשים וחווים בינם לבין עצמם. מדי פעם יקומו מי שיבקשו ליצור שינוי יש מאין, בדרך יצירתית שנובעת ממעמקי ההווייה הפנימית שלהם. תמיד ובכל מקום יצוצו מי שיעדיפו לפרוץ שבילים חדשים במקום להצטרף אוטומטית לאורחות החיים המזומנות להם מן המוכן, במיוחד כשהם מגלים שהם מתקשים להיבלע בתוך מוסכמות שחלק ניכר מהן כבר איננו תואם את צורכיהם ואת ההתפתחויות החברתיות, המוסריות-ערכיות ו/או היתרונות הטכנו-מדעיים של תקופתם והחברה בתוכה הם חיים. לדוגמא ניתן לראות לאחרונה, שינויים בדפוסי החשיבה המקובלים בתחום נורמות הזוגיות והנישואים, כמו גם סירוב מודע להביא ילדים לעולם, או לצמצם ילודה, ובמקביל: התבצרות שמרנית קיצונית ואחיזה עיקשת בדפוסים פרימיטיביים “עתיקים” של ריבוי ילודה, דפוסי משפחה פטריארכליים, בדלנות שבטית קנאית, לחימה למען מימוש פנאטי של מטרות דתיות ועוד. ההתייחסות כאן ל”פרימיטיביות” איננה כאל מילת-גנאי אלא כתופעה הנגזרת מהמילה “PRIME” שפירושה: ראשוני, תחילי, ואיננה באה בכוונה להפחית שרירותית מערכו של מי שנוהג לפי הדפוס הראשוני-פרימיטיבי. לעיתים ראוי לשמר מסורת פרימיטיבית אם היא עדיין רלבנטית לצרכי התקופה והחברה העכשווית ואין לפסול אותה שרירותית רק בגלל עתיקותה. ניתן ללקט משמעויות ממקורות העבר הפרימיטיביים ולשלבן עם רעיונות חדשניים אם עולים המה בקנה אחד עם שינויי התקופה. היותך בעל אישיות אוטונומית לא מחייב ניתוץ כל מוסכמות העבר, אלא חשיבה מחודשת על הפונקציונליות, התכליתיות, של הנוהג הקדום. לא מדובר במרד שרירותי הפוסל את כל מסורות העבר רק משום שהן ראשוניות או קדומות. השילוב בין שינוי לשימור, מעיד על בחירה מחדש בחלקים מתוך היצירה האנושית העתיקה יותר ושילובה ביצירה החדשנית או הוותיקה פחות. זה קורה כאשר העבר משתלב בתובנות חדשות שהשיג המוח האנושי ולא פוגע בהמשך ההתפתחות, בקידום האבולוציה החברתית, ובהישגי הקידמה והנאורות האנושית שהביאה את האדם להתקדמות מיטבית ולמימוש פוטנציאלים-אישיים. כשמסתמנת תמונה כוללת, אינטגרטיבית של דרכים חדשות וישנות להשגת משמעות לחיים, נוצר מודל חדש לחיקוי. אנשים פורצי-דרך מובילים בעקבותיהם, את מי שפתחו בתודעתם פער נרחב בין מה שהם חווים בתודעתם לבין מה שהם חווים באורחות חייהם, ומבקשים להשיג שלימות פנימית רבה יותר בתהליכי התהייה והדו-שיח הפנימי שלהם. לעיתים הם מובילים מהפיכה של ממש ומייצגים חדשנות מוחלטת שכמעט ואין לה דבר עם נוהגי העבר. לא כל אדם יכול ליצור לעצמו בכוחות עצמו את משמעות החיים האישית שלו ולבנות מתוך תודעתו העצמית מערך-ערכי, מוקדי עניין דרכי-החלטה, כללי התנהלות בחיים וכדומה שיעניקו טעם לחייו. רבים מתקשים למצוא בתוך עצמם ובכוחות עצמם, את מקורות הכוח שלהם לשרוד, להתפתח ולנהל באורח אוטונומי את חייהם, כשהם בעצמם מחליטים מה יעניק משמעות וטעם לחייהם. לא רבים מסוגלים לקבל באופן מלא את הרעיון המאתגר, שיש גם דרכים עצמאיות לרקום משמעות לחיים במתכונת שתהא מותאמת אישית לצרכיו של היחיד ולפתח “אישיות אוטונומית”. תחום זה פתוח לאותם אנשים שמלכתחילה נולדו עם נטייה חזקה לבחון בספקנות את המציאות הפיזית והחברתית שלתוכה נולדו באופן בלתי תלוי באמונות שניטעו בהם. אלו הם האנשים ששואלים מחדש ללא-רתע, את השאלות לגבי תופעות שכבר זכו לתשובות שאינן מספקות עוד את המוח האנושי. הם האנשים שמבטלים תשובות שרירותיות והסברים מטאפיזיים או תיאולוגיים מומצאים ולא מדעיים שבעבר לא ניתן היה להוכיח או להפריך בדרך האמפירית של המחקר המדעי. האדם הוא יצור שזקוק להסבר לתופעות בחייו ולאורך הדורות התפשר מחוסר ברירה וקיבל גם הסברים מומצאים מטעם הסמכות השלטת. ההסבר כל כך נחוץ לאדם, עד כדי כך שהוא מוכן להסתפק בהסבר שרירותי, כי עבורו הוא עדיף על העדר הסבר. כיום לא רק שאת חלקם המכריע של הסברי-העבר ניתן להסב להסבר מדעי מבוסס, אלא שלא פעם מסתבר שההסברים המומצאים נוצרו מתוך אינטרס דתי של מנהיגי הדת ובעלי תפקידים סמכותניים, כדי להשיג עליונות ושליטה על נתיניהם ולהטיל מורא על אנשי קהילתם.

