המשבר הגדול בפילוסופיה היוונית: האליאטיים
במאמר הקודם, ראינו כי הפילוסופים המילטים התחילו לפתח את המדע ואת החשיבה המדעית. כחלק מזה, הם פיתחו גם תמונת-עולם, קוסמולוגיה. אנאקסימאנדר, למשל, האמין כי הארץ נמצאת בראשו של גליל, ומקיפים אותה חישוקים מלאי אש ומחוררים. השמש שאנו רואים היא האש הנגלית דרך חור באחד החישוקים, והיא מקיפה את הארץ בשל סיבוב החישוק סביב הארץ. התנועה הפילוסופית שתגיע אחריהם תציע תמונת עולם שונה אבל היא תעשה משהו הרבה יותר גדול מכך – היא תתחיל את נסיגת הפילוסופיה היוונית מהמדע. בעוד הפילוסופים מהעיר מילטוס התעניינו בטבע ובנו תיאוריות על הטבע בהתאם לראיות, הפילוסופים מהעיר אלאיה (Elea) החלו לחשוב על העולם מנקודת מבט פילוסופית שאינה מבוססת ראיות ועם הרבה פחות עניין במדע ובטבע. הפילוסוף הראשון המשוייך מסורתית לתנועה זו לא באמת שייך לה. אבל כאתאיסטים, הוא צריך לעניין אותנו, אז נתחיל בו. קסנופנס: הלועג לאלים קְסֶנוֹפַנֶס מקולופון (570-475 לפנה”ס) היה משורר נודד שהושפע רבות מהפילוסופים המילטים, אך היו לו הרבה רעיונות משלו. אחד החשובים שבהם היה ההבחנה שעשה בין ידע לבין אמונה נכונה. קסנופנס הסביר כי אין לנו ידע ודאי, ולכן איננו באמת “יודעים” שמה שאנחנו אומרים נכון. גם אם במקרה קלענו לאמת, תהיה בידינו אמנם אמונה נכונה אבל לעולם לא נדע שזו אמת.
“…מעולם לא היה אדם, וגם לא יהיה, אשר ידע בבירור מה שאני אומר על האלים או על כל דבר, שכן גם אם מישהו במזל אומר לרוב את האמת, הוא עדיין אינו יודע אותה; אך כולם רשאים לדעתם [או: כולם חושבים שהם יודעים]“.
קסנופנס האמין כי אמנם התחלנו מטעות ובורות, אך החקירה הרציונלית והמדעית משפרת אט-אט את המידה שבה דעותינו קולעות לאמת.
“האלים לא גילו את כל הדברים ברורות לבני האדם בראשית. אולם על ידי חיפוש, בני אדם יכולים במרוצת הזמן למצוא אותם טוב יותר.”
יחד עם זאת, החקירה לעולם אינה מביאה אותנו לידע מוחלט או לאמת המלאה. דברינו נהיים קרובים יותר לאמת, אך איננו יכולים לומר שהגענו אליה. דברינו רק מתקרבים יותר אל האמת.
“נראה לי כי דברים אלו דומים לאמת” “הבה נקבל דעות אלו כאילו היו אמת”
התקדמויות אלו בספקנות והבנת דרך החשיבה הנכונה היו חשובות מאוד. אולם הן לא מה שפרסם את קסונפנס בעולם העתיק. עיקר פרסומו בא לו לבטח מלעגו לאלים. קסנופנס לעג לאמונות באלים של בני זמנו, וטען שהאלים אינם אלא ישויות מדומיינות בצלמם ודמותם של אלו שהמציאו אותם.
“בני התמונה מניחים שהאלים נולדים (כפי שהם עצמם נולדים), ושהם לובשים בגדים כמו בני אדם ויש להם קול אדם וגוף. אך אם לבקר או לאריות היו ידיים, כך שיוכלו לצייר בידיהם ולהפיק יצירות אמנות כמו בני אדם, הם היו מציירים את אליהם ומעניקים להם גוף כדמותם – סוסים כמו סוסים, בקר כמו בקר.”
“הומר והסיוד [שני משוררים יווניים דגולים] משייכים לאלים את כל התכונות שבבני אדם הן ראויות לגנאי ואשמה; הם מספרים עליהם מעשי עבירות ושבירת חוק, גניבה, ניאוף, ושקר זה כנגד זה.”
