מדוע המדע בלבד מסוגל לענות על השאלות הגדולות?

פיטר אטקינס הוא עמית מחקר בלינקולן קולג’ שבאוניברסיטת אוקספורד. חיבר כ-70 ספרים לסטודנטים ולקוראים רגילים, ביניהם ספר הלימוד בעל המוניטין העולמי, (https://global.oup.com/academic/product/atkins-physical-chemistry-9780198769866?q=atkins%20physical%20chemistry&lang=en&cc=gb) (מהדורה 11, 2007) ו-(https://global.oup.com/academic/product/conjuring-the-universe-9780198813378?q=peter%20atkins&lang=en&cc=gb) (2018). הופיע במגזין (https://aeon.co/ideas/why-its-only-science-that-can-answer-all-the-big-questions). תרגום: שלמה אדם המדע ביסס זה מכבר את אמינותו בסוגיות השונות הנוגעות לעולם הפיזי. כמדען, אני מוצא עצמי תוהה אם אין גבול ליכולתו לתרום להבנתנו. האם המדע אכן מסוגל לענות על כל השאלות החשובות, “השאלות הגדולות של ההווייה”, שעולות על דעתנו? לשם התחלה, מהן שאלות גדולות אלה? בעיני, הן מתחלקות לשני סוגים. הסוג האחד כולל שאלות בדויות המבוססות על השלכות לא-מוצדקות מן החווייה האנושית. אופייניות להן שאלות בדבר מטרה כזו או אחרת, או דאגות ביחס להישמדות העצמי: למה אנחנו כאן? מהן סגולותיה של הנפש? אלה אינן שאלות אמיתיות משום שאין הן מבוססות על הוכחות. כלומר, אם אין הוכחה לכך שליקום יש מטרה, הרי שאין טעם לנסות למצוא מהי מטרה זו או להתעמק במשמעות שיש למטרה-כביכול זו; היות שאין ראיה לכך שהנפש קיימת (אלא במובן המטפורי), הרי שאין טעם להקדיש זמן לתהייה על תכונותיה של אותה נפש, אם רוצים בכלל לתת תוקף לתפישה זו. רוב השאלות מסוג זה הן בגדר בזבוז זמן, ומכיוון שאין הן פתוחות לדיון הגיוני הרי שבמקרה הגרוע ביותר הנסיונות ליישבן נעשים בכוח החרב, הפצצה או האש. הסוג השני של שאלות גדולות מתייחס לתכונות של היקום שיש להן גם הוכחות, לצד ספקולציות, משאלות-לב וגירוי אינטלקטואלי שמספק עיון בכתבי-קודש. שאלות אלה כוללות תהיות על מקור היקום, ובמיוחד איך זה שמשהו דווקא קיים במקום ההיפך מכך, תהיות על פרטים הנוגעים למבנה היקום (ובפרט החוזקות היחסיות של כוחות יסוד וקיומם של חלקיקי יסוד) ועל טיבה של התודעה. כל אלה הן שאלות גדולות ולדעתי, הן פתוחות להבהרה מדעית. סוג השאלות הראשון, הבדיות, נפתח בדרך-כלל – אך לא תמיד – ב’למה’ או ב’מדוע’, בעוד השאלות מהסוג השני נפתחות בניסוחן הנכון ב’איך’, אולם הן ארוזות כשאלות ‘למה’ כדי להימנע מלשון מסורבלת מדי ולמען נוחות הדיון. לפיכך, בשאלה למה יש דווקא משהו ולא אַין? (שמרמזת על קיומה של מטרה), מסתתרת למעשה השאלה איך ייתכן שמשהו נבע מן האין? שאלות למה כאלה ניתנות תמיד לפירוק לשרשרת שאלות של איך ובעקרון, ראוי לשקול אותן ולצפות לתשובה. אני מניח שיש מי שימתחו עלי ביקורת לאמור שאני נוקט בלשון מעגלית: אני אומר שהשאלות הגדולות האמיתיות הן אלה שניתן לענות עליהן באופן מדעי, ולכן רק המדע יכול בעקרון להבהירן, מה שהופך את השאלות הבדויות לעשבים שוטים אינטלקטואליים. אולי זה כך. אחרי הכל, הוכחות הפתוחות לעינו הבוחנת של הציבור מהוות ללא ספק מסננת מצוינת להבחנה בין שני סוגי שאלות אלה, וההוכחה היא הלא אבן היסוד של המדע. המדע משול למיכאלאנג’לו. מיכאלאנג’לו הצעיר הפגין את מיומנותו כפַּסל כשגילף את הפייטה מרהיבת-העין