הצעה לפתרון המשבר: האטומיסטים (חלק א)

בפרק הקודם ראינו שהפילוסופיה היוונית הגיעה למבוי סתום: פרמנידס הראה כי אם אנו אוסרים דיבור על האין, נובע מכך שאין כל שינוי וריבוי בעולם, אלא כולו בלתי משתנה ואחיד. היה צורך לשנות את הנחות היסוד המטאפיזיות, כדי לברוח ממסקנה בלתי-קבילה זו. אחד מהניסיונות הראשונים והמשפיעים ביותר לעשות כן היה האטומיזם. האטומיזם הומצא כנראה על ידי לאוקפיוס (Leucippus, המאה ה-5 לפנה”ס), אך פותח רבות ומזוהה יותר עם תלמידו דמוקריטוס (Democritus, המאה ה-5 וה-4 לפנה”ס). דמוקריטוס לדעתי היה מהפילוסופים החשובים ביותר, פחות בשל פיתוח האטומיזם ויותר בשל ההבנה של ההשלכות של תמונת עולם מיקרוסקופית, טבעית, שכזו. תורת האטום האטומיסטים הסכימו עם פרמנידס שמה שקיים לא יכול להפך לאין, והאין לא יכול להפוך למה שקיים. זה נכון לכל עצם שקיים (הוא לא יכול פתאום לצוץ מהאין, או להעלם אל האין), אבל גם לתכונות של החומר – תכונה של משהו קיים לא יכולה להפך לאין, ולכן תכונותיו לא יכולות להשתנות. לפיכך, גרסו האטומיסטים, כל הדברים הקיימים הם נצחיים ולא משתנים. אך בניגוד לפרמנידס, האטומיסטים התעקשו שדווקא ניתן לדבר על האין במובן חשוב – אפשר לדבר על חלל ריק, על מקום שאין בו כלום, על האין שבין חלקיקי החומר. זה מאפשר להם לפתור את הפרדוקס: אמנם מה שקיים (ה”יש”) לא משתנה, אבל המציאות מורכבת גם ממה שקיים (החומר) וגם מהריק שבין מה שקיים. כך יכול להיות שינוי וריבוי של דברים בעולם – בגלל שיש הרבה חלקים של “יש”, שכל הזמן מתחברים ביחד ומתנתקים וכך יוצרים מבנים מגוונים המשתנים עם הזמן.

לאוקיפיוס חשב שיש לו טיעונים שיסתדרו עם הניסיון ולא יתעלמו מהתנועה ומספר הדברים [הריבוי] אך גם לא מהביאה לידי קיום או ההתאיינות. במובן זה הוא התחשב בתופעות, אך הוא הסכים עם הדוגלים באחד [פרמנידס] שאין שום תנועה בלי האין, ואמר שהריק, שהוא לא [קיים], קיים לא פחות מאשר מה שכן [קיים]. באופן יותר מדויק הקיים הוא רצף [לא מכיל ריק] באופן כללי, אך הוא אינו דבר אחד אלא אינסוף דברים [אטומים] שבלתי נראים בשל גדלם הקטן. הם נעים בריק (שכן הריק קיים), וכאשר הם מתרכבים יחדיו הם מביאים דברים [גדולים יותר] לכדי קיום, וכאשר הם נפרדים זה מזה דברים [גדולים] אלו חדלים מלהתקיים. – אריסטו (המאה ה-4 לפנה”ס)Ar. GC I.8, (325a23)

האטומיסטים חשבו שהם יכולים לדבר באופן כזה על ה”אין” כי הריק אינו באמת “אין” לכל דבר. יש לו תכונות מסוימות – אנו יכולים, למשל, לומר שהמרחב הוא “תלת ממדי”, שהוא נמשך לאינסוף לכל כיוון, וכן הלאה. לכן ניתן לדבר על מקום, על חלל, שיש לו תכונות, אך שאין “כלום” בתוכו, שיש “אין” בתוכו, בלי לשגות בשגיאה שפרמנידס עמד עליה, כלומר בלי לדבר על האין כאילו שהוא משהו.

