העתיד על פי פרויקט ונוס

האם פרויקט ונוס הוא האלטרנטיבה לצורת חיים אחרת, בריאה יותר, או שמא אוטופיה? פרויקט ונוס הוא רעיון, נקודת מבט, שצובר תאוצה בקרב האוכלוסייה הצעירה ברחבי הגלובוס. מנקודת מבט זו, נגזרות שיטות כלכליות וחברתיות מודרניות המתאימות למאה ה-21 ואשר יחליפו את השיטות המיושנות בהן אנו משתמשים היום. שיטה כלכלית שכזו תביא אנשים לעסוק בעבודות שבאמת מעניינות אותם, מאתגרות אותם, ומביאות להם סיפוק אמיתי בחיים (בלי עבודות זניחות שגורמות לנו לתסכול ולחוסר חשק לקום בבוקר), תוך כדי כך שרמת החיים תעלה משמעותית, כלומר, פחות לחץ, פחות שעות עבודה ביום, יותר חופשות בשנה וכל זה כדי שרמת החיים החומרית תעלה גם היא. שיטה זו, שנקראת ‘כלכלה מבוססת משאבים’ תביא לכך שיהיה לנו יותר פנאי לפתח את הקשרים החברתיים שלנו: לבלות עם הילדים ועם החברים שלנו ולהכיר את השכנים לקהילה, מבלי לוותר על רמת המחייה החומרית. במילים אחרות ומקצועיות יותר, פרויקט ונוס מציע שיטה כלכלית שתיקח את תהליך הגסיסה הכואב של הכלכלה הנוכחית שלנו, תהליך אותו מכנים כלכלנים “אבטלה טכנולוגית”, ותהפוך אותו לתהליך חיובי, של הבראה כלכלית, שתעבוד למען כולנו, ולא רק למען ציבור קטן בחלקה העליון של הפירמידה. מדוע פרויקט ונוס אומר שהשיטה הזו גוססת, ומהי אבטלה טכנולוגית בדיוק? בדיוק כפי שאנו כבר לא צריכים שרוב האוכלוסייה תעבוד בחקלאות מכיוון שיש לנו טרקטורים, קו-נוע ומכונות קטיף, ככה מאז שנות השבעים; אנחנו כבר לא צריכים שרוב האוכלוסייה תעבוד בייצור. למעשה, כבר מאז שנות השישים, מכוניות מיוצרות במפעל בתהליך שהוא 96% אוטומטי,ללא התערבות אדם שמרכיב ומלחים דלתות לרכב, כשכל זה הכל נעשה באופן אטומטי. היום, עם התקדמות הרובוטיקה ועם תכנות מתקדם, כשאפליקציה אחת יכולה להחליף אלפי בנקאים בישראל, אתר אחד יכול להחליף אלפי אנשי שירות בישראל - כל התהליך הזה של מיכון ואוטומציה מאיים על מקומות העבודה של האנשים וגורר פיטורים המוניים. הם קוראים לזה ‘ייעול’, וחשוב שנשאל את עצמנו “ייעול עבור מי?”, וזה כמובן ייעול עבור בעלי ההון, ולא עבור מי שפוטר. עבור המפוטר החיים לא הפכו יעילים יותר. המכונית האוטונומית של גוגל תוציא בעתיד הקרוב עשרות מיליוני נהגים מקצועיים בעולם משוק העבודה. מכונות הקפה האוטומטיות של סטארבאקס, למשל, יוציאו מיליון מכיני קפה (בריסטות) משוק העבודה. למעשה, כמעט מחצית מהעבודות הקיימות היום ניתנות למיכון בעתיד הקרוב. אוקיי, ברור שמשרות מסוימות נעלמות, אין חלבנים יותר וגם לא נערי המעלית ומדליקי מנורות הרחוב, אבל נוצרות עבודות חדשות כל הזמן, לא? כן, זה נכון שנוצרות עבודות חדשות, אבל עבודות חדשות אלו לא מהוות חלק משמעותי בכוח העבודה. לצורך הבנת סדרי הגודל, חמשת חברות ההייטק הבינלאומיות