חילוניות יהודית משמעותית

דבר אינו מובן מאליו. קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. קיומה כמדינה דמוקרטית אינו מובן מאליו. את הדברים שאני כותבת כאן הצגתי בערב “תיקון שבועות בנושא רוחניות חילונית”. הם מוקדשים לאבי, אסף יגורי, אלוף-משנה במילואים, שבוי במלחמת יום הכיפורים, שלמרות שלא חשב שטוב למות בעד ארצנו, יחד עם רבים וטובים – ששילמו ומשלמים מחירים אישיים כבדים מנשוא – נלחם בעדה והאמין שנכון להיאבק למענה. אחרי רצח רבין נערך מפגש באוניברסיטת תל אביב בין אקדמאים חובשי כיפות סרוגות ואקדמאים חילוניים. המסר בדיון היה חד משמעי: נחוץ לבחור את אופי המדינה, יש להכריע בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. אי אפשר עוד להמשיך ולנסות לרבע את המעגל. הדוברים הדתיים התביישו ברצח, גמגמו, התקשו להתמודד עם העובדה שהרוצח יצא מהמחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים. הדוברים החילוניים, שזיהו עצמם כחלק ממשפחת הנרצח, הופיעו בטוחים בצדקת דרכם כהומניסטיים, ליברליים, דמוקרטיים. אם הייתה עולה בהקשר ההוא ההצעה, ששבה ועולה מדי פעם, להחליף את ההמנון מ”התקווה” של נפתלי הרץ אימבר לשיר אחר, אפשר שאותם חילונים היו מוכנים להמירו ב”אני מאמין” של שאול טשרניחובסקי:

“שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז”.

זהו שיר הומניסטי. הוא מציב את האדם—כל אדם באשר הוא אדם––במרכז, ומעלה על נס את חירותו המעשית והמחשבתית. הומניזם הוא תמיד אוניברסלי. בשירת המנון כזה, אזרחי ישראל הלא יהודים יכולים לעמוד יחד עם אזרחיה היהודיים ולשיר כאיש אחד. יהודית ודמוקרטית במגילת העצמאות, 14 במאי 1948, מוגדרת מדינת ישראל כ”מדינה יהודית בארץ-ישראל”. כשדוד בן גוריון הכריז על “מדינה יהודית בארץ-ישראל”, הוא התכוון בדיוק לכך. לא לאוקסימורון שאינו ניתן ליישוב בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. דבריו כוונו לרוב יהודי שמקיים מדינה דמוקרטית. המילה “דמוקרטיה” לא מופיעה במגילת העצמאות. יש שם התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים. למגילת העצמאות אין תוקף משפטי. דמוקרטיה היא שיטת ממשל של שלטון העם. הרעיון הדמוקרטי מומש כבר ביוון העתיקה. הדגש המודרני מושם על חופש הפרט במסגרת כל שיטת ממשל. זהו ליברליזם. בלטינית Liber הוא “אדם חופשי”, שאינו עבד, Liberalis הוא מה שראוי עבור אדם חופשי. הומניסטים מדברים על דמוקרטיה לפי ערכי הליברליזם. החל מהמאה ה-17, עידן הנאורות, מודגשים חופש הפרט ועקרונות של ממשל חוקתי: חופש דת, זכות