קסונופון, כאמור, היה משורר נודד. התרגום שלעיל מעביר את תוכן הדברים, אך לא את המשקל, החריזה והחריפות הלשונית שלו. כדי לקבל מושג טוב יותר על קסנופון, כדאי אולי לחשוב עליו כעל מעין טים מינצ’ין של תקופתו. כמו שטים מינצ’ין מופיע, מדקלם או שר שירים ציניים הלועגים לאמונות הדתיים, כגון דקלום השירה Storm או השיר Thank You God, כך עשה זאת גם קסנופנס בזמנו. אתאיסטים מצטטים לעתים את לעגו של קסנופנס לאלים היווניים כדוגמה לאתאיזם קדום. אך קסנופנס כנראה לא היה אתאיסט, ולא התנגד לדת. למרות לעגו לאלים, ולמרות שהוא ידע שסיפורי המיתולוגיה מומצאים, קסנופנס תמך בדת ובמסורת.
“אך אין שום דבר הראוי לשבח בלהתדיין על קרבות הטיטאנים או הענקים או הקנטאורים, יצירי דמיון של דורות עבר, או בתכנון מהפכות אלימות. אלא טוב תמיד לתת כבוד בזהירות לאלים.” [הדגשה שלי – י.ר.]
קסנופנס לעג לאנושיות שבאלים היווניים, אך לא לעצם קיום אלים הראויים לסגידה. ייתכן שהוא נזהר שלא לעלוב בציבור יותר מדי שהרי הוא חי מתמיכת הציבור. לעגו לדת, לפיכך, לא נבע מאתאיזם, אלא מהתנגדות לאמונות הנפוצות לגבי האלים, שאותן ראה כשגויות. כמו כל היוונים, קסנופנס זיהה את האלים עם המושלם והנצחי. התנגדותו לאלים היווניים נבעה גם מכך שהם היו בבירור אנושיים מדי, ברואים בצלם בני האנוש שדמיינו אותם, וככאלה, רחוקים מלהיות מושלמים ונצחיים.
“קסנופנס טוען כי אלו שאומרים שהאלים נולדים מחללים את הקודש ממש כמו אלו האומרים שהם מתים; שכן בשני המקרים מה שיוצא מכך הוא שהאלים לא קיימים כלל.” – אריסטו, רטוריקה II 23
במקום האלים הלא-נצחיים ולא-מושלמים היווניים, העמיד קסנופנס אל אחד, שהושפע מה”ראשית” המילטית. כמו הראשית, אל זה היה נצחי, ונמצא במציאות כולה; נראה כי קסנופנס זיהה אותו עם האדמה, אם כי אין זה ודאי. בהיותו נמצא בכל מקום, אל זה אינו זז. אולם, בניגוד לראשית המילטית, אל זה היה בעל שכל. הוא חש ורואה הכל, וגורם לדברים להתרחש ברצונו. יש כאן שינוי משמעותי מהרעיון שהדברים מתרחשים על פי החיוב התבוני שהוא-הוא הראשית המילטית, ומעבר אל הרעיון שהדברים מתרחשים על פי רצון האל.
“האל הוא אחד, עליון בין האלים ובני אדם, ולא כמו בני התמותה לא בגוף ולא בשכל. כל [האל] רואה, כולו מרגיש, כולו שומע. אך ללא מאמץ, הוא גורם להתרחשות כל הדברים על ידי שכלו ומחשבתו. הוא נמצא תמיד באותו מקום, אינו זע כלל, ואין זה מתאים שהוא יזוז ממקום אחד למשנהו. שכן כל הדברים באים מהאדמה, וכל הדברים מסתיימים על ידי כך שהם נהפכים לאדמה. שכן כולנו צמחנו מאדמה ומים.”
יותר משהוא היה אתאיסט, אם כן, ראוי אולי לקרוא לקסנופנס מונותאיסט. למרות זאת, ביקורתו על האלים היווניים נכונה כמובן גם לגבי המונותאיזם היהודי ונגזרותיו, ואף כנגד עמדתו שלו. התעקשותו שלאל היחיד יש שכל ושהוא גורם לדברים ברצונו, למשל, היא הרי יצירת אל בצלמנו ובדמותנו, והיא מגוחכת לא פחות מאריה המצייר דמות אל עם רעמה וזנב. כעצלן, נקודה נוספת שאני אוהב בהגותו של קסנופנס היא ביקורתו על הספורט. קסנופנס קבל על אהדת ההמון לספורט, ועל כך שהוא לא אוהד את הדעת כראוי לה.