הוא [קולוטס] מאשים אותו [את דמוקריטוס] קודם כל בהטלת כל החיים לבלבול … קולוטס הוטעה על ידי הניסוח של דמוקריטוס. כאשר הוא [דמוקריטוס] אמר שמשהו [קיום, חומר] הוא אינו יותר מאשר אין [ריק], הוא קרא ל”דבר” גוף ול”שום דבר” ריק, שכן גם לזה [לריק] יש טבע ומהות משלו. – פלוטארכוס (המאה ה-1 וה-2 לספירה) Plut. Col. 1108 F

גם היום, הדעה הרווחת היא שלא ניתן לדבר על האין, אך ניתן לדבר על החלל, שיש לו תכונות מסוימות גם כשאין בו חומר. כך למשל, כאשר הפיזיקאי (והאתאיסט) לורנס קראוס כתב ספר בו הוא מסביר כיצד היקום נוצר מ”כלום”, כלומר ממצב הריק הקוונטי, מיהרו הפילוסופים להוקיע את זה כאי-הבנה של מה זה “כלום”:

אבל זה פשוט לא נכון. מצבי הריק של תאוריות שדות קוונטיות יחסותיות הם סידורים מסוימים של חומר פיזיקלי, לא פחות מג’ירפות או מקררים או מערכות שמש. המקבילה לאין-כלום בתורת שדות יחסותית קוונטית אינה מצב כזה או אחר של השדות – אלא אי קיום השדות כלל! העובדה שמצב מסוים של שדות מתאים במקרה לקיום חלקיקים ואילו מצב אחר [הריק הקוואנטי] לא אינה מסתורית יותר מהעובדה שמצבים מסוימים של תנוחות האצבעות שלי מתאימים לקיומו של אגרוף ומצבים אחרים לא. והעובדה שחלקיקים יכולים, על פני זמן, לצוץ אל ומחוץ למציאות …אינה יותר מסתורית מהעובדה שאגרופים יכולים, על פני זמן, לצוץ ולהעלם כאשר האצבעות שלי משנות את תנוחתן. ואף אחד מהמקרים הללו [של לצוץ אל המציאות] – אם אתה מביט בהם נכונה – אינו קרוב בכלל להיות באזור של היווצרות מכלום. – דיוויד אלברט, פרופסור לפילוסופיה (אוניברסיטת קולומביה)

שימו לב שיחד עם זאת, המהלך של האטומיסטים מאוד בעייתי. הם בפועל מתייחסים לחלל פעמים רבות כאילו שהוא כלום, ובמידה שהם מתייחסים אליו כעל בעל תכונות הם לא מסבירים למה הנימוקים של פרמנידס כנגד הריבוי והשינוי לא חלים עליו. לא ברור מדוע מצד אחד היש או תכונות היש אינם יכולים להפוך לאין, אך מצד שני אנו כן יכולים לדבר על האין שבין האטומים. חלקיקי החומר שעליהם דיברו האטומיסטים נקראים “אטומים” כי הם בלתי ניתנים לחלוקה. זה מה “שאטום” אומר ביוונית – בלתי ניתן לחלוקה. בכך הכוונה אינה שאין להם חלקים (כגון “חצי שמאלי, וחצי ימני”), אלא שפיזית אי אפשר לחלק אותם. זאת מכיוון שהם, כאמור, בלתי ניתנים לשינוי – שכן ה”יש” (התכונות שלהם, כולל למשל הצורה והגודל שלהם) לא יכול להפוך ל”אין”.

…והם אמרו שהרבים לא באים מהאחד, שכן לא ניתן לחלק את האטום; וכן משהו [אחד] שהוא רציף באמת [היש] אינו בא מהרבה, אלא כל דבר [גדול יותר מאטום] נראה שהוא בא לידי קיום בשל ההתחברות של האטומים [המרכיבים אותו]. – סימפליקיוסSimpl. in De caelo, 699.22:

האטומים הם לפיכך גושים של “יש”, של מה שקיים. אין להם תכונות נוספות, הם פשוט גושים של “יש”. לכן, יש להם בהכרח צורה וגודל מסוימים, אבל זהו. והם יכולים להיות בכל צורה וגודל שהם. למעשה, מאחר שאין סיבה שהם יהיו בגודל אחד או בצורה אחת יותר מאשר שהם יהיו בגודל או צורה אחרים, האטומיסטים הסיקו שכל הגדלים והצורות קיימים. קיימים לכן אינסוף אטומים, בכל הצורות והגדלים.