קניין, חופש ביטוי ושוויון בפני החוק. תפיסת העולם הליברלית נוסחה ועוצבה במהפכות האמריקאית והצרפתית, ובשילוש הערכים: חירות, שוויון ואחווה. ישראלי-יהודי שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית, מדגיש ערכים ליברליים. הוא לא ירצה להדגיש את שיוכו הדתי, כי הוא דוגל בהפרדת הדת והמדינה. ישראלי-ליברלי שואף לקדם חוקים ששומרים על חופש הפרט, חופש הדת, זכות הקניין, חופש הביטוי, שוויון בפני החוק. ב-1984 זכתה מפלגת כ”ך במושב אחד בכנסת. המפלגה שאפה לביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. רשימת כ”ך נפסלה להתמודדות בבחירות הבאות. כ”ך עתרה לבג”ץ, שקבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. בעקבות כך, נוסח תיקון לחוק יסוד הכנסת שהתקבל בשנת 1985 ובו נקבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ”מדינתו של העם היהודי”, או שוללת את “האופי הדמוקרטי של המדינה”. בשנים האחרונות חלה רגרסיה באופייה הדמוקרטי של ישראל, בזיהוי המדינה כיהודית. רק יהודית. בניסיונות להגדיר בחוק את מדינת ישראל כמדינה יהודית נמצאים השמות: מדינת הלכה, מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום תרבותית, מדינת העם היהודי, מדינת לאום יהודי. יש תהום רעיונית בין התפיסה הליברלית לבין תפיסה דתית. ז’ן ז’ק רוסו, ממבשרי והוגי הליברליזם, טען שהחירות היא המטרה המשותפת לכל בני האדם. שהאוטונומיה של היחיד היא סימן ההיכר של “האנושיות”. בני אדם שלא שואפים לאוטונומיה, משולים לעבדים או לבעלי חיים. החילוניות ניסתה לנקות את ה”יהדות” מהלכסיקון. היה זה צעד מתבקש בעת החתירה לכינון מדינה דמוקרטית. זהו עדיין צעד מתבקש כחלק מהמאבק על אופיינה הליברלי (והדמוקרטי) של מדינת ישראל. בפועל, יהדות הושארה בעיקר לדתיים לפי ההלכה. ההגדרה “מדינה יהודית ודמוקרטית” הופיעה לראשונה בחוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו” וחוק יסוד: “חופש העיסוק”, שנחקקו ב־1992 וב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מאז המשיכו להתפתח גישות רבות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל. הגדרת המדינה, נכון להיום, היא עירוב בין הגישות השונות. חילוניים ויהודים הזהות החילונית של יהודים נשענת בעיקר על מסורת וגזע. המסורת מעוצבת בפזילה אל דתיים לפי ההלכה, הגזע – לפי מוצא האם. בערב שבועות מתכנסים חילונים גמורים ל”תיקון שבועות”. למה? בגלל שאנחנו יהודים. לא דתיים. שבועות, חג מתן תורה, עליו נכתב בשמות רבה – מדרש אגדה לספר שמות, שנכתב עד המאה ה-12:

