לָרֶשֶׁת את הרוח
החופש הרוחני שאדם מקנה לעצמו יכול להתבטא ביחס של חופש מפולחן דתי, או “חופש ברוח” – אותה יכולת שיש לחלק מבני האדם להיות חופשיים ולהרחיב את עולמם הפנימי, הרוחני, וההגותי בכל כיוון שימצאו לנכון. ניטשה הראה לנו את הדרך לשם, עכשיו עלינו רק להעז לצאת למסע זה
“מי שמתחיל, כבר בחצי הדרך: העז לדעת! העז להתחיל!”
זה מוסר ההשכל שהורטיוס, המשורר הרומאי בן המאה השמינית לפני-הספירה, רוצה להעביר לקוראי החיבור שכתב, “האיגרות”. ממשפט זה גזר קאנט את המוטו שלו לתנועת הנאורות: “העז לדעת!“. לדידו של קאנט הנאורות מתחילה מהחלטתו של אדם להתבגר – להיות מסוגל להפעיל את שכלו על פני קבלת הדרכה עיוורת מזולתו. תביעה זו לבגרות קשורה באופן קרדינלי ליכולתו של אדם להטיל ביקורת על מערכת המוסר של החברה בה הוא חי. אכן, דרושה תעוזה גדולה לקרוא תיגר על המוסר החברתי אליו אדם מורגל מגיל אפס, תהליך זה מחייב חשיבה ספקנית וביקורתית. לא אחת קריאת תיגר זו עלולה להציב את האדם בסכנות הגלומות בהליכה כנגד החברה בה הוא מוקף. ובכל זאת, קאנט קורא לאדם להעז להתחיל תהליך זה של התבגרות ושחרור הרוח מהכבלים שמונעים את התפתחותו האישית, והן את התפתחות החברה.
כיצד צריך אדם השואף לחופש ברוח לנהוג בכדי להשיג חופש זה? בעוד שקאנט שאף להניע תהליך חברתי אשר יאפשר תנאים חברתיים לשימוש בתבונה, ניטשה פנה לסוגיה זו מהזווית האישית. כפי שכתב ניטשה בספר שניקרא “שופנהאואר כמחנך”: “אף אחד לא יכול לבנות את הגשר הזה אשר עליו אתה, ורק אתה, חייב לחצות בעזרתו את נהר החיים”.
אך כיצד בונים את הגשר הזה מעל נהר החיים?
לנושא זה הקדיש ניטשה חלק ניכר מחייו ומהגותו, והדברים כלולים בספרו “אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח”. לפיו, “החופשי ברוח” הוא בעל רצון עז לקביעת הערך העצמי שלו, להגדרה עצמית. אין הוא מסתפק בהגדרות שכופה החברה על האינדיבידואל - תוויות כמו “יהודי”, “חילוני”, “שמאלני”, “ימני” וכדומה, אינן רלוונטיות בעיניו בבואו להגיע לצור מחצבתו:
“מותר לשער שרוח, שבתוכה הטיפוס ה”חופשי ברוח” יבשיל וימתק ביום מן הימים לכלל שלמות, תתנסה באירוע זה בקורותיה כשחרור גדול, כי לפני כן הייתה זו רוח כבולה, אשר נראתה רתוקה למיד לפינתה ולעמודה. מה כובל חזק מכול? אילו חבלים הם אלה שכמעט אינם נקרעים?”
ניטשה מפקפק בקיומם של “חופשיים ברוח”, אך חוזה בבואם הממשמש ובא. בנוסף הוא חוזה כי ספרו יעזור להחיש את בואם:
“כך המצאתי פעם, כשהייתי זקוק להם, את ה”חופשיים ברוחם”, להם מוקדש הספר נכא הרוח ונועז הרוח זה, שכותרתו אנושי, אנושי מדי. אין בנמצא, לא היו בנמצא “חופשיים ברוח” כאלה, אך באותו הזמן, כאמור, הייתי זקוק לחברתם כדי להתקיים ברוח מרוממת בעודי מוקף רעות…שחופשיים ברוח מסוג זה אמנם יימצאו, שבין בני אירופה שלנו יימצאו מחר ומחרתיים בחורים עליזים ונועזים כאלה, בחורים בשר ודם ממשיים, ולא רק, כמו במקרה שלי, רוחות רפאים ומחזות צללים הנשקפים לעיניו של נזיר: בזאת מפקפק אני פחות מכול. אני כבר רואה אותם באים, אט-אט, ואולי אעשה משהו שיחיש את בואם אם אתאר מראש איזה גורל חולל אותם, באילו דרכים אני רואה אותם באים?”