“אך אם מישהו מנצח בתחרות ריצה… או בהתאבקות, או באגרוף… הוא יהיה נערץ ביותר בעיני האזרחים, הוא יזכה במושב קדמי באסיפות, העיר תארח אותו בשולחן הפומבי, והוא יקבל מתנות אשר הוא ישמור לעצמו. אם הוא ניצח במירוץ סוסים הוא יזכה בכל הדברים הללו למרות שהם לא מגיעים לו. הם מגיעים לי. שכן חכמה היא טובה יותר מכוח אדם או סוסים. זהו אכן מנהג שגוי מאוד, ואין זה צודק להעדיף כוח על חכמה. שכן אם יהיה בעיר אדם המוצלח באגרוף… או בריצה… ממשל העיר לא ישתפר בשל כך. תועלת קטנה צומחת מכך שאזרח העיר מנצח …[במשחקי ספורט], שכן זה לא ממלא את אוצר העיר בעושר.”
אני חייב להודות שאני שותף לאי-ההערכה של קסנופנס למשחקים האולימפיים ולספורט תחרותי בכלל. כך או כך, נראה כי משנה עיקרית של קסנופנס הייתה הטלת ספק לעגנית באלים ובמיתולוגיות הישנות בהן ראה בפירוש אגדות שהומצאו על ידי האדם ועוצבו בצלמו. חשובה יותר מבחינה פילוסופית הייתה הפילוסופיה הספקנית שלו אך ההישג שבזכותו נרשם בדברי ימיי הפילוסופיה לא היה פילוסופי אלא פדגוגי – תלמידו הגדול, שנתן לפילוסופים ה”אליאתיים” את שמם: פַּרְמֶנִידֶס בן אלאיה. פרמנידס: משמיד הפילוסופיה פרמנידס לא תרם דבר להתפתחות תמונת העולם האתאיסטית העכשווית. אז הוא חשוב מדי מכדי שנדלג עליו בסקירה זו. אי אפשר להבין את התפתחות שאר הפילוסופיה היוונית, כולל רעיונות כמו אטומיזם או המטאפיזיקה של אריסטו (ודרכו של שלושת הדתות המונותאיסטיות), בלי להבין את פרמנידס. פרמנידס הוא פַּרְמֶנִידֶס מאליאה (חי במאה החמישית לפנה”ס). נשארו לנו מקצת השורות משיר ארוך פרי עטו בשם “על הטבע” ודי בהן כדי להרוס את כל הפילוסופיה היוונית, ולגלות סתירה שתחייב את כל הפילוסופים היווניים שאחריו להתמודד עמה. היסוד שעליו בנה פרמנידס את מפעלו ההרסני היה אבחנה זהירה באשר למשמעות המילים, ובייחוד המילה “אַין” (כלום, מאומה), ושימוש בהגיון על בסיס זה. ראשית, פרמנידס מדגיש כי יש להבדיל בין מה שקיים לבין האין, מה שאינו קיים. אסור לחשוב על האין כמשהו שקיים – הוא אינו עוד דבר שקיים, אלא הוא לא קיים כלל. שגיאה זו היא העומדת, לדעת פרמנידס, בשורש הבלבול בהבנת הדברים. על פי פרמנידס, מה שקיים נכון (קיים) בהכרח, שהרי זה שריר ונכון שהוא קיים, ולכן גם אפשר לחשוב עליו ולדבר עליו. לא כך האין. אי אפשר באמת לתפוס מה זה “אין”, ואי אפשר לדבר עליו.