2. הכרה והתמודדות עם ה”לבדיות” התוך-אישית, כשאלה קיומית מרכזית ל”אדם האוטונומי” בכלל, ולאתיאיסט/לאגנוסטיקן בפרט

ישנו קו ברור המקשר בין היכולת ליצור לעצמך משמעות ייחודית לבין יכולת ההתמודדות שלך, ודרך ההתמודדות שלך, עם העובדה שהאדם, מצוי ב”לבדיות קיומית”, ב”לבדיות” הפנימית המזומנת לכל אדם. מוטב לאדם שיכיר בכך שעובדה זו אמורה לשמש מניע רב עוצמה בחייו. חשוב לפתח התמודדות עצמית ועצמאית מודעת, לכוחה של עובדת “הלבדיות” התורמת רבות לחרדת-הקיום: “אם אין אני לי מי לי?” להבנה שהאדם “לבדו בין כה וכה” ישנה השפעה רחבת היקף על בחירותיו, סגנון חייו ומשמעויות חייו. גם אם, ואולי בייחוד אם הוא מתעלם מקיומה של “לבדיות” זו והיא חומקת מהכרתו. ישנן דרכים שונות לגבור על תחושת היותך לבד בינך לבין עצמך, בעולמך הפנימי, ובינך, לבין מציאות החיים הנרחבת. ישנן דרכים מרגיעות כתרופת הרגעה זמנית וישנה דרך המקבלת את עובדת הלבדיות באומץ ובאי תלות בדרכי-ההרגעה שמציעה הגדרה חברתית כזו או אחרת, ומקדמת מסקנות שעיקרן מאמץ ער ותמידי להרחבת היכולת האישית להתמודד עצמאית עם כל שיתרחש. רוב האנשים, דתיים ושאינם דתיים עשויים להתמודד באמצעות אימוץ אשליית ההשתייכות המדומה ומעדיפים להסתפק במשמעויות קיימות וממוסדות. ההשתייכות או ההזדהות עם מחנה קטן או גדול בעיקר אם הוא בנוי על אמונה משותפת, משככת את חריפותה הצורבת של ההכרה העצמית בעובדה שכל חייו יצטרך האדם להתמודד בתוככי עולמו הפנימי עם ה”לבדיות”. התמודדות מודעת, מחייבת לסמוך רק על עצמך ועל כוחותיך השכליים והגופניים ולא על גורם חיצוני לך. זו הדרך המובילה להתנהלות עצמאית של כל אדם בכלל ושל האתיאיסט או האגנוסטיקן בפרט. ההתמודדות העצמאית משחררת את האדם מהתלות היחסית הגבוהה שמציעות האפשרויות האחרות להתגברות על הלבדיות, וההכרה בניפרדוּת. אריך פרום בספרו “אמנות האהבה” מתאר דרכים שיבור לו האדם להתמודד עם “הלבדיות”. ספריו השונים כמו “מנוס מחופש”, ו”היו כאלוהים” מעניקים השראה לכל אדם המבקש ליצור את משמעויות חייו במו כוחותיו בין אם הוא אתיאיסט או אינו כזה, לאחר שלמד להתמודד עם לבדיותו. כולנו נולדים לתוך משמעויות קיימות. חלקנו הגדול, בוחר לאמץ “מסורות” מובנות, שנמסרו בשינויים קלים או ללא שינויים מדור לדור. לעומת זאת, מיעוט קטן בוחר או בורר לעצמו משמעויות חדשניות, או מותאמות יותר לתקופתו ולקבוצות שהוא בוחר להשתייך אליהן (קבוצות השתייכות) או לקבוצות שבוחר להזדהות עמן גם אם אינו משתייך להן (קבוצות התייחסות). זו לא אפשרות פתוחה ונגישה לכל אדם לפלס לעצמו בכוחות עצמו, דרך חלופית ועצמאית בסבך-צפוף וקוצני של יער עבות. הרוב יעדיף לעלות על דרך המלך הסלולה והנוחה, שדורות רבים כבשוה ברגליהם והרגליהם, והפכוה נגישה לכל. האפשרות לבחור, לטפח עצמאות מחשבתית והתנהגותית, פתוחה רק למי שיש להם נטייה חזקה מלידה, לעצמאות מחשבתית ולתעוזה התנהגותית. זו הסיבה שרבים בוחרים במשמעויות החיים המוכתבות, הנורמטיביות, הסדורות, או זורמים בחייהם עם המקובל. לעיתים, ללא מודעות רבה לחלופות האחרות המחייבות את האדם לערנות בלתי פוסקת ולדרכי התמודדות שנובעים מתוכו ולא מאמונות מדומיינות או ספרי הלכות. בחירה בדרך המלך הסלולה מחייבת ההשתייכות למסגרת מובניית ול”מישנה סדורה” המציעה פתרון כוללני, לכל אורחות חייך. היא מבטיחה תשובה ברורה ומוחלטת לכל שאלה, בתנאי שתתמסר טוטאלית למסורותיה, למשתמע מתכניה, למוסכמותיה, למוסדותיה, ולבעלי התפקידים והסמכויות שמקיימים אותה. הסכמתך לעלות על הדרך הסלולה תחייב אותך פה ושם לוויתור על תחושות מצפון פנימיות שמתעוררות נוכח דרישותיה העומדות בסתירה למהותך ולערכים שהם תולדה של ערכי הנאורות והקידמה הכלל אנושית, האופייניים לתרבות העכשווית. פה ושם יופיע וויתור ללוגיקה שגוייה, לדבר והיפוכו, לדמגוגיה המלהיטה את הרגש ומכבה את ההיגיון, להצדקות הזויות ושרירותיות של מצוות והלכות. אבל בתמורה תעניק לך השמרנות המוחלטת תחושת בטחון (אשלייתי) ודרך לביסוס זהותך העצמית, תחושת שייכות אשלייתית שתסייע בהתגברות על החרדה הנובעת מה”לבדיות” האקזיסטנציאליסטית. מרגע שעברת את הגשר המפריד בין יער המציאות הסבוך המציע לך להתוות שבילים חדשים בעצמך, לבין השבילים המעוצבים ברווחה בגדה שמנגד, אתה מנמיך את עוצמתה של תחושת ה”לבדיות” המציקה והמכאיבה, ומשיג התרוממות רוח בדבקות למקובלות החברתיות, מעתה אתה “שייך” “חלק מ…” לא-עוד מתענה בלבדיותך הפנימית, נפרדותך התוך-אישית ונבדלותך מכל. בזכות ההשתייכות למחנה הגדול והרחב שהמיר את פחדיו ברוגע אשלייתי שמעניקה לו ההתמסרות לסמכות דתית או אחרת ולהלכות השרירותיות שהיא פוסקת, הנה, יש לך דרך להתנחם בה. הנך נדרש “אך ורק” לוותר על ריבונותך, ולהפקיד את מחשבותיך בידיה של הסמכות החיצונית ושל המסגרת הנוקשה והמחייבת, להתאים את עצמך לנורמות הקהילה. עשה זאת, ו… הנה אתה נבלע בתוך נורמות קונפורמיות חמימות ומחבקות, מתקבל בתוך קהילה צודקת-תמיד וגאה בזהותה. אשליית “יחד” וביטחון מדומים מוענקים לך תמורת הוויתור על הזכות להתנהל באופן תוהה, ספקני, זמני, טנטטיבי, ובלתי מוחלט, תמורת הוויתור על הדרך האותנטית, האמורה ליצור במו-מוחך ומחשבותיך, את משמעות חייך. משמעות שתואמת את מהותך. מי שאיננו מסוגל ליצור את משמעויות חייו בכוחות עצמו, יעדיף כברירת מחדל נוחה, להסתפח למסגרת אידיאולוגית קיימת עם מיסוד, בעלי תפקידים, נורמות התנהגות, ודמויות סמכות. בכך, הוא בוחר [ביודעין ושלא ביודעין] להסיר מעצמו את עוּלה של הריבונות על חייו ולמוסרה לריבון שבו בחר כדי לסגוד לו. אין ספק שהרצון החופשי והאחריות לעצמו, גדולים מנשוא עבורו והקונפורמיות כאמור מפתה ונוחה. האנרגיות והמשאבים העצמיים שיכלו לבסס, לפתח ולחזק את כוחו הפנימי של האדם, עוברים לשירותו של גורם חיצוני לאדם.

