המדריך לחילוני המתחיל

”עגלה ריקה” או “עגלה מלאה”? חוסר בדת או מערכת ערכים שונה? ומאיפה בכלל הגיע המונח חילוני ולמה הוא שונה בחברה הישראלית? הגיע הזמן לדון בשורשי הנאורות ולעשות סדר בדברים

החול מהווה חומר יסוד בתפיסה הציונית. אם תכלת הים ומגן דוד ייצגו את המניעים והכוחות המסורתיים – החול סיפק את האתגר הסביבתי שיש להסתער עליו, מדבר בלתי מיושב שחובה להפריחו. מקור המילה ‘חילוני’ כנראה בשיבוש המילה ‘חיצוני’ (ויקרא רבה, קדושים, כד,ז). אך דווקא השיבוש הלשוני ייצג היטב את הקיטוב שבין הציונות המעשית שעסקה ב”ענייני החול” תרתי משמע, לבין התנועות החרדיות שאסרו על חבריהן “לעלות בחומה”, לא כל שכן להסתער על המדבר לפני בוא המשיח. אלה מעולי העלייה השנייה (1904 – 1914), וגם אלה שעלו לאחריה ולא קיימו מצוות, התעלמו מן הכינוי חילוני שהיה מקובל בקרב שומרי הדת, וקראו לעצמם “חופשיים”. על מנת להדגיש את החופש מגזירת הגורל של האלוהות, אשר אדם זוכה בו מרגע שהוא בוחר באורח חיים לא דתי. אלא שבמרוצת השנים המונח ‘חילוני’ נהפך למונח השגור בפי כל על מנת לתאר אדם החופשי, בצורה מלאה או חלקית, מהפולחן הדתי. למונח המקביל בלועזית – Secularism, יש היסטוריה ארוכה יותר. הוא מייצג פילוסופיה פוליטית שנוסדה על מנת להתמודד עם האתגר שבממשל הממונה על חברה מגוונת מבחינה דתית. מצד אחד, שואפת פילוסופיה זאת להבטיח לאזרח חירות לחיות את חייו על פי דתו, יחד עם החופש לחיות בצורה לא דתית. ומצד שני היא מייצגת רצון ליצור יציבות חברתית למרות הגיוון באורחות הדת של האזרחים. אחד מהוגי הדעות החשובים של החילוניות בצעדיה הראשונים היה מרטין לותר, נזיר, כומר ופרופסור לתיאולוגיה מגרמניה, אשר נימנה על מפיציה העיקריים של הנצרות הפרוטסטנטית בתחילת דרכה. ב”דוקטרינת שתי הממלכות” הלותרנית, נטען כי שהסמכות השלטונית חייבת להיות חילונית. במחשבה ראשונה, יש משום אירוניה בכך שכומר נוצרי אשר מהגותו צמח זרם דתי, האמין בצורך הממשי שבכינון ממשל חילוני. אך יש להבין שתפיסתו של מרטין לותר את נחיצותו של ממשל חילוני נבעה בעיקר מן ההבנה שלעיתים קרובות הממשל נאלץ לפעול למימושן של החלטות “לא נוצריות”. סמכות שלטונית נוצרית אמתית לא יכולה, למשל, לצאת למלחמה או להתמודד עם גנבים, רוצחים ו”ברברים” אשר מעוניינים לחדור מבעד לגבולות הממלכה ולהוות חלק מהאוכלוסייה. שליט נוצרי אולטימטיבי היה צריך לפתוח את שערי מדינתו לכל אדם ולהושיט את הלחי השנייה לאלו הבאים לתקוף אותה. ולכן, לדעתו של מרתין לותר, יש צורך להמליך שליט חילוני נטול חסמים מוסריים ודתיים. הפרדת הדת מהמדינה הפכה לעקרון מנחה במהלך עידן הנאורות, תנועה אינטלקטואלית שמטרתה הייתה לבסס מוסר ועקרונות מנחים לניהול המדינה והחיים על יסודות רציונליים. הפילוסופים שפעלו במהלך עידן הנאורות אחראים במידה רבה לביסוסן של הדמוקרטיות הליברליות המודרניות באירופה ובארצות הברית. שאיפתם הייתה, בין היתר, לבסס שיטה שלטונית אשר יוצאת מתוך הנחה שהריבון הוא האדם ולא המוסדות הדתיים. המדינה, אם כך, הייתה לדידם כלי לשימור זכויות הפרט של האדם, אלו המוקנות לו מתוקף היותו בן אנוש, ללא הבדל גזע, מין ודת. עקרון הפרדת הדת מהמדינה, קרי: חילוניותה של המדינה; קיבל תימוכין פילוסופיים מוסריים במהלך עידן הנאורות, ונקבע בחוקותיהן של הדמוקרטיות המודרניות החל מסוף המאה ה-18. בעוד שלמונח חילוניות