שבוותיקן; אולם מיכאלאנג’לו הבוגר שכבר התמחה במיומנותו והפגין אותה לעין כל, פרץ את כל המוסכמות ויצר את עבודותיו המאוחרות והמופשטות-לכאורה. המדע הלך בדרך דומה: מגלילאו והלאה, בארבע מאות שנות מאמץ מדעי רציני שבהן התמזגו הוכחות ומתמטיקה והתפתחה הרשת המופלאה של מושגים והישגים, המדע הגיע לבגרות, ואם בעבר ידע להבהיר תצפיות פשוטות, כעת הוא מסוגל להתמודד עם המורכבות שבהן. למען האמת, עלייתו של המיחשוב כגורם בפיתוח תוצאותיהן של תיאוריות וזיהוי דפוסים במערכי-ענק של נתונים הגדילה את הישג ידו של הרציונלי והעשירה במידה רבה את השיטה המדעית באמצעות הדגשת האנליטי. הקלשון משולש השיניים של המדע – התצפית, הניתוח והחישוב – מוכן כעת לתקוף את השאלות הגדולות באמת, ואלו הן בסדר כרונולוגי: איך החל היקום? איך החומר ביקום נעשה חי? ו-איך החומר ביקום נעשה מודע? כשבוחנים ומפרקים אותן למרכיבים, הן כוללות שאלות רבות, כגון – בשאלה הראשונה – קיומם של כוחות וחלקיקי יסוד ובהרחבה לכך, עתידו של היקום בטווח הארוך. כלולה בכך הבעייה הלא-כל-כך-קטנה של מיזוג הכבידה עם מכניקת הקוונטים. השאלה השניה כוללת לא רק את המעבר מהאנאורגני לאורגני אלא גם פרטים הנוגעים לאבולוציה של המינים ולהשלכות הביולוגיה המולקולרית. בשאלה השלישית כלולה לא רק יכולתנו להגות וליצור אלא גם טיב השיפוט האסתטי והמוסרי שלנו. אינני רואה כל סיבה מדוע לא תוכל השיטה המדעית לשמש כדי לענות או לכל הפחות לשפוך אור על השאלה “איך עלינו לחיות?” של סוקרטס, באמצעות פנייה למדעים-למחצה של היום (מדעי החברה) כמו אנתרופולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה. גם כאן מרימה המעגליות את ראשה, כי מתקבל על הדעת שמגבלות התודעה אינן מאפשרות להבין במלואו את מבנהו העמוק של מרקם המציאות, כך שייתכן שבשאלה השלישית, בנובע מן הראשונה, הראשונה מוצאת עצמה כלולה. אנו כבר רואים רמז לכך במכניקת הקוונטים, שרחוקה כל-כך מחוויית היומיום (והייתי מוסיף, כפי שזו ממפה עצמה במוחנו) עד כי איש איננו באמת מבין אותה כיום (אבל זה לא הגביל את יכולתנו להשתמש בה). חומר הסיכה של השיטה המדעית הוא האופטימיות, אופטימיות שבהינתן סבלנות ומאמץ – מאמץ משותף לעתים קרובות – ההבנה בוא תבוא. כך זה היה בעבר, ואין כל סיבה להניח שאופטימיות זו אינה במקומה היום. כמובן, מרגלות-הרים מרמזים על הרים, ואין לצפות להשיג התקדמות מהירה באמצעות ספרינטים מאומצים. המאמץ עלול להביאנו, זמנית לכל הפחות, למבואות סתומים (אולי תורת המיתרים), אבל ייתכן שמבוי סתום זה או אחר ייפתח לפתע ויחולל פרץ של הישגים. ייתכן שתבניות חשיבה שלמות שייבחנו מחדש, כמו לפני מאה שנה לערך עם הופעת היחסות ומכניקת הקוונטים, תיקחנה את ההבנה למחוזות שלפי שעה אין אפשרות לדמיין; אולי נגלה שהקוסמוס הוא רק חומר שהולדתו במתמטיקה; אולי יהיה צורך להשאיר את הבנת המודעות למכשיר המלאכותי שבו ראינו מתקן שנועד לדמות אותה בלבד; אולי, אכן – ושוב המעגליות – רק לתודעה המלאכותית שנבנה תהיה היכולת לתפוש מהי הופעת משהו מתוך אַין. אני סבור שאין דבר שהשיטה המדעית איננה יכולה להבהיר. למען האמת, עלינו לשמוח על מסעו של המוח האנושי הקולקטיבי במעלל הזה שאנו מכנים “מדע”. !(https://metrics.aeon.co/count/20123845-74b8-48d4-a0fe-df73a9e21d5b.gif)