הגדולות בעולם: גוגל, פייסבוק, אפל, מייקרוסופט ואמזון מעסיקות יחד כחצי מיליון איש. וולמארט, רשת סופרמרקטים גדולה שעובדת רק בארה”ב, מעסיקה כשני מיליון איש, מקדונלדס מעסיקה כשני מיליון איש. אנחנו נצטרך לפתוח משהו כמו עשר חברות גוגל כל חודש רק בכדי לעמוד בקצב המשרות החדשות שאנחנו צריכים לייצר עבור הנכנסים החדשים לשוק העבודה, וזה מבלי להתחשב במשרות שאנחנו מאבדים לטובת אבטלה טכנולוגית. יתרה מזאת, המשרות החדשות עוברות אוטומציה אפילו יותר מהר מפעם. פיתוח אתרים הייתה עבודה מאוד קשה בעבר, לכתוב שורת קוד אחרי שורד קוד. וויקס ווורדפרס הפכו את העבודה הזו ל 90% אוטומטית, ועל אף שיש היום הרבה יותר אתרים מבעבר, כמו בוני האתרים שהולכים ומצטמקים. מעבודה נחשבת, היא הפכה לעבודה שכל ילד יכול לעשות. מה זה אומר? המשרות שנעלמות, לעתים משרות שמחזיקות משפחות שלמות בהן רק לאחד מבני המשפחה יש עבודה. תופעת איבוד העבודות לטובת האוטומציה נקראת אבטלה טכנולוגית וכלכלנים מכנים אותה “מנגנון ההרס העצמי של השוק החופשי”. ומדוע זה מנגנון הרס עצמי? כי אם הציבור מאבד את העבודה שלו, ולכן גם את כוח הקניה שלו, הוא לא יכול לקנות את המוצרים שהמפעלים (האוטומטים) מייצרים ולכן המפעלים סוגרים את הדלתות שלהם והכלכלה שלנו עוצרת. קורסת. אז פרויקט ונוס נגד טכנולוגיה ואוטומציה? ממש לא. אנשים מפחדים מתהליכי האוטומציה, הם לא אוהבים את המיכון, והמודרניזציה, ומנקודת המבט שלהם אנחנו לגמרי יכולים להבין אותם. כל הדברים האלה פוגעים להם בכוח הרכישה, כלומר ביכולת לשלם משכנתא, לקנות אוכל טוב לילדים שלהם ולהעניק להם פעילויות אחר הצהריים. אנחנו, בפרויקט ונוס, לא אומרים שטכנולוגיה היא רעה או טובה. טכנולוגיה היא בסה”כ השתקפות של ערכים אנושיים ואפשר להשתמש בה לטובה או לרעה. למה אנחנו מתכוונים? היום, כשבעל מפעל קונה טכנולוגיה חדשה, שמקצרת את העבודה, הוא מפטר אנשים ואינו צריך אותם יותר. בכלכלה שפרויקט ונוס מציע, כשאנחנו מקבלים טכנולוגיה חדשה למפעל, אנחנו קוראים לכל העובדים ואומרים להם: “קיבלנו את המכונה האדירה הזו, שתעזור לנו ותוריד מאיתנו את העומס של העבודה, כך שמעכשיו כל אחד מכם עובד רק ארבע שעות ביום במקום שמונה ומקבל חודשיים חופש בשנה במקום שבועיים”. המדע נתן לבני האדם מסוק, והם יכולים להשתמש בו על מנת להציל אנשים מהוואדי ולהביא אותם בזמן שיא לבית החולים ולהציל את חייהם, או שהם יכולים להתקין על המסוק מכונת ירייה ולרסס כפרים שלמים. הטכנולוגיה עצמה היא לא רעה או טובה, אלו הערכים שלנו שיקבעו כיצד נשתמש בה, ונכון להיום, לרוב, אנחנו לא משתמשים בה לטובתנו, אלא לטובת מיעוט קטן. מדוע פרויקט ונוס קורא לשיטה הכלכלית שבה משתמשים היום מיושנת, אנחנו לא בעידן מודרני? התחלנו להשתמש בחוקי המשחק הנוכחיים