3. מה מאפיין את חייו של האתיאיסט האוטונומי?

“הסיבות לסבל שלנו, ולאושר שלנו, הן בתודעתנו ולא בעולם החיצוני. הן מצויות בצורה שבה אנו תופסים את המציאות ולא במציאות עצמה”. יעקב רז

בין האתיאיסטים נמצא גם את האגנוסטיקנים. הם אינם דתיים ויחד עם זאת רובם איננו מתנשא או בז למי שמאמין בכוח עליון או נלכד במבוכיה של דת/כת כזו או אחרת. הם טוענים בפשטות שאי אפשר להוכיח מדעית את קיומו או אי קיומו של כוח עליון. מה שמאפיין את הוויית חייהם, בדומה לאתיאיסטים המוחלטים, היא העובדה שגם במשך חייהם העצמאיים יחסית, ה”אלוהים” (זה או האחר) איננו רלבנטי עבורם ולא תופס כל מקום בחייהם. בפשטות, חייהם מתנהלים בהכרה ברורה שאין מקום במחשבותיהם למושג האלוהים. האחריות לפרש את משמעותה של כל התרחשויות האקראיות המתחוללות סביבם ובתוכם היא על סמך הידע המדעי המצטבר בתודעתם באמצעות למידה שקדנית או מניסיונם האישי ומסקנותיהם הזהירות. המושג “אלוהים” התופס מקום כל כך מרכזי בכל רגע מודע ולא מודע של האדם הדתי, לא רק שאינו מקבל מקום שולי אלא כמעט שאין לו מקום כלל בתודעת האתיאיסט והאגנוסטיקן. הוא לא מעורב בהתנהלותם היומיומית וגם לא בצמתי החלטה. לא במצבים מסוכנים, לא במצבי משבר, ולא בתגובה למכות גורל אקראיות. לא ברגעי פחד, סבל וכאב ולא בהצלחות ממשיות להינצל, לשרוד, להתפתח או לזכות ברגעי הנאה עילאיים. כך ינהג האתיאיסט גם לגבי אירועים המתרחשים בהסתברות נדירה של מזל חריג כנגד כל הסיכויים. מה שנהוג לקרוא “נס” או “הצלה משמיים” אינו תוצר אלוהי לפי תפיסתו. הנס נתפס על ידי האתיאיסט כאירוע נדיר סטטיסטית המצוי בקצוות עקומת ה”פעמון” הנורמאלית המשקפת את פריסת תדירותה של כל תופעה שניתנת למדידה. מה שנתפס כ”נס” איננו אלא “היוצא מן הכלל המעיד על הכלל”. ה”נס” איננו נתפס כהתערבות חריגה של ההשגחה הרחומה של אל שנענה לתפילות מאמיניו, אלא אירוע טבעי לחלוטין הנגזר מהחוקיות הפועלת ביקום. ואם דווקא רוצים לשמור על המושג “נס” מוטב לראותו במשמעות הלא תיאולוגית כלומר נ”ס, שאינו אלא ראשי תיבות של “נ” = נדיר “ס”= סטטיסטית”… היטיבה לתאר את אקראיות צירופי המקרים, כלת פרס נובל, המשוררת ויסלבה שימבורסקה בשיר “כל מקרה”. בפשטות, אחד הדברים המרכזיים ביותר שמאפיינים אתיאיסט ואגנוסטיקן, הוא להתמקד בהיבט המעשי, העובדתי. שאלות כמו “האם אלוהים אתי או נגדי”, אינן רלבנטיות עבורם. במכלול האובייקטים המצויים בתודעתם וזוכים להתייחסות חשיבתית, המושג אלוהים לא מתקיים כמהות שמחייבת התנהגות כלשהיא. לפיכך, אין צורך בפנייה לאלוהות כלשהי: לא בשגרת התסכולים היומיומיים המזומנים לכל אדם, וגם לא ברגעים המאיימים עליהם מסיבה זו או אחרת. אתיאיסטים ואגנוסטיקנים לא זקוקים לדיאלוגים פנימיים המתייחסים למערכת היחסים בינם לבין דמות דמיונית של אלוהות כזו או אחרת. לא לעזרתו בעת צרה, לא לברכתו, וגם לא לעזרת מי שמינו את עצמם לנציגיו עלי אדמות. כל התנהלות מתבססת על בחירה עצמאית של מהלכים, בגישה שכל אירוע הוא נייטרלי, ולכן ראוי שנראה בו אתגר התפתחותי גם אם הוא מוגדר כ”אסון” בגישה המקובלת סביבנו. גם אם הפרשנות המיידית לאירוע המאיים עלינו במצבי לחץ יוצרת דריכות הבאה להתמודד עם ה”קושי” שטמון במצב שנוצר, והנטייה הראשונית היא להגיב באובדן עשתונות לרגע, הרי שההתייחסות בהמשך היא לא בתפילה לקבלן-הבקשות הדמיוני אלא לנטילת אחריות ולבחינה מעשית מחודשת ביני לבין עצמי כיצד ניתן לפרש מחדש את המצב כך שיועיל לי ולסובבים אותי. כל אירוע מאיים, בסופה של התייחסות, אמור להיתפס כאתגר התפתחותי. בזכות החשיבה והכוחות שאני אגייס לפתרון, בזכות הכלים שרכשתי להתמודדות ובכוחות עצמי ותושייתי אוכל להמשיך בדרכי, חרף כל מכשול. לגישה זו תורמת כיום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (לדוגמא: ספריו של טל בן-שחר ), וגם חוכמת הזן בודהיזם הגורסת כי: “הסיבות לסבל שלנו, ולאושר שלנו, הן בתודעתנו ולא בעולם החיצוני. הן מצויות בצורה שבה אנו תופסים את המציאות ולא במציאות עצמה”. (יעקב רז) כל אדם בכל רגע, מצוי בדרך לסיפוק צורך או מטרה כלשהיא. סביבת החיים עתירת מכשולים ואיומים. כל תסכול, מצוקה, משבר אמורים להיפתר לא בתבוסתניות אלא דרך ראיית האתגר ההתפתחותי שמזמן לנו כל איום ומכשול. ההתמודדות לא נשענת על ידי פנייה לכוח עליון בדוי, אלא באמצעות הכוחות הפנימיים שפיתחנו במו עצמנו ולמדנו להכירם. עידוד סקרנות אינטלקטואלית, יצירתיות, אהבת התבונה, תושייה וחיפוש חלופות, חשיבה ביקורתית, פיתוח מיומנויות הידברות ויצירת קשר, היכרות עצמית, ידע מדעי שנאגר מתוך תאוות הלמידה, וכלים להתמודדות שנלמדו ונצברו בהתנסויות חיינו, כל אלה הינם כלים, שעצם פיתוחם, והמאבק על קיומם, גם הוא חלק נכבד ממשמעות חיינו כל אלה ולא רק אלה משמשים ככוחות פנימיים שאותם נרתום בעת הצורך במקום “להמתין לבואו של משיח”. טיפוח “האישיות האוטונומית” הסומכת על עצמה ומכירה בכוחה העצמי להתמודד עם החיים ומשמעותם, היא המפתח העיקרי להשגת יתר נאורות, מזכיר לנו בספר “תולדות הרעיונות” גם הפילוסוף ארנסט קסירר.