יש הקשר פוליטי ברור באירופה ובארצות-הברית, בישראל המונח מקושר בעיקר ליחסים בין האדם לדת או לאמונה. קיימת חפיפה גדולה מאוד בין קבוצת האנשים שמגדירים את עצמם כחילוניים, לקבוצת האנשים שמקיימים בצורה כזו או אחרת את אורחות הדת, ואף מאמינים בצורה זו או אחרת בקיומו של אל. אורח חיים חילוני הוא הגדרה מאוד רחבה, אשר מכילה בתוכה מידות שונות של קיום מנהגים דתיים. יש כאלו שיגידו את עצמם כחילוניים מכיוון שהם אינם שומרים את השבת באופן אדוק, אך מנגד משמרים מסורות אחרות של הדת היהודית, ומאמינים בקיומו של אל. מנגד, יש כאלו אשר ההיבט הפוליטי-חברתי של המונח חילוניות כמעט אינו מוכר להם. לכן כאשר אדם נשאל על חילוניותו, הוא בעיקר יתייחס למידה בה הוא מקיים את המצוות והנוהגים הדתיים. בשל כך, החילוניות בתרבות הישראלית נתפסת בעיקר כשלילה של ההוויה הדתית. מעטים בלבד מודעים ליסודות האידאולוגיים של הגישה החילונית. על כן, כאשר הגיע דוד בן-גוריון לחזון-איש להתייעצות לגבי מה צריכים להיות היחסים בין חילוניים לדתיים במדינה החדשה, אמר לו הלה שכאשר שתי עגלות, אחת עמוסה לעייפה, והשנייה ריקה, נפגשות במשעול צר - צריכה העגלה הריקה לפנות את דרכה לעגלה המלאה. מעבר לאינטרס הפוליטי שרצה חזון-איש לקדם בפגישתו עם בן-גוריון, ניזונה תפיסתו של הרב הנודע במידה רבה מן הבלבול הקיים בין שלל ההגדרות של היחס לדת בתרבות היהודית-ישראלית. לדידם של הרבה אנשים, אתאיזם הוא גרסה “קיצונית” לחילוניות. המונח השגור בשפה העברית לאדם שכופר בדת הוא אפיקורוס, על שם הפילוסוף היווני בן המאה השלישית והשנייה לפנה”ס. אתאיזם, אם כך, נחשב למידה כזו של התרחקות מהדת, אשר גורמת לאנשים לכפור בעצם קיום האל. ההתייחסות של החזון-איש, ואנשי דת רבים אחרים, לחילונים בכלל ולאפיקורסים היהודים בפרט, הוא כתינוקות שנשבו, אשר מכיוון שגדלו בסביבה לא דתית, לא נותנים דעתם ליראת אלוהים כראוי. בכך משתקף במלוא עוצמתו מרכיב האינדוקטרינציה בדת. הדת, לדידם של הרבנים הראשיים בישראל, מועברת על ידי חינוך ילדים מגיל צעיר ליראת שמיים, ודבר זה בא על חשבון ה”חילוניות” שלהם. אין הם רואים בחילוניות מערך ערכי בפני עצמו, אשר מכיל אידאולוגיה ומסורת נפרדת לדת, אלא רק “חוסר” בדת. היעדרה של יראת שמיים ושל התפיסה הדתית-דטרמיניסטית, כמאמרו של ריה”ל בספר הכוזרי: “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים”. הזלזול ופחיתות הכבוד שהוקרנו במהלך השנים מהממסד הדתי לחיים נטולי יראת אלוהים חלחלה לשורותיהם של החילוניים עצמם. והם אינם נאבקים עוד להגדיר את עצמם כחופשיים ברוחם, אלא מקבלים על עצמם בעל כורחם הגדרה שניתנה להם על ידי הדתיים. על מנת לשקם את החילוניות, יש לחזור ולהפיח בה את רוח התקופה שקדמה את המהפכה הצרפתית – עידן הנאורות. תקופה זו סימנה לאינטלקטואלים באירופה את יציאתו של האדם מהעבדות הרוחנית אליה הוא היה נתון תחת הדתות הממוסדות, לעבר עידן בו האדם יבסס את המוסר שלו על פני הרציונליות. אמנם מאז צברה האנושות גם טראומות רבות במלחמות עקובות מדם, ויש סיבות רבות להטיל ספק בכמה הנחות שעמדו ביסודן של המהפכות החברתיות שהחלו בתום עידן הנאורות, אך בשלב זה ניתן לחזור ולדון בצורה מושכלת על הנחות יסוד אלו, ולבנות את יסודות הנאורות החדשה; כזו שלוקחת בחשבון את מוסר ההשכל משלל התמורות והמאורעות שהתרחשו מאז המהפכה הצרפתית ועד ימינו.