לאוקיפיוס …הניח… שמספר הצורות (של היסודות) הוא אינסופי שכן אין יותר מזה [צורה וגודל מסוימים] מאשר מזה [צורה וגודל אחרים] – תאופרסטוטס (המאה ה-4 וה-3 לפנה”ס) Simpl. in Phys. 1.2, 148b 15, 28.4ff. (= Theophr. Phys. opin. Fr. 8 : Dox. 483

דמוקריטוס… אומר שזה אפשרי שאטום יהיה גדול כמו עולם [שלם] – אאטיוס (המאה ה-1 או ה-2 לספירה) Aet. I.12.6 (Dox. 311)

בפועל, נראה שדמוקריטוס חשב על האטומים כקטנים לרוב, לפחות על פני הארץ, ולכן איננו רואים אותם אלא רק גופים גדולים הרבה יותר, המורכבים ממספר עצום ורב של אטומים.

דמוקריטוס לא אמר שהאש או הנפש מורכבת מאותם חלקיקי אבק אשר נראים מבעד לחלונות [כאשר קרני השמש מאירות אבק באויר], או באופן כללי שהם אטומים. הוא אמר במקום זאת שממש כמו שהם [חלקיקי האבק] נמצאים באוויר אבל אנו לא רואים אותם כי גודלם הקטן הופך אותם לבלתי-נראים, עד לאותו זמן בו הם נגלים לאור קרני השמש הזורחים מבעד לחלונות, באופן דומה הגופים האטומיים בלתי-נראים ומרקמם לא מורגש בשל גדלם הקטן – פילופונוס (המאה ה-5 וה-6 לספירה) Philop. ad loc. 67.21

הצורה של הכדורים המרכיבים את האש הייתה כשל כדורים. לגבי שאר החומרים, דמוקריטוס חשב שיש להסביר איך ארבעת היסודות המסורתיים בהגות היוונית (אדמה, אש, אויר ומים) נהפכים זה לזה ולחומרים שונים, ולכן קבע כי חומרים ככלל מורכבים מתערובת של אטומים בגדלים וצורות שונים. זה אפשר לו להסביר את הפיכת חומר אחד לחומר אחר, כגון התייבשות בוץ לכדי אדמה, על ידי היפרדות אטומים מסוגים שונים.

אלו הן הדעות המזעזעות של דמוקירטוס או אולי אפילו של לאוקיפיוס לפניו: שישנם חתיכות שחלקן חלקות, אחרות מחוספסות, אחרות כגולות, חלק בעזלות זוויות או ווים, חלק עם קימורים כאילו שהן עקומות.- קיקרו (המאה ה-1 לפנה”ס) Cic. ND I.24.66

הם אמרו שהצורה הייתה כדורית רק במקרה של האש והאטומים החודרים אותה, שכן זה סביר שהיא חודרת דברים ושהיא קלת תנועה, וגם שהיא נעה ומפרידה דברים, ובוערת דברים שהיא מתקרבת אליהם בשל כך שהיסודות שלה קטנים וחלקים ועגולים… הם אומרים שהאוויר מורכב מהיסודות הקטנים ביותר בקשר לצורה, והמים מגדולים יותר, ושהאדמה מגדולים עוד יותר; אלו לא שונים יותר בצורה, אלא כל אחד מורכב מכל הצורות, כלומר מאותן הצורות. - סימפליפיקוס Simpl. In De caelo. 610.18

הם אומרים שכאשר האדמה הופכת למים [כגון בדחיסת בוץ] זה בשל ההפרדה, כאשר השינוי מתרחש חלק או רוב האטומים שמרכיבים את האדמה מתחלקים [זה מזה] ומופרדים זה מזה, ושהאדמה מגיעה מהמים על ידי הפרדה, המחלקת ומפרידה [מהאדמה] את כל או רוב האטומים אשר יוצרים מים - תמיסטיאוס (המאה ה-4 לפנה”ס) Themist. ad loc. 179.384