“ה’ אלהים דִבר מי לא ינבא. אמר ר’ אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צייץ (צווח), עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה’ אלהיך” (שמות רבה, כט:ט).

בשעה שבה אלוהים נותן תורה משתרר שקט. מתפנה הבמה. מתקבלת תמונת עולם שבה הכל קשור בהכל (כמו באפקט הפרפר). אבל העניין העיקרי (שלא כמו באפקט הפרפר) הוא שיש היררכיה. יש סדר בעולם ויש בעל הבית. בשיר הכי חילוני שאני מכירה מוצגת תמונה הפוכה:

”[…] אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק אדם שר שירים כי הים הוא עמוק, אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק” (חנוך לוין, מה אכפת לציפור, 1970).

בתמונת העולם הזו הדברים בעולם לא קשורים בחיבור נסתר ועמוק. הם לא מצייתים לאל. הם מה שהם. אדישים זה לזה. מקריות מחליפה תכנון, סתמיות מחליפה חיבור קדוש בין כל הדברים בטבע. אם האדם מספר לעצמו סיפורים ושר לעצמו שירים זו הבעיה שלו. בשביל להתפעם מהטבע ומקסמו לא צריך להאמין באלוהים. אפשר בהחלט להתמלא במשמעות מלחשוב על החיים, על העולם, על הטבע, באופן חילוני. הטבע מלא מסתורין, עצמה, יופי, מעורר סקרנות ופליאה. חילוניות עם משמעות יכולה לדבוק במדע כמרחב שבו היא מתקיימת, משגשגת ופורחת. מבחינה פוליטית, בישראל, משמעות חילונית כזו היא לא מספיקה. כשהמדינה מוגדרת כיהודית ודמוקרטית, זו טעות להתעלם מזיהוי עצמי כיהודייה. נחוץ שחילוניים יזהו את עצמם כיהודים. בלי להתייחס לאלוהים. כשם שיש יהדות אורתודוקסית, או יהדות ציונית דתית, או רפורמית, או אשכנזית, או ספרדית, כך נחוץ להדגיש את היהדות החילונית. יש לכך חשיבות פוליטית. כאשר חילונים יהודים מפרידים בין זהותם הישראלית לזהותם היהודית זהו חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. לעומתם, זהותם של דתיים יהודיים משולבת היטב וחזק בזהות הלאומית, הקהילתית, הפוליטית והאישית. דווקא חילוניים לא עקביים בעניין הזהות, אנשים כמו וודי אלן ובוב דילן יוגדרו כיהודים, בעוד שחילוני יהודי בישראל יסתייג מלהגדיר את עצמו כיהודי. אנחנו אומרים שצריך להפריד דת ומדינה. ואנחנו מפרידים. אך ישראלים חילונים, ליברליים, שמשרתים בצבא, משלמים מיסים, שומרים על החוק, שיוצאים ל”תיקון שבועות חילוני”, הם יהודים. בגלל ההפרדה שבה ישראלים יהודים לא מגדירים את עצמם כיהודים, נוצר ואקום שמתמלא כולו בדתיים לובשי שחורים ובחובשי כיפות סרוגות. הומניסטים-ליברליים מקדשים חופש אישי, חשיבה ביקורתית, עצמאית, אינדיבידואלית. הם נגד שטיפת מוח, נגד הליכה עיוורת במסות אחרי מנהיג. אבל אין ואקום. המאמינים מלוכדים מאחורי מנהיגים ספורים. אין להם שום בעיה להיות חלק מהמון, מגוש. היום אני מבינה משהו שלא קלטתי אז במפגש אחרי רצח רבין. ההנחה שנכון לחתור כאן למדינה דמוקרטית כמו בשוויץ, שאפשר להתחיל את הפוסט-ציונות – לחתור לליברליזם והומניזם שמתעלה על זהות יהודית, ההנחה הזו שגויה. היא קיצונית כמו ההנחה שאפשר לקיים בכל שטחי ארץ ישראל מדינה יהודית עם רוב ערבי. כשחילוניים יאמצו לעצמם במוצהר ובמופגן זהות יהודית, משהו במשחק הפוליטי בישראל יכול להשתנות. כשחילוניים יתנו ליהדות פירושים וטעמים משל עצמם, ויקראו לזה דת, כן, דת, לא במובן של חוק, אלא סיפור תרבותי והיסטורי שאנו מספרים על עצמנו –– זו יכולה להיות יהדות בהלימה עם ערכי הדמוקרטיה. יש זרמים שונים ביהדות: חילוניות צריכה להיות שחקן מרכזי. כשאני מזהה את עצמי כיהודייה רק בגלל שיש לי אם יהודייה – זהו זיהוי הלכתי. אבל לראות בעצמי יהודייה בגלל החיבור לשפה העברית, חיבור לתרבות הכתובה בעברית החל מהתנ”ך ועד לספרות ולשירה בת זמננו – זה סיפור אחר. יהדות שמבוססת על בחירה סלקטיבית מהמסורת, כמו להתכנס בערב שבועות ל”תיקון שבועות”. להכיר בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט כסמלים יהודיים. להחזיק בערכי ערבות הדדית, תמיכה ביתום, באלמנה ובכל אדם באשר הוא אדם. לקדם קיום חברתי דמוקרטי המושתת על הכרעת הרוב, שיונק את שורשיו לא מיוון העתיקה, אלא מרעיון המניין ביהדות, מהכנסת של הסנהדרין וממבנה הכנסת בזמננו. הרבה דברים שבהם חילונים מאמינים מצדיקים לקרוא לעצמנו יהודים. “אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק”. אולי לציפור לא אכפת. אבל לאדם אכפת. לי אכפת. כשנפסיק להפקיר את הזהות היהודית בידי הדתיים וננכס לעצמנו זהות יהודית, עכשווית, תפורה למידותנו, אולי נשנה במשהו את המשחק הפוליטי והחברתי בישראל. נקרא לעצמנו יהודים! ישראלים, ליברלים, יהודים! בדרך זו נוכל להעשיר את חיינו. נדרוש, בשם יהדותנו, לקיים מדינה יהודית ליברלית, הומניסטית, סובלנית, נאורה. כמו שאנחנו.