בערך לפני 250 שנים, שזה בערך הזמן שהמערב גילה את אוסטרליה. באיזה אמצעים המערב גילה את אוסטרליה? עם סירות מפרש. מעץ. בתקופה ההיא, רמת הטכנולוגיה הייתה כה נמוכה, שרוב האוכלוסייה עבדה בחקלאות. לא הייתה מערכת סניטרית וביוב בערים, כלומר, לא היו אפילו ברזים עם מים זורמים. גם ילדים בני עשר תרמו מה שיכלו למאמץ העבודה, הביאו סלסילות ריקות מקש לקוטפים, הגישו מים, כל מה שהיה אפשר. תחשבו על זה; רוב האוכלוסייה עבדה מהבוקר עד הלילה רק בשביל הדבר הכי בסיסי - ליצר לנו מזון. אבל מאז ועד היום, השינויים שעברו בידע שלנו כאנושות, הטכנולוגיה שלנו, האוטומציה, אמצעי הייצור - אלו שינויים אדירים! היום במדינות המערב 1% מהאוכלוסייה הם חקלאים ואנחנו מצליחים לייצר עודף מזון. אנחנו יכולים לייצר היום שפע. למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים שפע? דמיינו לכם שהיה יורד ממש עכשיו גשם של זהב. מה הייתם עושים? הייתם זורקים את העלון שבידיים שלכם ומתחילים לאסוף את כל הזהב מהרצפה. הייתם מרוקנים את תכולת התיק שלכם בשביל שיהיה לכם עוד מקום לזהב שנופל מהשמיים. אבל אם גשם הזהב היה ממשיך לרדת ברציפות שלוש שנים? הייתם מרוקנים את התיקים שלכם מזהב, את כל מה שאגרתם בבית הייתם מטאטאים החוצה כשאפילו את טבעות הזהב שלכם הייתם זורקים, כי מחסור הוא הכוח המניע בכלכלה שלנו, הוא מה שיוצר לדברים את הערך. אם תפוזים היו גדלים בכל מקום בעיר, אף מכולת לא הייתה יכולה למכור תפוזים בכסף, אז במערב נוצר לנו קונפליקט בין שיטה כלכלית ישנה, שבה רק לדברים שנמצאים במחסור יש ערך עם טכנולוגיה, אוטומציה ואמצעי ייצור שיכולים לייצר כל דבר, כך שהוא לא ימצא יותר במחסור. במקום לשנות את חוקי המשחק שלנו, התחלנו להתמחות בייצור מחסור. מה הכוונה להתמחות ביצור מחסור? אולי שמעתם על על כך שחקלאים בכל העולם שורפים דרך קבע מזון. מה יקרה אם יהיה יותר ממספיק מזון בעולם, כמו במקרה של זהב מהפסקה הקודמת? מחירו ירד לאפס או קרוב לאפס והחקלאים לא יוכלו להרוויח ממכירתו ולשלם עבור הטרקטורים, הדלק או הדשנים. בארה”ב, הממשל מראש משלם סובסידיות לחקלאים רבים על מנת שלא יגדלו מזון, שישאירו את האדמה לא מעובדת ואת הטרקטור שיעלה אבק בסככה. הם עושים את זה על מנת שלא יהיה בטעות יותר מדי מזון, כך שמחירו ירד ושוק המזון ייעצר. דרך אחרת לייצר מחסור מלאכותי (בניגוד למחסור האותנטי שהיה מנת חלקנו לפני 250 שנים) היא דרך התיישנות מתוכננת. חברות רבות מעסיקות את המהנדסים הטובים ביותר ומטילות עליהם את המשימה לייצר את המוצר, כך שהוא יתקלקל או יתבלה אחרי בין שלוש שנים וחודש לשלוש שנים וארבעה חודשים. למה זו המשימה? כי תקופת האחריות היא לשלוש שנים. נדרשת הנדסה דיי טובה בשביל לעשות את זה. אם תשאלו את ההורים והסבים שלכם, הם