הרעיון שישנם אטומים מיקרוסקופיים הנעים בריק ומרכיבים את כל החומרים על ידי תרכובות שלהם כן מתאר היטב את הכימיה ואת הפיזיקה של הדברים המורכבים מהאטומים, כגון אדמה, אויר, מים ואש, עצים וחיות, כוכבים וכוכבי לכת, וכדומה. מבחינה זו, אם כך, הרעיון האטומי עובד היטב. אמנם, האטומים שאנו מדברים עליהם במדע מודרני (מימן, פחמן, וכדומה) ניתנים לחלוקה, אך זה הבדל קטן כי אפשר לעבור במקום זאת לדבר על החלקיקים האלמנטריים שמרכיבים אותם (אלקרונים, קווארקים), שאינם ניתנים לחלוקה, כך שגם מבחינה זו דמוקריטוס קלע למטרה. אולם, חשוב להדגיש שהאטומיזם אינו מתאים לתמונת העולם הפיזיקלי העכשווית שלנו. אנו אמנם מאמינים כיום כי כל הדברים מורכבים מכמות קטנה של יסודות, שאנו קוראים להם “שדות קוונטיים”, אך שדות אלו קיימים בכל מקום במידה שונה, ובמקום לדבר על תנועת חלקיקים בריק אנו מדברים על תנועת גלים בשדות אלו, כמו גלים על פני המים שמשנים כמה מים יש מעל כל נקודה. למעשה, אין כלל ריק, אין מקום שבו אין כלל את היסודות הללו – ה”ריק” הקוונטי אינו ריק מחלקיקים, הוא אינו אין כלל. החלקיקים והשדות היסודיים גם שונים מהאטומים של דמוקריטוס בכך שישנם כמה סוגים שלהם, שהם יכולים לגדול ולקטון בכמותם, ושאין להם כמות אחת מוגדרת (שכן הם שדות קוונטיים). התובנה הגדולה של דמוקריטוס: העולם הוא אשליה למרות זאת, האטומיזם של דמוקריטוס היה התפתחות חשובה שבמובנים רבים נמצאת עמנו עד היום. אנו עדיין חושבים על המציאות כמורכבת מחלקים מיקרוסקופיים הפועלים על פי טבעם, ממש כמו דמוקריטוס. ולזכותו של דמוקריטוס יאמר שהוא הבין היטב את ההשלכות של תמונת עולם שכזו. לכן רוב התובנות של דמוקריטוס רלוונטיות עד ימנו אנו! דמוקריטוס הבין היטב, למשל, כי נובע מתורתו שהמציאות שאנו חשים בה אינה המציאות האמיתית. חשוב למשל על שולחן אדום. בעולם החוויות, בעולם שאנו חווים, אנו רואים “שולחן אדום”, אבל במציאות אין “שולחן” כלל, ובוודאי שלא “אדום”. במציאות יש רק אטומים וריק. אנו קוראים למשהו “שולחן”, אבל זה רק שם שאנו מחליטים לתת לאוסף משתנה ולא-יציב מסוים של אטומים. אנו קוראים למשהו “אדום” כי אטומים שהוא משיל ומפזר סביבו (היום היינו אומרים – חלקיקי האור שהוא מפזר סביבו) פוגעים בנו בצורה כזו שהוא מייצר בנו תחושה מסוימת של “לראות צבע אדום”, אבל הצבע האדום לא קיים במציאות – מה שקיים במציאות זה רק סידורים של אטומים שגורמים בנו תחושה כזו. מכך נובע גם שהתחושות שלנו יחסיות, בעוד המציאות אובייקטיבית: משהו יכול להיות מתוק לאחד ומר לאחר, למשל, כי אותו הדבר במציאות (אותו סידור של אטומים) יוצר באנשים שונים תגובות שונות.

דמוקריטוס… נפטר מהתכונות, כאשר הוא אומר “על פי המנהג חם, על פי המנהג קר, אך במציאות רק אטומים וריק”, וגם [כאשר הוא אומר] “באשר למציאות איננו יודעים דבר, שכן המציאות היא תהום עמוקה”. – דיוגנס לארטיוס (המאה ה-2 וה-3 לספירה) DL IX.72

מכך שהדבר נראה מר לחלק ומתוק לאחרים, דמוקריטוס טען שהוא לא מתוק ולא מר. – סקסטוס אמפירוקוס (המאה ה-1 לספירה) Sext. PH II.63