“בוא עתה, ואספר לך – ושמע אתה את דברי וקח אותם לדרכך – אודות שתי הדרכים היחידות לחיפוש מה שאפשר לחשוב עליו. הראשונה, היא שמה שקיים קיים, ושזה בלתי אפשרי עבור משהו [קיים] לא להיות; וזו היא דרך האמונה, שכן האמת היא בת לווייתה. הדרך השנייה, היא שמה שקיים לא [נכון], ושמשהו זה חייב שלא להיות – דרך זו, אני אומר לך, היא דרך לגמרי לא בטוחה. שכן אינך יודע מה שאינו – זה בלתי אפשרי – ולא יכול לומר כך. שכן מה שאפשר לחשוב עליו ומה שיכול להיות קיים הם היינו הך. חייב להיות שמה שאפשר לחשוב ולדבר עליו קיים, שכן יכול להיות שהוא קיים, וזה בלתי אפשרי שמה שהוא אינו יהיה קיים. על זה אני מבקש ממך לחשוב. אני עוצר אותך מדרך מחשבה ראשונה [זו הדרך השנייה בהסברו למעלה] זו.”
בנקודה זו פרמנידס עוצר לרגע לנזוף באנשים שנוקטים בדרך שלישית – סתירה עצמית ואמונה בעת ובעונה אחת בדבר ושלילתו. זה לא ממש קשור לנושא העיקרי, אבל פרמנידס כותב על כך כל-כך טוב שכדאי לתרגם גם את הקטע הזה:
“[אני עוצר אותך גם מדרך מחשבה] נוספת, שבה בני תמותה הלא יודעים דבר, תוהים בשני מוחות, כאשר ההיסוס מנחה את המחשבה הטועה בחזם כך שהם נישאים הלאה מטופשים כמו עיוורים וסומים. קהל חסר הבחנה, שבעיניו אותו דבר ולא אותו דבר הוא גם קיים [נכון] וגם לא קיים [נכון], וכל הדברים נעים בכיוונים מנוגדים!”
לאחר שהראה שאי אפשר לחשוב על האין, פרמנידס מסיק מכך מסקנה מדהימה: השינוי והריבוי לא יכולים להתקיים. המציאות היא אחידה, ללא שינוי בה וללא ריבוי של דברים או חלקים השונים זה מזה. הכל אחיד, בזמן ובמרחב.
“רק נתיב אחד בלבד נשאר לנו לדבר עליו, כלומר על מה שקיים. בו יש סימנים רבים שמה שקיים הוא בלתי נוצר ולא ניתן להריסה, בודד, שלם, לא נע וללא קצה. הוא גם לא היה פעם ולא יהיה בעתיד, אלא הוא קיים [באופן א-זמני], הכל [עבר, הווה ועתיד] ביחד, אחדות רציפה.”
מדוע זה כך? מכיוון ששום דבר לא יכול לבוא מהאין, שהרי האין אינו “דבר” שמשהו יכול לבוא ממנו. לכן שום דבר לא יכול להתחיל להתקיים. באופן דומה, הוא לא יכול להפסיק להתקיים, שהרי אם הוא קיים אז הוא קיים, והוא לא לא-קיים. באופן דומה, לא יכול להיות שום הבדל בין חלקים שונים שהרי אם יש חלקים אז חלק אחד ייגע בחלק אחר, ואז ביניהם יהיה.. כלום! אין! וכבר אמרנו שאי אפשר לחשוב על האין. המחשבה שיש חלקים לדברים, לפיכך, מכילה סתירה עצמית.
