הנה משהו שצריך לדעת על יהודים

כיצד מת הפלורליזם ביהדות ומדוע הוא הוחלף באידאולוגיה שמרנית? היכן התחילה התפיסה שליהדות יש בסיס גזעי-ביולוגי? כדי להבין את זה צריך לבחון את המקורות באופן ביקורתי הנה משהו שצריך לדעת על יהודים: הם בני אדם. ובני אדם, כמו בני אדם, לא השתנו יותר מידי לאורך אלפי השנים האחרונות. פרויד טען שהאדם הוא יצור המונע על ידי דחפים, כשהבסיסיים ביותר הם דחפים שנועדו לשמור על הישרדותנו ואחרים הם דחפים שנשמרים בתוכנו משלל סיבות, בין היתר מוסכמות חברתיות ו\או אישיות. והנה הקטע בחברות אנושיות: הן מורכבות מבני אדם ובהתאם גם פועלות על פי אותם הכללים; כאשר הדחף לצבירת מותרות עולה, כשמתאפשר, על המוסכמה החברתית (אם ישנה כזו) לחלק את הפריבילגיות שווה בשווה בין כולם. חישבו על איך המוח שלנו עובד בצורה תבניתית: נדמיין לרגע שחזרנו לשירות סדיר, רחמנא ליצלן, ואנחנו ביום ספורט מגבש של הגדוד. אנחנו נעודד, נגנה את המתחרים, נשיר שירים, נצעק ונעשה הכל כדי שהפלוגה שאנחנו משתייכים אליה תנצח בכל התחרויות. אבל מה יקרה ביום ספורט חטיבתי? האם בקריאות הגנאי מהקהל פלוגה ד’ תישאר “זונה” והמפקדה “ג’ובניקים מסריחים”? כמובן שלא! פתאום הגדוד יהפוך למושא אהדתנו, ופלוגה ד’ והמפקדה שמקודם שנאנו יהפכו לחלק מה”אנחנו”. זה טבעי. זה עובד גם היסטורית. למשל, באתונה, ערש הציוויליזציה המערבית, המזוהה עם הדמוקרטיה, התיאטרון, הקומדיה והטרגדיה, האזרחות ואומנות הנאום, אך גם סמל יווני לראוותנות ועושר חומרי; עיר-מדינה זו הייתה באמצע המאה החמישית לפני הספירה מעצמה חזקה שהובילה את המאבק באימפריה הפרסית. כחלק מכך שלחה אתונה את הצי הכמעט בלתי מנוצח שלה למצרים, שבדיוק פתחה במרד נגד הכובש הפרסי. כגמול על כך קיבלה אתונה כמות גדולה מאוד של תבואה כמתנת תודה מהמצרים, לחלוקה בין אזרחי העיר. אך העושר עיוור את האתונאים והם חיפשו דרך שתאפשר “לנו” ליהנות יותר ממנו, ולשם כך צריך היה להיפטר מ-”הם”, מי שהם לא בדיוק “אנחנו”. הפתרון לכך בא בדמות חוק ששולל אזרחות מכל מי שנולד מנישואי תערובת - מי שאחד משני הוריו אינו אתונאי, ולפיכך מצאו את עצמם כמעט 5,000 אנשים במעמד אתונאים לשעבר במקרה הטוב ועבדים במקרה הרע. לשאר האתונאים, כמובן, היו פחות 5,000 אנשים להתחלק איתם בשלל. אבל אז באה המפלה. 50 שנים לאחר מכן הצבא האתונאי נמחק בסיציליה במה שאפשר לתמצת בשתי מילים - הכל נשרף (“הולוקאוסט”, שרוף כליל, ביוונית). לפתע מצאה את עצמה אתונה במחסור באתונאים. לשם כך הצטרכה העיר להרחיב את הקולקטיב המצומצם ו”לאזרח” את מי שעד לא מזמן לא היה מספיק טוב בשבילה להיקרא אזרח, בין השאר גם אותם 5,000 אנשים ו\או צאצאיהם. דבר דומה קרה בספרטה שסירבה במשך מאות שנים לקבל לשורותיה זרים, עד שנשחקה כך שלא נותרה לה ברירה אלא להיעזר במי שנהגה להתנשא עליהם זמן כה רב. זה קרה גם כאן, כשהשומרונים, כאשר הגיעו לשפל כמותי חסר תקדים, הוציאו היתר מיוחד לייבא כלות סלאביות כדי שלא יכחדו. והנה, גם אנחנו לא כל כך שונים. לפני 2602 שנים נחרב בית המקדש הראשון וסנחריב מלך בבל הגלה את תושבי ממלכת יהודה והשאיר את ציון חרבה ושוממה. הגלות הכניסה את בית ישראל למשבר שלא נראה כמותו: בית המקדש נהרס, שושלת בית דוד הורדה מכיסאה (מבלי לחזור לעולם) והעם הנבחר נאלץ לבנות את חייו הרחק מארצו. כמו במקרה של האתונאים, הגולים היהודים גם הם התחילו לפתוח את זרועותיהם אל הזר:

“כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  לְכָל-הַגּוֹלָה—אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן.  קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ.  וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה:  כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.” - ירמיהו, פרק כט, פסוקים ד-ז

חזון המשבר הזה לא נגמר בגולה. גם כאשר כורש החזיר את היהודים אל ביתם, האוניברסליזם שהחל שם השתרש אצל גדולי נביאנו. ישעיהו (השני) דחה את התפישה התורנית-”לאומית” שמבדלת את ישראל מכל העמים, וראה בבחירת אלוהים בישראל מינוי למשימת הפצת המונותאיזם בעולם:

“לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.” - ישעיהו, פרק מה, פסוקים ו-ז

בנבואתו, אומות העולם יתכחשו לאמונות השגויות שלהם ויתוודו לאלוהי ישראל, אז יתקרבו כולם אל אור הגויים וישועת אלוהים תבוא, כאשר כולם שווים - יהודים, כנענים, מואבים, עמונים והיתר:

“וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ.”  - ישעיהו, פרק נו, פסוק ג

מוטיבים כאלה נמצאים גם בנבואותיו של זכריה:

“וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ—וְיָדַעַתְּ, כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ.” - זכריה, פרק ב, פסוק טו “בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם—כִּי שָׁמַעְנוּ, אֱלֹהִים עִמָּכֶם.” - זכריה ח, פרק ח, פסוק כג

תוצאת האוניברסליזם, כפי שמובאת על ידי ישעיהו, היא חד משמעית:

“מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת—לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” - ישעיהו, פרק ב, פסוקים ג-ד

אבל אז קרתה תפנית. בימי שיבת ציון חזרו הגולים לארצם והריבון, ארתחששתא הראשון, מלך פרס, התקשה להחזיק את החלק המערבי של האימפריה שלו. המצרים התמרדו בעזרת האתונאים (זוכרים?) והמלך הזדקק לבן ברית נאמן בחלק הזה של העולם. לשם כך הוא גייס את עזרא. הוא הכיר בו כנציג אלוהי השמיים, מינה אותו למושל מחוז יהודה ונתן לו סמכויות מפליגות, ביניהן אוטונומיה כמעט מוחלטת וכסף ככל שיבקש, כל עוד יישאר נאמן למלך פרס וישמש כטריז למצרים. מפעלו הראשון של עזרא בארץ הקודש - הבדלות מוחלטת מהגויים עם חידוש: במקום הקביעה התורנית המבדילה בין ישראל לשאר על בסיס “לאומי”, עזרא שייך את ההבדלות על בסיס גזעי-ביולוגי:

“…לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת…” - עזרא, פרק ט, פסוקים א-ב

עזרא ואחר כך גם נחמיה פעלו לסגירת שערי המונותאיזם בפני זרים. היהודים שהספיקו להתחתן עם נשים נוכריות נאלצו לגרש אותן וכאלה שהתנגדו לרפורמות, אפילו אם היו יהודים לכל דבר ועניין, מצאו את עצמם מחוץ לקולקטיב שעזרא ונחמיה יצרו. הפלורליזם מת. משום שאלה הם בין הספרים האחרונים בקאנון המקראי, השתרשה התפישה הזאת במשך 2,400 השנים שלאחר מכן והדת הדינמית שהתאימה את עצמה לנסיבות הזמן והמקום הוחלפה באידאולוגיה שמרנית, סטטית וקטנונית.