יספרו לכם איך פעם מכונת כביסה או טלוויזיה, החזיקה קרוב לעשרים שנים. אנחנו כמעט לא מכירים מוצרים כאלו היום. הטלפונים שלכם מאוד שבירים כי אם הם נשברים אתם תצטרכו לקנות טלפון חדש, וזה מעולה לעסקים של ייצרני הטלפונים. אבל הטלפונים הציבורים של בזק- לא משנה כמה תתעצבנו ותדפקו את השפופרת על הטלפון עצמו,הוא לא יישבר כי אם זה יקרה, בזק תצטרך לתקן אותם וזה לא טוב לרווחים של בזק. אם הטכנולוגיה הזו קיימת, ואם זה יעיל ומשתלם, למה לא רואים אותה היום? כשאנשים אומרים שמשהו לא יעיל והוא לא משתלם כלכלית, השאלה המתבקשת היא שאתם תמיד צריכים לשאול היא “משתלם למי?“. השיטה הכלכלית הנוכחית לא בודקת מה משתלם לחברה כולה, אלא מה משתלם לאותו בנאדם שצריך להשקיע. בז”ן היא חברה לזיקוק נפט המזהמת את האוויר באזור חיפה. ישנם היום אמצעים טכנולוגים, כמו פילטרים אלקטרו-סטאטים ואמצעים נוספים, שהיו יכולים להפחית את הפליטות שלה ב 90%. אבל עבור בז”ן, התקנה של פילטרים כאלו היא הוצאה שאין רווח בצידה, אז למה שתעשה את זה? אבל אם נדמיין מצב שבו בז”ן צריכה לשלם את חשבונות הבריאות של תושבי חיפה, אלף שקלים ליום אשפוז לאדם, סרטן שעולה מיליון שקלים ומעלה לאדם, כל ההוצאות האלו היו גורמות להם לשים אמצעי סינון וזה היה משתלם להם, אבל בשיטה הנוכחית שלנו, לא הם משלמים את ההוצאות האלו אלא אנחנו. באותו האופן ל”חיפה כימיקלים” לא משתלם להגן על מיכל באמוניה במפרץ חיפה מפני טילים, רעידות אדמה או גל שרפות במזג אוויר יבש, וגם לא משתלם להם להעביר אותו לנגב, למקום מבודד מאוכלוסיה. אם הם היו צריכים לשים קרן פיצוי לנזקי חיים ורכוש פוטנציאלים של תושבי חיפה (שמוערכים בעשרות אלפי הרוגים ועשרות מיליארדי דולרים), מזמן היו מעבירים את המיכל או ממגנים אותו. אפשר לומר בברור, שבהסתכלות כוללת (על כלל החברה) לשים חומר נפץ בכמות כזו בתוך ריכוז אוכלוסין,זה לא יעיל. אבל אם ‘חיפה כימיקלים’ מסתכלת רק על הרווחים וההוצאות שלה, לא משתלם לה לעשות העתקה של המיכל. אז מה פרויקט ונוס מציעים לעשות? לחוקק כל מיני חוקים שיחייבו את אותן חברות האלה לקחת אחריות על הדברים האלה? לא. זה לא מה שאנחנו מציעים. האמת היא, שלצערנו, האפשרות לתקן את העוולות הללו דרך חקיקה היא מוגבלת ביותר מכיוון שאם הצעת חוק שתדרוש התקנה של מסננים תעלה לבז”ן למשל מאה מיליון דולר, הרבה יותר משתלם להם לתת שני מיליון דולר ללוביסטים שיטרפדו את החוק הזה בוועדות השונות בכנסת. ללוביסטים האלה יש כל מיני אמצעים. אם תציעו לחבר כנסת חצי מיליון שקל הוא אולי יסרב בנימוס, אבל אם תציעו לו עשרה מיליון שקלים, הוא כבר יצטרך לחשוב על זה. ראינו שחוקים זזים לטובת בעלי הון גם תמורת מעטפות עם עשרות אלפי דולרים. זה לא שכל הפוליטיקאים מושחתים, לא צריך להשחית את כולם