“שכן איזה סוג של מקור תחפש למה שקיים? באיזו דרך ומאיזה מקור יכול היה הוא למשוך את גדילתו [קיומו]? אני לא אתן לך לומר או לחשוב שהוא בא מהאין [ממה שהוא לא], שכן לא ניתן לחשוב או לדבר על מה שאינו. ואם הוא [היה] בא מהאין, איזה הכרח יכול היה לגרום לו להופיע מאוחר יותר במקום מוקדם יותר? לכן, הוא חייב להיות תמיד ביחד או לא להיות כלל. כך גם כוח האמת לא יסבול שמשהו ייווצר מחוץ לעצמו ממה שבאיזה מובן קיים. לכן, הצדק אינו מרפה את כבליו ואינו מרשה לשום דבר לבוא לידי קיום או להיכחד, אלא הוא מחזיק אותו [קיים] בעוצמה. “האם זה [קיים] או לא?” הרי שזה מוכרע, כפי שחייב להיות, שנשים בצד את הדרך האחת [השנייה, בתיאור למעלה] כבלתי ניתנת לחשיבה וכחסרת שם (שכן אין זו דרך האמת), והנתיב השני [הראשון בתיאור למעלה] הוא האמיתי והנכון. כיצד אם כך יכול משהו להיות בעתיד? או כיצד יכול הוא לבוא לידי קיים? אם הוא בא לידי קיום, אז הוא לא קיים [בעבר], והוא לא קיים [עכשיו] אם הוא הולך להיות קיים בעתיד. לכן כבתה ההגעה לידי קיום [היא בלתי אפשרית], ואין מה לשמוע על היכחדות. וגם אין הוא ניתן לחלוקה, שכן כולו דומה, ואין יותר ממנו במקום אחד מאשר במקום אחר מה שיפריע לו מלהיות ביחד [אחד], ולא פחות ממנו [במקום אחד מאשר באחר], אלא הכל מלא במה שהוא. כך הכול מחזיק ביחד, שכן מה שקיים הוא במגע עם מה שקיים. יותר מכך, הוא כבול בשרשרות אדירות, ללא התחלה וללא קצה, שכן הביאה לידי קיום והחידלון כבר גורשו רחוק, ואמונת האמת השליכה אותם הרחק. הוא [הקיים] אותו הדבר, והוא נח באותו מקום ממש, שוכן בעצמו. וכך הוא נותר קבוע במקומו, שכן ההכרח הקשה שומר אותו בכבלים של הגבול המחזיק אותו חזק מכל קצותיו.”
אך אם זה כך, כיצד זה אנו מבחינים בשינוי והבדלים סביבנו? איך יכול להיות שאני שונה מהכסא עליו אני יושב, ושאני כותב עכשיו אך בלילה ישנתי? פרמנידס מסביר שהשינוי והריבוי הינם אשליה בלבד. המציאות היא אחידה; רק במוחם המבולבל של בני האדם ישנו ריבוי או שינוי.
“אם כך כל הדברים אינם אלא שמות אשר בני תמותה [אנשים] נתנו [להם], מאמינים שהם [הדברים] אמיתיים – הגעה לידי קיום והיכחדות, קיום ואין, שינוי של מקום ושל בהירות בצבע. בני תמותה החליטו במוחם לדבר על שתי צורות, שאת אחת מהן היה עליהן להשאיר בחוץ, ובכך הם תוהים הרחק מהאמת. הם שייכו טבע שונה לכל אחד [מאלו], וסימנו אותו כנפרד מהאחר.”
עולם האשליה (שהוא העולם שאנו חיים בו למעשה) חשוב לפרמנידס. הוא ממשיך לדבר עליו רבות בשיר. אבל למטרותינו, חשוב להבין שמבחינתו של פרמנידס זוהי רק אשליה. זו המציאות כפי שהיא נראית לנו, הצופים עליה מתוכה; אבל המציאות כפי שהיא באמת, היא אחידה, חסרת כל שינוי ונטולת חלקים. היא גם ללא עבר וללא עתיד, אלא היא פשוט קיימת; אנו אלו הרואים בה עבר ועתיד, מתוך נקודת התצפית הצרה שלנו בתוכה. הערה: הפיזיקה המודרנית אכן מציירת את המציאות כחסרת-שינוי במובנים מסוימים, והשינוי והחלוקה של היקום אכן נובעים מתוך נקודת המבט החלקית שלנו. בתורת היחסות הפרטית, זמן ההווה והעבר קיימים ביחד, כל המרחב-זמן קיים ביחד. החלוקה לזמן עבר, הווה, ועתיד נעשית על ידנו, ומעבר הזמן אינו אלא אשליה. בתורת היחסות הכללית, נעשה