חופשי לרוח איננו מגדיר עצמו לפי מגדר, דת, או אף בהגדרה לעומתית. שאיפתו לבסס זהות אותנטית אשר נבדלת מהנחות יסוד מועטות. ההגדרה העצמית הרוחנית ביותר לאדם החופשי לרוח, בהיותה חופשית מהגדרות, היא ההגדרה הביולוגית, זו שקושרת את האדם להווייתו הפיזית לפני ואחרי הכל. לכן אין רוחני יותר לאדם זה מלהציג את עצמו כאדם נבון - הומו ספיינס:
“צעד נוסף בדרך ההחלמה, והחופשי ברוח חוזר וקרב על החיים, אף שבאיטיות, כמעט באי-רצון, כמעט מתוך חשדנות…הוא מביט לאחור ברחשי תודה - תודה לנדודיו, לחומרתו ולניכורו מעצמו, למבטיו למרחקים ולמעופי הציפור שלו אל מרומים קרים. מה טוב שלא נישאר תמיד “בבית”, תמיד “אצל עצמו” כאותו בטלן רכרוכי וקהוי!”
אך מהי אותה דרך שאדם צריך לצאת אליה בחיפושו אחר החופש הרוחני שלו? מהם אותם כוחות שמונעים מאתנו לצאת לעבר דרך זו? ניטשה מזהיר שהדרך היינה פתלתלה ולא פשוטה בכלל. אין לאדם למהר ולהכריז על דרור נפשו לפני שבחן היטב מהם היסודות אשר מגבילים את מחשבותיו, מהם הסורגים הבלתי נראים שחוצצים בינו לבין חופשיות הרוח:
“…שום דלת אינה מוליכה אל החופש, אל האוויר הפתוח של הרצון החופשי; כל אחת, שעד כה חמקנו דרכה, חשפה מאחוריה שוב חומה בצורה של גזרת גורל היצוקה כסלע: אנו נמצאים בכלא, בחלום בלבד אנו יכולים לחלום את עצמנו חופשיים, ואין ביכולתנו להפוך את עצמנו לחופשיים…”
אותן דלתות שאנו פותחים שוב ושוב בתקווה להגיע אל החופש הן דלתות הדּוֹגְמוֹת והקיבעון המחשבתי בהם אנו לוקים. התשובות עליהן גדלנו ושעליהן לא חשבנו כלל לערער, הן אלו החומות שגם אם נצליח לחצותן נמצא עצמנו מול חומה נוספת. אך האם בכך סותם ניטשה את הגולל על האפשרות לחופשיות ברוח? האם עלינו לוותר על המסע מראש מכיוון שאין הוא מוביל לחופש אולטימטיבי? כלל וכלל לא, יש לראות את הרעיונות של ניטשה כקריאה לאדם לצאת למסע זה, אך גם כאזהרה לצאת אליו בצורה מפוכחת; הדרך רצופת מהמורות וקשיים, ובמהלכה למד החופשי ברוח שמצבו היינו מצב מתמיד של הפעלות, ולא מצב סטטי שמשמר את עצמו:
“…כעת הוא מרהיב עוז ושואל זאת בקול, וגם שומע כבר משהו בדומה לתשובה על כך. “היה אדון לעצמך, אדון גם למעלותיך שלך. לפנים הן היו אדוניך, אולם אין הן ראויות אלא להיות לך לכלים לצד כלים אחרים. עליך לקנות לך שליטה על הבעד והנגד שלך וללמוד כיצד להוציאם מהארון ולחזור לתלותם בו לפי צרכיך הנעלים. עליך ללמוד להבין את הפרספקטיבי בכל הערכה…”
האדם המעז לדעת הוא אפוא אדם שנותן משמעות ותוקף להיותו אדם בוגר, המצליח להחזיק מעמד גם באי-הידיעה ובחוסר הוודאות. התהליך הוא לעבר פיתוח היכולת להתענג על ההכרה עצמה – היכולת להכיר הן בעובדות, אך גם בהיעדרן. הרוח הכבולה היא זו המחזיקה באמונותיה מתוך חשש להרחיק לכת לעבר מקומות בלתי מוכרים. עתה נותר רק לאחל כי כולנו נעז לדעת ונעז להתחיל.