4. מאפייני היחס של הלא-דתי כלפי הציבור הדתי ומנהיגיו

ברגיל, האתיאיסט והאגנוסטיקן לא יפעילו מאמצים לשכנע אדם דתי לזנוח את אורחות חייו. החשש העיקרי של האתיאיסט הוא לא מהאדם הדתי המוכתב כמעט בעל כורחו מדמויות הסמכות המתפרנסות מבורותו, פחדיו וציפיותיו. אדם דתי המנהל את חייו בדיאלוג מתמיד עם אלוהות מדומיינת כזו או אחרת, כמאמין בתוך קהילה דתית, או מי המצוי במסגרת דתית מסורתית כפייתית. כל אלה לא אמורים לגרום ליחס עויין מצד האתיאיסט. החשש האמתי של אתיאיסטים ואגנוסטיקנים הוא ממנהיגי הדת המסיתים כנגד ערכי הקידמה והנאורות: שוויון ערך האדם, (נשים, ילדים, בעלי נטיות מיניות לא נורמטיביות וכד’). המאבק מופנה ליוזמותיה של הצמרת הדתית ושליחיה, המגבירות ומעצימות את התפשטות תהליכי ההדתה של המרחב הציבורי. התנגדותם היא בעיקר לתוצאות ההסתה של סוחרי הדת וסרסוריה, שמאיצים את הכפייה הדתית בנחישותם להחיל את ההלכות הדתיות על הכלל. החשש הוא מהמשך ההשתלטות על כספי המדינה להנצחת העיוותים הדתיים. החשש הוא ממסעות הציד של נפשות תוהות או תועות באמצעי שכנוע מתוחכמים וטקטיקות ערמומיות, כדי להבטיח ולבסס את כוחם ולהעצים את מעמדם והשפעתם, ולקדם את עליונותם השמרנית הקיצונית כנגד הקידמה והנאורות. הסלידה, איננה מופנית כלפי צאן מרעיתם התמים של מנהיגי הדת, אלא כלפי קריאת התיגר של הרבנים על הדמוקרטיה ושלטון החוק. הם הראשונים לפגוע בהבל פיהם בערכי הקידמה. ערכי העריצות של העבר מאטים את התפתחותה של האבולוציה החברתית המציעה לאדם ערכים של נאורות ואוטונומיה אישית: יותר שוויון וכבוד אנושיים, נאמנות לאמת המדעית, נטישת אמונות מומצאות, פיתוח אמפתיה וחמלה כלל אנושית, הבטחת חופש המחשבה, לקיחת אחריות אישית, תמיכה בדרכים המובילות ליתר ביטחון, בריאות ורווחה לכלל, ועוד. לכן, אם ישנה קבוצה שהאתיאיסטים והאגנוסטיקנים ואולי גם לא דתיים, מסורתיים שמחזיקים עדיין בפירורי מסורת כהרגל, מבקרים אותה בתכיפות רבה, היא זו הכוללת את צמרת מפיצי הדת ומשמריה הקיצוניים והאקטיביים אלופי ההפחדה. כלומר, רבנים, מנהיגי דת, בכירים דתיים בתפקיד דתי רשמי, סוחרי דת וסרסורי-הדת כגון מוכרי הקמיעות. זו קבוצה שיש לה כישרון וידע שיווקי אדיר המסוגל להתחרות בכל מסגרת שיווק אחרת. הם יודעים לגעת בפחדים ובתקוות של קהל-עדתם ותוך כך בציניות אכזרית מגדילים את הכנסותיהם. מנהיגי הדת סוחריה וסרסוריה, בדרכם לספק את תאוות השררה, הכבוד והממון, רומסים ובולמים את התפתחותה של האוכלוסייה הרחבה של קשיי-יום, חסרי אונים, תמימים, בורים ודלי אמצעים, עניים ומוחלשים. אוכלוסייה עצומה ששבוייה בכבליה של הבריונות והשתלטנות הדתית. נציגיה הבכירים של האלוהות המדומיינת מנציחים את חולשת החלשים ומנצלים בעורמה, במסווה של קדושים יודעי-כל את הכמהים לזכות באשליית שייכות ובתחושת בטחון מדומה בעולם הזה ובעולם הבא המובטח להם בפוליסה מתעתעת.