קשה כבר בכלל לחשוב על המבנה וההיסטוריה של היקום אלא מנקודות מבט מתוך היקום. בתורת הקוונטים, על פי פירוש העולמות המרובים המקובל, כל היקום קיים כמצב קוונטי טהור שאינו משתנה כלל בזמן ומכיל את כל האפשרויות כמעין יחידה גאומטרית אחת. השינוי בזמן בעולמנו שלנו מהווה רק חלק קטן מכל המציאות הקפואה הזו - חלוקה אחת של המצב הקוונטי הקוסמי, מנקודת המבט שלנו. יתרה מכך, ניתן לחלק את המצב הקוונטי בדרכים שונות וסותרות זו את זו. למרות זאת, יש להדגיש כי אלו נקודות דמיון בלבד לפרמנידס, וכי הפיזיקה המודרנית אינה מתיישבת כלל עם משנתו של פרמנידס לפיה אי אפשר לחשוב באופן עקבי על חלוקה של המציאות לחלקים או על שינוי. פרמנידס המציא למעשה את ה”מטאפיזיקה” – הוא יצא מכמה הנחות פילוסופיות, ובעזרת ההגיון הגיע למסקנות מרחיקות-לכת לגבי מבנה העולם. גם למילטים היו תיאוריות לגבי מבנה העולם, אך הם ביססו אותן על הניסיון. לא כך פרמנידס. הוא אפילו לא בדק את התיאוריה שלו מול הניסיון; להפך, העובדה שהתיאוריה שלו לא עובדת, כלומר שיש שינוי והבדלים בין חלקים, ידועה לו אבל לא ממש רלוונטית עבורו. מה שקובע כבר אינה ההתאמה למציאות, כפי שהיה אצל המילטים, אלא הפילוסופיה עצמה. אי אפשר להפריז בחשיבות ובהרסנות של המטאפיזיקה לעתיד הפילוסופיה. במשך אלפי השנים הבאות, מאפלטון ועד לעליית המדע המודרני, המטאפיזיקה תהיה הדרך העיקרית להבנת המציאות, והיא תוביל את האנושות למסקנות מוטעות אודותיה. עקרונות מטאפיזיים (כגון הרעיון ששום דבר לא צץ מהאין או מתאיין) יוטלו על המציאות, בניסיון נואש להתאים אותה לנטיית ליבם ואמונותיהם הדתיות של הפילוסופים. ייתכן מאוד שלא היה רעיון הרסני יותר בתולדות המחשבה האנושית, שכן הוא לא רק יצר תמונת עולם שגויה אלא כרסם ביסודות החשיבה הספקנית והמדעית שהחלה להתפתח בפילוסופיה היוונית. פילוסופים עכשוויים יכולים לקרוע לגזרים את טיעוניו של פרמנידס. נראה שהוא מניח, למשל, שהמציאות קיימת בהכרח, אך לא כך אנו מבינים את המושג אפשרות. יכולתי להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית, אבל אני לא – זו אפשרות שלא קיימת לשיטתו של פרמנידס. רוב הפילוסופים העכשוויים לא יסכימו לכך. גם הזיהוי שלו בין החשיבה לבין קיום בעייתי אך העיקרון השגוי החשוב ביותר בטיעונו של פרמנידס הוא, לדעתי, הרעיון שמתוך כלום יוצא כלום ואל הכלום דבר לא יכול לבוא. עקרון מטאפיזי שגוי זה יישאר מקובל בפילוסופיה, וישפיע עליה רבות. יש שלוש נקודות חשובות הנובעות מכל הדיון הזה: א. פרמנידס המציא את המטאפיזיקה – הרעיון שאפשר לגזור את המציאות מתוך כמה הנחות יסוד פילוסופיות ושימוש בהיגיון. בכך, ניתק פרמנידס את הפילוסופיה ממדעי הטבע שהיו נשמת אפם של המילטים. ב. תמונת העולם שפרמנידס הוכיח שהמחשבה מחייבת – מציאות ללא שינוי או ריבוי – סתרה בבירור את השכל הישר. היה צריך למצוא דרך ליישב את המציאות שבה אנו בבירור חיים עם המטאפיזיקה, כלומר לשנות את הנחות היסוד הפילוסופיות כך שיאפשרו שינוי וריבוי. ג. תמונת העולם הזו שללה את קיום הריק, את קיום האין. לכך תהיה השפעה עצומה על אריסטו ודרכו על הפילוסופיה המערבית לאלפי שנים. אפשר היה לסיים בכך את הדיון באסכולה האליאטית. התנועה