בשביל לדאוג שהעניינים יזוזו לטובתך, שהרי אם אתה רוצה להטות משחק כדורגל, אתה לא צריך לשחד 22 שחקנים ושופט, מספיק שתקנה מספר שחקני מפתח. יתרה מזו, לא תמיד צריך ממש להציע מעטפות עם כסף. הרבה פעמים שליחי הציבור יודעים שלכהונה שלהם יש סוף, והם ירצו לעבוד בחברות הגדולות במשק, אבל אם תלך נגד בעל הון שכזה, יהיה לך מאוד קשה למצוא עבודה ראויה בשוק הפרטי כשתסיים את השירות שלך במגזר הציבורי. במערכת כלכלית בה הכל עומד למכירה, מה שאנחנו מקבלים זה את הממשלה הטובה ביותר שאפשר לקנות. אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו אומרים, היינו רוצים להגיד שאנחנו חיים תחת מערכת מעולה ושאנחנו המדינה הטובה בעולם, אבל זה נדמה שזה לא באמת המצב. אם להיות כנים, אלה לא רק התאגידים הגדולים שהם מושחתים. במערכת הכספית כולנו מושחתים. המערכת מציבה אותנו אחד מול השני ומי שרוצה להיות מתחשב בצרכים של האחר, עלול להגיע הביתה והאור לא יידלק כיוון שלא שילם את חשבון החשמל. במילים אחרות, אם הייתם עובדים בחנות כלבו ומישהו היה מבקש מכם מנורה והייתם אומרים לו שבחנות ממול מוכרים אותה בחצי מחיר, אז אולי הייתם עובדים ישרים, אבל לא הייתם עובדים שם עוד זמן רב. אם אתם הייתם בעלים של מפעל שרוצים להתחשב בעובדים שלכם, אז הייתם משלמים להם 80 שקלים לשעה, וכשהיו נולדים להם ילדים הייתם בונים להם ג’ימבורי ליד המפעל, אבל מישהו אחר מעביר את המפעל שלו לסין. התוצאה? אתם פושטים את הרגל והעובדים שלכם הולכים הביתה, כך שאתה לא יכול להיות נחמד במערכת הזו, היא מחייבת את כולנו להיות מושחתים. תחשבו על זה, כשאתם הולכים לראיון עבודה ומציגים קורות חיים, האם אתם כנים? האם אתם מספרים על כל המקומות שפיטרו אתכם, על הקונפליקטים שהיו לכם בחברה הקודמת עם מישהו מהצוות? מה אתם עונים כששואלים אתכם מה שלושת התכונות הרעות שלכם? כששואלים אתכם מה הציפיות שלכם בחברה, האם תענו “לעשות הכי מעט שאפשר מבלי שתפטרו אותי, ולהשלים קצת ציוד משרדי הביתה”? וכשאתם שואלים את המראיין מה צפויה להיות המשכורת, האם הוא יענה בכנות: “אני אנסה לשלם לך הכי מעט שאצליח, נראה כבר”? המערכת הזו משחיתה אותנו. היא מציבה אותנו ואת ההישרדות שלנו אחד מול השני. אנחנו אולי היינו רוצים להיות טובים, כנים, מוסריים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה מבלי לפשוט את הרגל. הבנתי שיש המון בעיות במערכת הכספית, אבל מה אתם כן מציעים? מה שפרויקט ונוס מציע, הוא לזנוח את הכלכלה הכספית המיושנת בה אנחנו משתמשים היום ולעבור ל ‘כלכלה מבוססת משאבים’. אנחנו מציעים לקחת את כל הטכנולוגיה ואמצעי הייצור המתקדמים שיש לנו היום, כולל ההנדסה המתקדמת (יש לנו מוחות מדהימים פה בישראל במכון ויצמן, בטכניון, בחברות סטארטאפ ופיתוח וכו’), ולעבור