הומניזם חילוני עכשיו

בעוד בשאר העולם אי-ההשתייכות הדתית נמצאת בעלייה, בישראל המצב מורכב יותר. אבל מהם בכלל ערכי ההומניזם ולמה החיבור הטבעי של ההומניזם הוא דווקא עם חשיבה רציונלית נונתאיסטית? די משעשעת ובהחלט נוקבת היא אחת האמירות של צ’כוב, בה טען שהוא מאוד בעד ערכי ההומניזם, והוסיף: אנשים, אותם אני לא יכול לסבול! צ’כוב ידע היטב למה הוא מתכוון במושג הומניזם, אך רבים מאיתנו שרויים בבלבול מושגים בכל הנוגע להומניזם, או להומניזם החילוני. לא אחת נשמעה הטענה כאילו רובה של אוכלוסיית מדינת ישראל היא חילונית. טענה זו מחייבת דיון במושג החילוניות, ובשאלות כמו: מיהו חילוני? ומהו הומניזם חילוני? ניתוח עמוק יותר של מושג החילוניות בישראל הביא למשל את יזהר סמילנסקי למסקנה לפיה החילוניים במדינת ישראל הם דווקא מיעוט:

“הדתיים מרובים, הלא דתיים מרובים יותר, ואילו החילוניים מעטים.”

במילים אחרות, לא די בהיות אדם ‘לא דתי’, כדי שיוכל להיחשב ל’חילוני’.   חילוניות למתקדמים - חילוניות הומניסטית ואידאולוגית הבחנה משמעותית להפגת בלבול זה היא בין חילוניות יומיומית ופרקטית (והיו שהגדירו זאת כ’חילוניות ממילא’), לבין חילונית עקרונית ואידאולוגית או למעשה חילוניות הומניסטית. החילוניות היומיומית נמצאה, גם בסקרים ובמחקר, ככזו שאיננה מבוססת על ערכים ואידאולוגיה, אלא בעיקר על נוחות ועל צרכים כלכליים. כך למשל, ללכת לים ולעשות קניות בשבת, מכיוון שזה הזמן הפנוי ומכיוון שיש מבצעים. במילים אחרות, קניות בשבת כי זה מה שבא לי, ולא בשם שום ערך נעלה, כמו למשל, ערך של חירות הפרט. זהו כבר חלקה של החילוניות האידאולוגית, שאליה נתייחס בשורות הבאות. החילוניות כתופעה רחבה, משתייכת להיסטוריה האנושית המאוחרת שעיקרה לאחר מהפכת ההשכלה. חוקרים שונים שעסקו באתוס זה התמודדו עם תופעה אשר בוודאי בהיקפיה בימינו, לא הייתה מוכרת בעבר. ייתכן שבכך טמון ההסבר לשינויים ולתובנות המחקריות המתחדשות הן בנוגע לחילון כתהליך, והן בנוגע לחילוניות כתופעה חברתית או כאתוס קיים.  החילוניות לפני מאתיים שנים הייתה שונה מזו שלפני מאה שנים, אשר הייתה שונה מזו של לפני חמישים שנים, וכל אלה שונות לבלי הכר מהחילוניות בימינו. לחילוניות האידאולוגית וההומניסטית של זמננו יש ליחס סל של ערכים. הערכים הללו שאינם מובנים מאליהם כלל והם קשורים בטבורם אחד לשני כפי שנראה. ראשית הבהרה קצרה על השאלה: האם אין אדם דתי הלוקח חלק בערכים שיתוארו להלן? בוודאי שיש. הערכים הללו אינם סגורים בפני אדם דתי. עם זאת, הם בוודאי מנוגדים לדת, לאמונה הדתית ולקאנון הדתי, עד כדי כך שבחלקם יש כפירה ממש. אדם דתי הנוהג בערכים אלה לוקח חלק בעולם החילוני וההומניסטי, מבלי דעת לעתים. מעבר לכך, היה ונמצא אדם דתי המאמץ את כל הערכים שיתוארו להלן משל היה הומניסט גמור, לא יהיה זה חוסר אחריות לקבוע שאותו אדם למעשה נטש כבר את האמונה הדתית (גם אם לא נטש את הדת עצמה) והפך להומניסט חילוני.   