כללה רק עוד שני פילוסופים: תלמידיו של פרמנידס - זנון מאליאה (Zenon of Elea, 490-430 לפנה”ס) ומליסוס מסאמוס (Melissus of Samos). מליסוס ניסח מחדש את תורתו של פרמנידס בטיעונים מסודרים יותר, במקום בשירה, וזאת הייתה תרומתו העיקרית – וגם זה בספק, שכן טיעוניו לעתים פחות סדורים מהמקור ואין מה להרחיב עליו. אבל זנון הוא סיפור שונה לחלוטין. זנון לא קידם ישירות את תורת פרמנידס אלא בעקיפין, כשניסח שורה של פרדוקסים המדגימים כי כאשר מנסים לחשוב על ריבוי או על שינוי בצורה מסודרת, מגיעים לסתירה-עצמית. למרות שטיעונים אלו לא ממש רלוונטיים להבנת ההשקפה המדעית-אתאיסטית המודרנית, קשה שלא להביא כמה מהם. הפרדוקסים של זנון הם כמה מניסויי-המחשבה הפוריים ביותר בהיסטוריה האנושית, שפילוסופים ואנשי מדע מגיבים אליהם ועונים להם שוב ושוב, ושראוי שכל אדם יכיר. זנון כתב כנראה מעל 40 פרדוקסים, אך רק חלק קטן מהם שרד והגיע אלינו. הנה כמה מהמפורסמים שבהם: פרדוקס אכילס והצב: הצב ואכילס עושים תחרות ריצה. אכילס נותן לצב פור, כי הוא איטי יותר. נשמעת שריקה, והם מתחילים לרוץ באותו זמן. איך זה שאכילס מצליח להשיג את הצב? הרי עד שאכילס יגיע למקום שהצב היה בו, הצב כבר זז למקום חדש, נקרא לו “מקום שני”. אז אכילס יתקדם עוד ויגיע עד למקום השני, בסדר – אבל עד אז הצב כבר יתקדם הלאה מהמקום השני, למקום שלישי! וכן הלאה. אכילס לעולם לא יכול להשיג את הצב. פרדוקס הדיכוטומיה: הומר, המשורר היווני העתיק, רוצה ללכת בדרך מאתונה לספרטה. לפני שיצליח להגיע ליעדו, עליו להגיע לחצי הדרך. ולפני זה, עליו להגיע לרבע הדרך. וכן הלאה. עליו לבצע אינסוף משימות כדי להגיע ליעדו – וזה בבירור בלתי אפשרי. פרדוקס החץ: קשת יורה חץ מקשתו הנע בקשת ופוגע בקרקע. חשבו על החץ ברגע מסוים בעת מעופו. בכל רגע בזמן, החץ לא נע מחוץ למיקומו שהרי הוא כבר שם, ולא נע אל מיקומו שהרי שום זמן לא עובר. מכאן שבכל רגע אין תנועה, ומכאן שאין תנועה כלל. הערה: בפיזיקה מודרנית, פתרון הפרדוקסים הוא תיאור מדויק, מתמטי, של התנועה כשינוי המיקום עם הזמן בעזרת חשבון אינפיניטסימלי. בחשבון זה אנו חושבים על “רגע” כגבול של תקופות בעלות משך-זמן הולך וקטן. בכל תקופה שכזו לחץ יש מהירות, ולכן גם עבור “רגע” יש לחץ מהירות, במובן של גבול מתמטי המוגדר-היטב. זהו אגב בדיוק הפתרון של אריסטו – הרגע מורכב לא מנקודות אלא ממשכי-זמן, ולכן הפרדוקס לא מתעורר. באופן דומה, סה”כ הדרך שעבר אכילס, הצב, או הומר, יכולה להיות סכום של אינסוף דרכים קטנות עד לאינסוף, וסכום שכזה יכול לצאת (ואכן יוצא) מספר סופי. זה אינו הפתרון היחיד. פתרון נוסף הוא שקיים משך זמן מינימלי, ואורך מינימלי, שאי אפשר לחלק את המציאות מעבר להם. הפיזיקה העכשווית מרמזת שזה נכון, ושלא ניתן לחלק את הזמן ואת המרחק מעבר לזמן ואורך פלאנק. אבל איננו יודעים זאת בוודאות עדיין. יתרה מכך, תורת הקוונטים מראה בבירור שדיבור על תנועה נעשה בעייתי ככל שרמת הדיוק שלנו גדלה, כך שבפועל אי אפשר לדבר על תנועה רציפה אלא על סדרת מדידות של הגוף על ידי הסביבה, מדידות שמראות על נתיב שבוודאות גבוהה נמצא באזור מסוים בזמן ובמרחב, ולא על כך שהעצם נמצא בזמן מסוים במקום מסוים.