לכלכלת שפע, שבה אנו עוברים לייצור שיא ולמקסימום אוטומציה ולמינימום עובדים בפס הייצור. המפעלים לא מפסיקים לעבוד בחמש בערב, המכונות לא צריכות הפסקה, מנוחה בשבת, או הטבות סוציאליות. אנחנו מציעים שהמוצרים שפסי הייצור האוטומטים האלה ייצרו, יהיה עמידים לאורך זמן ולא יתוכננו להתקלקל. חשבו על זה; אם הייתם באי בודד והייתם רוצים לייצר לעצמכם שולחן, האם היה שלב שבו הייתם שואלים את עצמכם: “איך אני אעשה שהשולחן הזה יתקלקל אחרי חמש שנים?” לא. זוהי לא שאלה הגיונית כשאין ניגודי אינטרסים של קונה ומוכר במערכת. אנחנו אומרים, שאנו לא צריכים יותר את הכסף כאמצעי כדי לחלק את המשאבים בינינו, אלא מה שאנחנו צריכים הוא ניהול אינטליגנטי של המשאבים. אנחנו מציעים, שבעידן המודרני נוכל לייצר יותר ממספיק מזון, כוסות, טלפונים, מחשבים, אמצעי תחבורה ואפילו דיור - כל מה שמרכיב את ההוצאות החודשיות שלנו אם רק ננהל את המשאבים שלנו בצורה אינטליגנטית. מה הכוונה לנהל את המשאבים בצורה אינטליגנטית? הכוונה היא ששרפת מזון, נניח? זה לא ניהול אינטליגנטי. ייצור מוצרים בכוונה תחילה, על מנת שיתקלקלו תוך זמן מוקצב וימצאו עצמם בתוך ערימות של זבל, לא הכרחי כשלאחר מכן צריך לפנות אותם. זה לא ניהול אינטליגנטי. מה שאנחנו מציעים, זה לבנות עיר, שבמרכזה יש מרכז גישה לספרים, מקום שאליו נוכל להיכנס ולקחת כל ספר שנרצה, בלי תג מחיר, ואת הספר נחזיר כשלא נרצה להשתמש בו יותר. למודל הזה אנחנו קוראים היום ספריה, ויש אותו כמעט בכל עיר בישראל. כל מה שאנחנו מציעים זה שלצד מרכז הגישה לספרים, יהיה מרכז גישה לכלי נגינה, אליו נוכל לגשת ולקחת כל כלי נגינה שנרצה, מהרמה הגבוהה ביותר, ללא תשלום. קחו ותחזירו מתי שתרצו. כך יש לנו בערך פי מאה יותר גיטרות נגישות לכולם מבלי שייצרנו אפילו גיטרה אחת נוספת. ליד מרכז הגישה לכלי נגינה, יש לנו מרכז גישה לכלי עבודה, לציוד צילום וסאונד, ציוד קמפינג וכו’. מקדחה ביתית ממוצעת עובדת כ-6 דק’ במהלך חייה מהרגע שפותחים את האריזה שלה ועד שהיא מוצאת את עצמה בערימת הזבל. אם היינו משתמשים בניהול אינטליגנטי, עיר כמו תל אביב, למשל, הייתה יכולה להשתמש בסה”כ ב-700 מקדחות. היינו יכולים בקלות לייצר אלפיים מקדחות עמידות ואיכותיות עבור העיר, במקום מאה אלף המקדחות הנחותות שתופסות מלא מקום ומעלות אבק בבתים. לכולנו יש בבית המון חפצים שאנחנו לא משתמשים בהם ואנחנו שמחים לגור בדירה עם מחסן כדי לאחסן בו את כל הזבל שאנחנו לא משתמשים כמעט אף פעם. יש לנו כפילויות מטורפות בשיטה המיושנת שלנו. מכונית ממוצעת בישראל נוסעת פחות משעה ביום, אבל המכונית לא צריכה מנוחה. כאשר אנו מגיעים לעבודה ומחנים את הרכב, מישהו אחר היה נכנס לרכב ונוסע למקום אחר ואז היו לנו פי עשר יותר רכבים נגישים מבלי לייצר אפילו