אולי נהיה קצת רציונליים? נחזור לסל הערכים החילוני-הומניסטי שהובטח כאן, ונפתח ראשית דווקא ברציונליזם ובדחיית הטרנסצנדנטי, כלומר בשאיפה לראייה וניתוח רציונלי של התופעות הקורות ושל ההסבר להיווצרותנו וקיומנו. המושג ‘טרנסצנדנטי’ מייצג את מה שמחוץ לעולם, כלומר מחוץ לטבע, או פשוט את העל-טבעי. החילוניות האידאולוגית דוחה את ההסברים העל-טבעיים כלא רלוונטיים, כילדותיים וכמושעים לפי שעה, אלא אם יוכחו מדעית ואמפירית. תחת זאת מציעה חילוניות זו את מה שהגדיר ירמיהו יובל כפילוסופיה של האימננטיות. האימננטי מייצג את מה שבתוך עולמנו, כלומר במסגרת הטבעית והרציונלית - זהו השדה בו החילוניות ההומניסטית חשה בנוח. סל הערכים שלנו מכיל מרכיבים רבים נוספים ויש לצלול ולחקור מה עוד יש בתוכו. התרבות החילונית וההומניסטית מחייבת פלורליזם וסובלנות, מאחר שברגע בו נזנחה האמת הדוגמטית של הדת, מיד נפתח בפנינו שוק חופשי של רעיונות. השוק החופשי הזה מחייב פלורליזם וסובלנות, שהרי אחרת הוא לא יהיה באמת חופשי. ואגב, ישנו הבדל בין פלורליזם לסובלנות (קחו שנייה לחשוב על זה ותחזרו אלינו). הפלורליזם רואה רעיונות שונים, כשווים וכרצויים באותה מידה. הסובלנות נובעת מתפיסה היררכית בה ישנם רעיונות טובים יותר וישנם רעיונות טובים פחות, וכאלה שהם גם ממש גרועים. ועדיין, לפי הסובלנות, כולם זכאים לבמה, לכבוד ולפתחון פה, גם הדעות והרעיונות הגרועים. מוכרת היא האמירה המיוחסת בטעות לוולטר (אך ככל הנראה מקורה באוולין ביאטריס הול, כסיכום של הגותו של וולטר): “אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם.” האמת היא שמאוד קשה להיות פלורליסטיים אמיתיים, ואולי גם לא הכרחי. סובלנות, לעומת זאת, היא בסיס ממנו הומניזם חילוני איננו יכול לסגת. נכון, לעתים יש להזכיר לחלקנו את האמירה לפיה: ‘סובלנות’, אין משמעה לסבול חוסר סובלנות (Tolerance does not mean tolerating intolerance), במיוחד בהקשר של חוסר סובלנות דתית.   אברקדברה וקסמים אחרים ובר, הפילוסוף והסוציולוג הגרמני, הגדיר את הרציונליות כ”הסרת הקסם מן העולם”. הגדרה מקסימה, יש לומר, לפיה בעוד שהתפיסה הדתית עוסקת בקסם, באה החילוניות ומסירה את הקסם הזה כבלתי מתקבל על הדעת. אדם מאמין (כל אחד בדרכו), נוטה לקבל תיאורים של ניסים כמייצגים אמת ממשית, או להתייחס לפעולה של נישוק מזוזה, למשל, ככזו המייצרת מציאות מסוימת, נניח רישום נקודת זכות כלשהי אשר תעמוד לו ביום הדין (יום שבעצמו מייצג קסם מסוים כמובן). המאמין גם מייחס לאמירת דבר מה כגון: ברכה או תפילה, ככאלה הבוראות מציאות. ממש אברקדברה, ולא כדי להתריס קשרתי בין תפילה וברכה לבין