5. עיצוב וחיזוק הזהות היהודית דרך היהדות המתחדשת, ללא היזקקות לדת

אתיאיסטים נוהגים לפנות לעיתים בדפי הפייסבוק ובאתרי המרשתת לקבוצה שנקראת בפיהם לעיתים: “דתילוניים”. שילוב של חילוני – מאמין או אינו מאמין – המגלה נאמנות במידת מה להלכות דתיות כלשהן ולעיתים גם כופה אותה על התלויים בו. אלו הם היהודים שמצהירים שהם חילוניים או “מסורתיים” אבל בעצם, בפועל, הם תורמים בהתנהגותם להתחזקות כוחו של המימסד הדתי והתרחבות קהילות הדתיים. מצד אחד הם מציגים עצמם כ”לא דתיים” ולעיתים אף כלא-מאמינים ומצד שני הם מתנהגים ככבולים למסורות, טקסים ופולחנים דתיים בדומה לדתיים. אולי הם יראים מזעם האל ואולי אינם יראי האל, אך המאפיין העיקרי שלהם הוא דבקות לא מוסברת: במצוות, טקסים ופולחני-דת יהודיים. יש גם הקוראים להם “קפיטריסטים”, כלומר יושבים בקפיטריה ובוררים להם מה כן ומה לא מתאים להם מתוך המבחר… לעיתים גם מה שהם מצהירים עליו כמחוייבים לו, אף הוא לא נשמר בקביעות, בעיקר אם אין מי שישים לב לכך בסביבתם. בדומה לקיום מצוות סלקטיבי-אישי כזה שכולל התנהגויות דתיות, הקפיטריסטים מחליטים לפי תפיסתם האישית מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה ולא מהססים להפר גם מצוות שבהצהרה הם מציגים לא פעם כחשובות ביותר עבורם. הפנייה אליהם לא נועדה להפכם לאתיאיסטים אלא להסב תשומת לבם לכך שמאחר שרובם אינם מצליחים או אינם רוצים להיפרד ממנהגים דתיים מסויימים, הם גם לא מגלים התנגדות פעילה להפרדת הדת ממוסדות המדינה ולמאבק לבלימת ההדתה של המרחב הציבורי. לרוב, הם אינם מבינים את ההשלכות החמורות שעמדותיהם יוצרות: ערעור ואולי גם הרס אושיות הדמוקרטיה שהם זוכים בה “כמובן מאליו” ומתעלמים מכך שהיא יכולה להיעלם באותו רגע שתודעת הרוב תעדיף פסיקה רבנית על פני פסיקת החוק והמשפט. במבחן התוצאה: הם תומכים ללא כוונה מודעת, בהמשך קיומן ובהתחזקותן של התופעות הדתיות המאיימות על הדמוקרטיה במדינה. בשתיקתם, הם מבטיחים את המשך קיומם של מוסדות הדת ובעלי התפקידים הדתיים. בהימנעותם, הם גורמים לחיזוק והקצנה של ההלכות הדתיות המרבות אפליה, בדלנות, פגיעה בשוויון, בכבוד האדם, בַּאֶמֶת, ומגבילות את החופש הבסיסי של כלל האזרחים. באדישותם למתרחש במצב שבו המדינה מזרימה כספים לקיומה של המערכת הדתית, מעגל בעלי התפקידים הדתיים המתוגמלים במשכורות, בכוח השפעה ובכיבודים שונים מתרחב ומתעצם. בחוסר מודעותם להשלכות ישיבתם על הגדר, הם מעניקים כוח למיעוט הצעקני המייצג פנאטיות דתית-קיצונית. למעשה הם מגבירים את כוחה של הפוליטיזציה של הדת המסכנת את המארג הדמוקרטי כולו: הן את המוסדות והמבנים הדמוקרטיים, הן את הנורמות הדמוקרטיות, והן את טיפוח האישיות הדמוקרטית של בני הנוער המצויים במסגרות מערכת החינוך. למיטב הבנתי, ברוב המקרים, יחסם של מי שלא מכריעים בין עמדותיהם המנוגדות (אלה ה”פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים”), נובע מתוך חשש לפגיעה בזהותם כיהודים. הם מתקשים להבין או לקבל שיהדות היא קודם כל תרבות ולא דת. הם משוכנעים שחובה עליהם לשמר מסורות עתיקות או הלכות שעבר זמנן ומצוות ופולחנים המהוות עלבון לשכל האנושי, כדי להיחשב “יהודי כשר” או לכלול את המושג “יהודי” במכלול מרכיבי זהותם האישית. נראה לי שישנה חשיבות רבה לפקוח את עיניה של קבוצה זו. להבהיר ולהסביר שאפשר לשמר זהות יהודית גם כאתיאיסט וגם כיהודי – מאמין או לא מאמין – שאיננו דתי, וגם כמי שאיננו שומר מסורת כלל. העובדה שמייצגי היהדות, הדתיים הקיצוניים הנוכחיים, ניכסו לעצמם את הבלעדיות על הגדרתה של היהדות, משכיחה מרוב היהודים והישראלים, שנוצרה כאן תרבות יהודית-ישראלית מתחדשת, עתירת קידמה ונאורות כלל-עולמית, צעירה אמנם אך בהחלט יהודית ייחודית ובלעדית במאפייניה. יהדות חופשית מדת, הכוללת יצירה ענקית וחדשנית בתחומים רבים: מדע, אמנויות, ספרות ושפה עברית מתחדשת, שירה, חוק ומשפט, הגות המבוססת על הקידמה, פיתוחים טכנולוגיים מתוחכמים, וכמובן תורות לחימה, שיטות ואמצעי לחימה מתוחכמים להבטחת המשך הקיום של הציבור היהודי בארץ ישראל, ועוד ועוד. מסתבר שאין כל צורך בדתיות או מסורתיות שרירותית, כדי להבטיח זהות יהודית. ובהתרסה לאמירות הדתיים על “העגלה הריקה” של מי שאינו יהודי דתי, ניתן להשיב כי היהדות כתרבות מתחדשת, היא הרבה יותר מ”עגלה מלאה”. זו רכבת מכולות ארוכה, ענקית ודינאמית, היא הולכת ומתפתחת, גדושת איכויות שלא נודעו בעבר הלא רחוק, בתחומי תרבות רבים. היהודי הישראלי וגם זה שאינו חי בישראל, עדיין חשוף לעויינות כלל עולמית מושרשת ומאיימת תדיר. רוב החוקרים טוענים ששנאת היהודים לא תיעלם בקרוב גם מהנאורות במדינות העולם המערבי. לכן, באשר להגדרתנו כיהודים גם אם איננו דתיים, בינתיים, אין לנו מה לחשוש… היהודי לא זקוק להתלבטות אם הוא יהודי או איננו כזה, שהרי עמי העולם הם המגדירים אותך כיהודי בין אם תרצה בכך ובין אם תסרב להגדרתם הנחרצת. הסטיגמה “יהודי” עתירת שמות תואר מפחיתי-ערך מרימה שוב את ראשה. מעת לעת מתלווים להגדרה “יהודי” לא מעט סופרלטיבים המעניקים לאנטישמי תחושת גדלות ועליונות מדומה על היהודי. באמצעות גימוד ערכו של היהודי ובאמצעות הדבקת מאפייני אישיות והתנהגות סטיגמטיים מתגברים היצרים ומתבטאים ביחס רגשי לא רציונלי של סלידה, שנאה, זעם, ואף אלימות כלפי כל מי שנתפס כיהודי.