רכב אחד נוסף. מקדחות שתופסות מקום במחסן זה דבר אחד, אבל לאכסן מאה אלף כלי רכב מיותרים בתל אביב זה כבר דבר אחר. תארו לכם איך התנועה הייתה משתחררת ומתחילה לזרום אם בכל הרחובות של תל אביב, שיש בהם נתיב אחד, היו שלושה נתיבים: ברגע שהמכוניות לא חונות שם לצד הדרך, מתפנים שלושה נתיבים. ומה עם כל השטחים של החניונים? כמה הם שווים וכמה מקום היינו חוסכים? סוף דבר המאמר שאתם קוראים קצר מכדי להסביר את כל מה שפרויקט ונוס מציע. ברור לנו שעולות המון שאלות. חשוב לנו לציין בשלב זה שלא נחתנו ממאדים, גם אנחנו גדלנו פה, מבינים את השאלות שעולות לכם לראש, הן טבעיות והן עלו גם לנו. בקבוצת הליבה של פרויקט ונוס ישראל חברים אנשים עם תארים בכלכלה, פיזיקה, ביולוגיה מדעי המדינה ותקשורת. אתם מוזמנים להתעניין ולהתחיל ליישב עבור עצמכם את הקונפליקטים והסתירות לכאורה שעלו במאמר, אבל אם ננסה בכל זאת לסכם את התמונה הגדולה, אנחנו אומרים שלראשונה בהיסטוריה יש לנו את היכולת לעבור ל ‘כלכלה מבוססת משאבים’ ולתת לכל אדם בארץ את היכולת לחיות ברמת חיים גבוהה יותר מאשר האנשים העשירים ביותר שחיים היום, להשתחרר מהכבלים של עבודה שאנו לא אוהבים ושאליה אנחנו הולכים רק בכדי להתפרנס. במקום העבודה שאנחנו לא אוהבים, נוכל להתחיל לרדוף אחרי הדברים הגבוהים יותר בחיים, הדברים שבאמת היינו רוצים לעשות, אחרי התשוקות והחלומות שלנו: לטייל בעולם, ללכת למרכזי מוזיקה, ספורט, אומנות, ובעצם ללמוד כל דבר בעולם מבלי לשאול את עצמנו אם נוכל להתפרנס ממנו, להכיר תרבויות חדשות, לצלול באוקיינוסים ואולי אפילו לשקם אותם, אם זה מה שמאתגר אותנו. ללא כפיית העבודה, ותחת שעות פעילות קצרות יותר (ארבע שעות נשמע אידאלי?) יהיה לנו זמן לילדנו (ולא לראות אותם רק מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה), לשפר את הקשרים שלנו עם בני הזוג והחברים שלנו. אנשים קוראים למערכת הכספית של היום “השוק החופשי”, אבל האמת, שאנו חופשיים רק כפי שכוח הרכישה שלנו מאפשר. אנו לא מתגוררים בבית שרוצים, אלא בבית שיכולים להרשות לעצמנו, לא יוצאים לחופשה היכן שרוצים, אלא רק היכן שיכולים, אנו לא רואים את הילדים שלנו כפי שהיינו רוצים, אלא רק ב”עודף” שנשאר לנו מהזמן שמוקדש לפרנסה. פרויקט ונוס לא מציע מערכת מושלמת, אנחנו אומרים שאין בכלל דבר כזה מערכת מושלמת, אנחנו רק מציעים מערכת טובה יותר, שבה נהיה חופשיים הרבה יותר לעשות ולרדוף אחרי כל דבר שנרצה, תוך התחשבות ביכולת הנשיאה של כדור הארץ. אנו מציעים להחליף מערכת הפעלה למערכות החברתיות שלנו, כיוון שלא עשינו את זה מאז המצאת האופניים. אנו צריכים להפנים את כל זה כי אין לנו היום מחסור בדבר, מלבד שיטות חדשניות ואינטליגנטיות, על מנת לנהל את החברה והכלכלה המודרנית שלנו. פרויקט ונוס