אברקדברה. המושג אברקדברה, לפי אחד ההסברים, מקורו בארמית: אברא כדברא, כלומר: אני אברא מציאות מסוימת באמצעות הדברים שאני מדבר ואומר. ממש כך, בהבל פי, אברא כדברא או אברקדברה. אך באה לה החילוניות ואומרת: נו באמת, מה לכם זאת? קסמים הם שעשוע יפה אך אנחנו לא מאמינים בהם כבעלי ממשות פיזית בעולם. ומכאן, לפי ובר: הסרת הקסם מן העולם. מקסים, תודו. הספקנות החילונית כלפי הקסמים הללו, מקורה כמובן ברציונליזם, אך גם בערך נוסף בסל של החילוניות ההומניסטית: ערך הטלת הספק. החילוניות ההומניסטית לא מקבלת קביעה דוגמטית מבלי שזו הוּכחה, מבלי שנחקרה, או לפחות ישנו בר סמכא העומד מאחוריה, כזה שעסק במחקר מבוסס ראיות, וגם אותו יש תמיד לבקר ולבחון במשקפי הספק. לכך מתקשר מושג פילוסופי נוסף הקשור גם הוא בחילוניות ההומניסטית: האוטונומיה על השכל האנושי. מצב בו השכל חופשי, עצמאי, עושה את שיקוליו וטוען את טיעוניו, מבלי שיהיה נתון לכפייה מחשבתית, לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה.   “ואהבת לרעך כמוך” (הפעם בלי אותיות קטנות) עבור התפיסה ההומניסטית-חילונית, תמיד יהיה חשוב האדם באשר הוא. כל רצונותיו, תשוקותיו והייחודיות שלו תמיד יהיו בעלי משמעות אותה יש לכבד ובלבד שאדם זה לא גורם לנזק ממשי לאחר. מכך מתחייב ערך נוסף: אינדיבידואליזם, הלא היא העמדה הפילוסופית המכירה בייחודיות של כל אדם ובזכותו להיות ייחודי (אינדיבידואום = בלתי ניתן לחלוקה, קרי יחיד ובעל אחדות). וכמובן הליברליזם במובנו המודרני הוא יצירה של הומניזם חילוני המבקש להעניק חירות לפרט, ולמנוע ממנו כל כפייה שרירותית שהיא. עבור כל הומניסט-חילוני אנשים חשובים מאידאולוגיה. הוא יוכל אומנם להכיר, למשל, בכפייה של גיוס שוויוני לשירות בצבא, כלומר, הוא יוכל להכיר במחיר מסוים שהפרט ישלם, בשל שיקול דעת רציונלי ושאינו שרירותי. אך לעולם לא יוכל להכיר בכפייה שרירותית כלשהי, בלתי מידתית ושאינה שוויונית, ובוודאי לא בכפייה המתבססת על אמונה דתית, אשר במהותה אינה נסמכת על רציונל או על הוכחה מדעית, אלא על האמונה עצמה ועל מה שקרוי כתבי הקודש. ההומניזם החילוני פותח אפיקים ומרחבים מעבר לקהילה הצרה של העם היהודי (במקרה שלנו) ומכאן ערך נוסף: אוניברסליזם. האוניברסליזם רואה את בני העמים האחרים כשווים בבסיסם (הרי לנו ערך נוסף: התנגדות לגזענות), וככאלה שהם באמת כמונו ואנו כמותם. “אהבת לרעך כמוך” ללא סייגים ואותיות קטנות, ולא חשוב מאיזה עם, גזע או דת (ואין לבלבל זאת עם פציפיזם).   