דמוקריטוס אומר שהדברים שאנו חשים בהם אינם קיימים, אלא שתחושותינו בהם אינם אלא מצבים ריקים [לא משקפי-מציאות] של החושים, ושבעולם החיצוני אין דבר מתוק, מר, חם, קר, לבן, שחור או כל דבר אחר הנראה למישהו, שכן אלו אינם אלא שמות למצבנו [הפנימיים] – סקסטוס אמפירוקוס Sext. M VIII.184

דמוקריטוס גם עמד על הפרדוקס שבכך: אנו מסיקים את עובדת קיום האטומים מתוך נתוני החושים שלנו, מתוך החוויה החושית שלנו. אך הסקה זה עצמה מערערת על החוויות שלנו, וחושפת שהן אשליה.

אם מישהו לא יכול אפילו להתחיל אלא במה שהחושים מראים, כיצד אפשר לסמוך עליו כאשר הוא תוקף את נקודת ההתחלה שלו עצמו? דמוקריטוס היה מודע לכך: כאשר הוא תקף את החושים במילים “על פי המנהג צבע, על פי המנהג מתוק, על פי המנהג מר, אך במציאות רק אטומים וריק” הוא כתב שהחושים מגיבים כך: “שכל עלוב, אתה מקבל את הראיות שלך מאיתנו, אך אתה מורד בנו? מרידתך היא מפלתך שלך”. – גלן (המאה ה-2 וה-3 לספירה) Galen On medical experience, fr. ed. H. Schöne (Berl. Sitz.- Ber. 1901, 1259.8) [15.7 R. Walzer, Oxford, 1944

בקרב אפולוגיסטים דתיים מתוחכמים-יותר, נימוק זה משמש עד היום. כך למשל האפולוגיטס הקתולי אדווארד פסר כותב

כך הסבר של “חום” במונחים של תנועת מולקולות נראה, בייחוד כאשר הוא משולב במידע נוירולוגי מדעי, כהסבר של “חום” במובן של תחושה חושים מסוימת; הסבר של “אדום” במובן של אור באורך גל מסוים נראה כמו הסבר של “אדום” במובן של תחושה חושית מסוימת; וכן הלאה. אך זהו בלבול, זה מקרה עדין של כשל אקוויויקציה. מונחי המפתח התאורטיים – תנועה מולקולרית, אורך גל של אור, תבניות ירית נוירונים, וכן הלאה – תמיד מובנים לאור הבנה מכניסטית של עולם הטבע אשר נובעת מפרויקט נישול החומר מסיבות סופיות, תכונות חושיות, וכדומה שהותחל על ידי הפילוסופים המודרנים, והגדרתו [של החומר] מחדש במונחים מתמטיים מופשטים. “להסביר” תכונות חושיות […] במונחים “מדעיים” שכאלה (כלומר מונחים מכניסטיים ו”אובייקטיבים”) זה בעצם לשנות את נושא הדיון. – אדווארד פסר (2009) .– Edward Feser, Schrödinger, Democritus, and the paradox of materialism (2009)

אני חושב שיש גרעין של אמת בטיעון זה. זה נכון שלא ניתן לשייך תודעה, ולכן תחושת חושים, לחומר בלי, ובכן, לשייך תודעה לחומר. כאשר אנו מתארים תבניות נוירונים המגיבות לטמפרטורה גבוהה, אנו לא מתאים תחושה של “חום”. יש צורך ללכת צעד אחד מעבר לכך, ולהניח מפורשות שתבניות אלו מרגישות לנו “חם”. יש להניח מפורשות שהמוח הוא חומר שיש לו תודעה, וחוויות החושים שלנו הן חלק מאותה תודעה. אבל, מכך לא נובע שהתכונות שאנו רואים בעולם סביבנו – תכונות כגון חום, צבע, וכדומה – קיימות במציאות. דמוקריטוס צדק לחלוטין שהחוויות שלנו הן התגובות שלנו למציאות, ולא המציאות עצמה. במציאות עצמה אין תכונות כגון חום או צבע, אלא שדות קוונטיים רוטטים בלבד. התוספת היחידה שאוסיף לכך היא שתבניות מסוימות של שדות קוונטיים רוטטים, גם חשים תחושות מסוימות; שבמצבי מוח מסוימים עולה תחושה של “חום”, במצבי מוח אחרים תחושה של “ראיית אדום”, וכן הלאה.