6. יצירת משמעות חיים אוטונומית

משמעות החיים של האתיאיסט נמצאת ניזונה מעצם ההבנה העצמית שלו, לכן היא יכולה להשתקף בכיוונים שונים אצל כל אחד ואחד. האתיאיסט מפיק הנאה רבה מהידיעה שעמדותיו מעוצבות מתוך חופש ועצמאות (בהשוואה לאדם הלא-אוטונומי בעל מיקוד השליטה החיצוני לו). הידיעה שאתה פועל שלא מתוך כניעה לסמכויות לא רציונאליות אלא מתוך חופש בחירה ומחשבה אישית פנימית, מעניקה תחושת רווחה פנימית רק מעצם הידיעה שכך הוא. אמנם אין לאדם עצמאות מוחלטת אך יש בהחלט דרגות של תלותיות, שלבים בסולם העצמאות. לכן ניתן לומר שעצמאותו של האתיאיסט והאגנוסטיקן, נרחבת למדי מזו של מי שאינם מעוניינים בה, או שאינם יכולים לשאת את האחריות האישית הכרוכה בה, או שכלל אינם מודעים לאפשרות שקיים סולם כזה, או, שמכירים בה אך יודעים שאין בכוחם להשיגה. משמעות חייו של הלא-דתי לסוגיו, משתקפת בהתנהלותו ובדעותיו. הוא אינו מסתמך על מסורות שרירותיות שאינן תואמות עוד את המציאות החברתית והפיזית בת ימינו. מרכיבי עמדותיו הקוגניטיביים, האמוציונאליים וההתנהגותיים, אינם תולדה של הכוונה דתית אלא של צבירת ידע, סקרנות וספקנות המעניקים טעם לחייו ויוצרים דינאמיות בלתי פוסקת במקום שבו פנאטים דתיים רבים “כיבו” את הפוטנציאל האנושי הנרחב של יכולותיהם בתמורה לאשליות הזויות של ביטחון שמספקת הדת, הבטחות חוזיות מדומות על שכר ועונש, ועוד. החיים בבועה דתית-אשלייתית, אופיינית למי שנלכדו ברשת ההפחדות הדתיות אודות המפלצת ההזויה המתחבאת מתחת למיטה ברגעי החושך: רואה כל ויודעת-כל ואוי לך אם לא תירא מחמת זעמה הבדוי ותעבור על מצוותיה והוראותיה. חלק ניכר מהסרטים והמחזות המודרניים הכלל עולמיים, וגם המקומיים, עוסק ב”התקרנפות” (נוסח אז’ן יונסקו) וכבילותו של היחיד לנורמות ה”עדר” והקושי העצום שלו לפתח גישה עצמאית מושכלת ולנהל את חייו בכמה שפחות תלות בהרגלים שפיתח ללא בקרה ובחינה. הנטיות הצרובות בנו מדורי דורות להתאים את עצמנו לכלל ולקבל כמובן מאליו את הציות לסמכות, למסורת ולמוסכמות, עוצבו באמצעות “ההבנייה החברתית” שלתוכה אנו נולדים. “ללכת אחרי העדר”, זהו צו אבולוציוני קיומי שהיה מאוד משמעותי בעבר הלא רחוק שבו האיום “להיבעט מן העדר” בגלל עצמאות יתירה או חריגות, היה איום קיומי חד משמעי, שאלת חיים או מוות. הקונפורמיות הטבועה בנו מלכתחילה כצו הישרדותי שמבטיח את קיומנו וקבלת אורחות החיים שהורגלנו בהן כאמת ברורה ומוחלטת ש”ככה זה”, מקשות מאוד על הנטיות של אותו מיעוט הפונה לפתח מהלכים חדשניים, עצמאיים, יצירתיים הקוראים תיגר על נורמות העדר ועל ההסברים המומצאים לתופעות שכיום ניתן להפריכם. לגבי רוב האנשים, הנורמטיביות ההתנהגותית נתפסת בתודעתם ממש כמו שתופסים עובדה פיזיקלית. לשאלה “למה אנחנו נוהגים כך ולא אחרת” ישנה תשובה אחת “כי ככה זה”. לא קל לחשוב שכולם סביבי טועים, וקשה יותר מהמחשבות, עצם המוכנוּת לשאת באומץ רב בתוצאות הנידוי החברתי הכרוכות בבחירה לפעול תוך שינוי נורמות מקובלות.

7. על חשיבה עצמאית, גנטיקה וענווה

אתאיסטים ואגנוסטיקנים מחוייבים לזכור:

1. שגם הם לא מחוסנים מקונפורמיות-יתר וסגידה לסמכויות והרגלים מושרשים. לא פשוט לפתח תודעה עצמאית גבוהה יותר (יחסית) וליצור משמעויות אוטונומיות לחייך בהתאם לצרכים העמוקים והנטיות האישיות שלך. בית הגידול בילדות וסביבת החיים העכשווית צרבו בתודעה דעות, רגשות והתנהגויות מ”יד-שנייה” שמעניקים יציבות וסדר חברתי מוסכם וצפוי, אך לא בהכרח מועיל לתחושת שלימות יחסית או להווייתו, לשאיפותיו ולמהותו האישית של בן-זמננו החשוף לשינויים האדירים המתחוללים בתקופתנו.
2. לא קל להשתחרר ממסורות-העבר ומהכפיפות לכוחות ההווה. מי שמצליח בכך, אל לו להתנשא על האחרים ואל לו להביע עליונות בדברי שחצנות, לגלוג וזלזול כלפי מי שלא נולדו עם הנטייה לפתח אוטונומיה מחשבתית, או שלא היו מסוגלים לנתק עצמם מהתלות בכוחות המכתיבים דרך מוחלטת.
3. פיתוח אישיות אוטונומית, הינו תהליך ממושך ומורכב. גם עבור מי שנולדו עם נטייה חזקה לעצמאות-החשיבה ולאהבת-התבונה. נדרשת השקעה עצומה לחשוף את המניעים התת-הכרתיים המפעילים אותנו. מניעים סמויים, מנגנוני הגנה על ערכנו העצמי, המצויים על סף התודעה שלנו ו”אחראיים” לחלק ניכר של דפוסי התנהגותנו ה”אוטומטית”. הרחיב על כך קרל פרנקנשטיין, בספרו “האדם האוטונומי”. תמיד תהא זו אוטונומיה יחסית ולא מוחלטת. אבל היא עשויה להתרחב, בד בבד עם יישום גילויים עצמיים ותובנות שהן תולדה של חקר ה”עצמי”.

כוחה של הנטייה הגנטית משתקף בעובדה שגם במסגרת החברתית הנוקשה ביותר, גם להורים הכי קונפורמיסטיים ואדוקים בהתנהלותם הדתית, בהיצמדות להלכות וציות לסמכויות דתיות, בכבילות לקהילה השמרנית: נולדים ילדים עם נטיות חזקות לברור לעצמם את דרכם האחרת. הם ככל הנראה נולדו עם נטייה ברורה לאי-תלות, לתהייה מתמדת, לאומץ לב ושאילת שאלות גם כשמהלכים אלה מערערים יציבות ונינוחות ומגבירים את אי הוודאות. הגנטיקה שלהם דחפה אותם להימשך לכיוון שונה במחיר יציאה מאזורי הנוחות וההרגל. ג’ודית ריץ’ האריס בספרה האמיץ, המהפכני והגאוני “מיתוס גידול הילדים” מחזקת את הרעיון שכשמדובר על דרך ההתנהלות של הילד בבגרותו, עוצמת ההשפעה ההורית מתגמדת לעומת הנטיות הגנטיות המשתלבות בהשפעותיה של קבוצת-הגיל. לעיתים עוצמת ההשפעה הגנטית רבה יותר מהשפעת קבוצת הגיל ולעיתים קורה ההפך, אך אלו שני המשתנים העיקריים התורמים ליצירת התנהלותו העתידית של כל ילד. כשהילד, מתנהל כמבוגר באופן שונה מהמקובל באורחות חייו, לא מעט הורים שואלים את עצמם: “איפה טעינו עם הילד הזה, כשכל כך הצלחנו עם החינוך של יתר אחיו, שהולכים בתלם ללא ערעור והרהור”, והתשובה כמובן נעוצה במידת הדמיון או השונות הגנטית של אותם ילדים להוריהם… מוטב שההורה יתגאה פחות בהצלחתו עם מי מילדיו שעונים לציפיותיו - כי מן הסתם הם די דומים לו - ובמקביל, יפחית את האשמותיו העצמיות לגבי מי מילדיו שנטיותיו הגנטיות לא העניקו מענה נאות לציפיות ההורים. חשוב להבין ולהעריך גם את הילד שפרץ דרך אוטונומית וביסס את משמעויות חייו מתוך עצמיותו במחיר הפגיעה בנוחות חייו, באי וודאות, בניתוק משורשיו המשפחתיים ועוד. אין בכך לומר שאין משמעות ליחסם והשפעתם של הורים לילדיהם. הורים יכולים להעניק יתרונות רבים לילדיהם או לחילופין לעכב ולבלום את התפתחותם. ועם זאת אינם יכולים לשלוט בנטיות התנהלותם העתידית של ילדיהם כמבוגרים. הגנטיקה הייחודית שלנו דוחפת אותנו להתנסויות מסוימות ולא לאחרות. מבלי מודעות יתירה אנו “בוחרים” באותה נטייה גנטית חזקה המכוונת אותנו לדרך ספציפית תואמת. שני אחים שסביבת גידולם זהה, עשויים להצטרף לקבוצות-גיל שונות ורבות השפעה בסביבת גידולם, ומשם להתקדם לדרך חיים שונה לגמרי מזו של הוריהם, או לחילופין לדרך הדומה לחלוטין לזו של הוריהם. האדם נולד כשסביבו חומות גבוהות החוסמות את האפשרות ליצור את משמעות חייו בכוחות עצמו ומתוך בחירה חופשית לא-מוכתבת. לא כל אחד שואל את עצמו: “מה הופך את החיים האלה לחיים שלי”? כמובן שגם ההפך אינו קל לאדם. הוא נאלץ לחיות בשבי הקונפורמיות והלחץ הקבוצתי, בצבת הציות לסמכויות, בעמידה נוכח פיתויי התמרון עתירי החיזוקים החיוביים והשליליים שהכינה עבורו החברה בה הוא חי, למקרה שלא ידע היכן עובר הגבול הראוי לפי משנתה הרעיונית והמעשית. בל נשכח גם את המניפולציות השנונות שמפנה כלפיו החברה, בהיקשרות רגשית לקרוביו שמעכבים אותו מלפגוע בהם בחריגה מהמקובל, ועוד לחצים מלחצים שונים. אכן מי שמשתלב, לכאורה מקבל את ההשפעה החברתית במלואה ורחוק מלהיתפס חריג בתוכה, אבל בל נשכח שאף הוא לא פעם מוצא עצמו מסוכסך עם עצמו: מתנהג לפי הציפיות שעומדות בסתירה לחשיבה האותנטית המתעוררת בתוכו. לא פעם מתענה בגלל שמניעיו הפנימיים ומצפונו נוגדים את המוסכמות שלפיהם עליו לפעול. הסכסוך הפנימי משתק ומונע ממנו מתן ביטוי לאותנטיות המפעמת בתוכו. יש מי שמתמרדים כתולדה של הקונפליקט הפנימי שלוהט בתוכם, ואולי גם זועקים בינם לבין עצמם: “המלך הוא עירום”. אך רק מעטים, המחוננים מלידה בנטייה לאוטונומיה, לעצמאות מחשבתית והתנהגותית, מסוגלים לאזור אומץ בלבם, להתגבר על פחדיהם ולנתק את הקשר עם מרבית המשמעויות שמספקת ההבנייה החברתית כברירת מחדל. גם הם לא תמיד מצליחים בכך. לא קל להיכנע למוסכמות, לא קל לפרוץ אותן. למיטב הבנתי, לאחר עיון בכתבים רבים בנושא, האתגר לממש אוטונומיה אישית, מונח רק לפתחם של אותם אנשים שבמערכת הגנטית שלהם מצויה נטייה מולדת בעוצמה מספקת לממש את האתגר הזה. בניית משמעות חיים עצמאית, כיצירה חדשנית ואישית, איננה מובטחת לכל אדם, אלא רק למעטים. אולי יום יבוא, והיא תהייה רחבת היקף ונחלתו של כל אחד. זאת, אם וכאשר יוכשרו התנאים החברתיים שיאפשרו זאת ביתר עידוד. בעת הזאת, עדיין, “גם השחיין הטוב ביותר יתקשה לשחות כנגד הזרם” כפי שטען סטנלי מילגרם בסיכום הניסוי שערך בציות הנרחב שגילו אנשים נורמטיביים, כלפי הסמכות. הם נדרשו להעניש בהלם חשמלי אדם לא מוכר להם שטעה בתשובותיו במבחן מדומה. רבים ממשתתפי הניסוי עלו בדרגות ההלם החשמלי אף שהבינו שהם טעו בהחלטתם, לאחר מעשה. רבים עומדים תוהים ולא מאמינים למה שהם חווים כשהם נתקלים בתופעת האתיאיזם. “אם אין חיים אחרי המוות או כוח עליון שמניע את הקיום, איך ובמה אתם מוצאים משמעות לחיים שלכם?” הם תמהים. “מניין שואב האתיאיסט את המשמעות לחייו אם הוא לא חי לפי המתכונת האמונית הסדורה שאין מבלעדיה, ושלפיה אנו חיים ומוצאים משמעות לחיינו דרכה ורק דרכה?” ברוח דבריו של אלבר קאמי (“הדֶבֶר”), המחלה שמתאר בספר זה, מוצגת גם כמסמלת את ההסכמה שבשתיקה למקובל גם כשהמקובל נוגד את הצדק. החולי משתקף בתלותיות ובכבילות האנשים בסמכויות, בנורמות, במסורות ובמוסכמות שבעבר היה להם תפקיד ביצירת הסדר החברתי ובהבטחת יציבות והישרדות קיומית. כיום חלק מהן מאבד את ערכן מאחר שהוא גורם עוול לפי מושגי הקידמה והנאורות. ולכן יש לבחון מחדש את משמעותן הערכית. יש להיאבק ב”מחלה”. לפי קאמי, “האדם הבריא הוא זה שהסחי-הדעת שלו מועטים ככל האפשר”. כלומר, הוא קשוב לעצמו, לומד את עצמו, הוא אוטונומי ובוחן בהתמדה את סביבתו הפנימית והחיצונית ככל שיאפשרו זאת ערנות תודעתו, ורצף מודעותו העצמית. “במחלה” זו כולנו מנוגעים במידה כזו או אחרת אומר קאמי ובהמשך דבריו משתמע מדוע כה מעטים נענים לאתגרי החיים האוטונומיים: “עניין מייגע מאוד הוא להיות מנוּגַע, אך מייגע הוא עוד יותר, שלא לרצות להיות כזה…”