הומניזם חילוני ודמוקרטיה נניח בצד את ההסבר השטחי לדמוקרטיה לפיו עניינה בעקרון הרוב. נניח אפילו להגדרה המשמעותית יותר של הגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב (וכן הגנה על הרוב מפני עריצות המיעוט). הדמוקרטיה הליברלית מחייבת חקיקת חוקים הקרויים חוקים פוזיטיביים, כלומר כאלה שהם אינם נצחיים ושהאדם הוא היוצר שלהם, וזכותו המלאה לשנות אותם אם יתברר שהם אינם טובים דיים. המטרה תהיה תמיד להיטיב עם האדם, וליצור שוויון וחירות ושגשוג לכל. לא רק שאמונה דתית לא תשפיע על חקיקה מעין זו, היא גם עומדת בסתירה, הן לרציונליזם המתחייב מחוקים פוזיטיביים, והן להיותם ברי חלוף, בשונה מהחוק האלוהי, הנצחי, הבלתי ניתן לערעור בעיניי המאמין. הדמוקרטיה הליברלית היא יצירה אנושית אשר בבסיסה מתחייבת חילוניות הומניסטית. די ברור לכל שחירות הפרט איננה עניין דתי, שהרי האדם הדתי מצווה במחשבות ומעשים לכל אורך חייו ואין הוא חופשי לבחור. לגבי מושג השוויון, יהיו שיתקשו להבין מדוע השוויון הוא מנת חלקה של החילוניות ההומניסטית דווקא. עבורם נזכיר את ההיררכיות האנטי שוויוניות שהיהדות הדתית-אורתודוקסית קבעה: כהן, ישראל, לוי, גוי, יהודי, חילוני, גבר, אישה. כל אלה אינם שווים. ברור אם כן גם מדוע פמיניזם הוא עניין חילוני הומניסטי. ובאופן כללי, החילוניות ההומניסטית רואה את הדמוקרטיה הליברלית כאפשרות היחידה לסדר החברתי (לפחות עד עתה); ההיפך הגמור מהיהדות הדתית-אורתודוקסית, אשר במחקר עולים הבדלים מעניינים בינה לבין הדמוקרטיה במספר הקשרים: אמונה מול ספקנות – היהדות המסורתית-דתית (כמו דתות אחרות), מוצאת באמונה את מקור הלגיטימציה, זאת לעומת הספקנות, או הספק העומד בבסיס תהליכי ההכרעה הדמוקרטיים כמקור הלגיטימציה העיקרי לוויכוח על דעות שונות. נצחיות מול זמניות – הדת היא אמת נצחית ולעומתה חוקי הדמוקרטיה מעשה ידי אדם ונתונים כאמור לשינוי לפי הצורך. בשל כך, פרספקטיבת הזמן של הדת מכוונת לעבר ואילו של הדמוקרטיה, לעתיד. חובות מול זכויות – הדת מציבה חובות למאמיניה ואילו הדמוקרטיה מדגישה את זכויות הפרט ואת חובות החברה כלפיו. פרטיקולריזם מול אוניברסליזם – הדמוקרטיה שואפת להחיל את חוקיה על כלל האזרחים באורח שוויוני. לעומתה, הדת היא פרטיקולריסטית ומעניקה זכויות עדיפות למאמינים על פני אלה שלתפיסתה נחשבים חוטאים. הממסד הדתי, וכן דתיים רבים, לא רואים בשוויון כדאגה לזכויות אנוש, אלא כהתגרות במוסר הדתי. יש להוסיף הבחנות של שני חוקרים חשובים אף שבחלק מהדברים תהיה חזרתיות קלה. צ’רלס טיילור ראה את החילוניות ההומניסטית כבעלת שלושה פנים:

1. עצמאותם של המדינה והמרחב הציבורי וניתוקם מהדת.
2. ירידה באמונה ובפרקטיקות הדתיות.
3. רכישת אמונות חדשות ובהן הומניזם ותפיסת הטרנסצנדנטליות כנאיביות.

בריאן ווילסון התייחס לשינוי במוקד הכוח והשליטה במערכת החברתית, ולהעברת בסיס הלגיטימציה מהמערכת הדתית למערכת הפוליטית; שינוי באופי הידע הנרכש והצבתו על מחקר אמפירי וניטרלי מבחינה מוסרית, ככלים להתקדמות מדעית; ולבסוף, התבססות של החברה המודרנית על עקרונות של רציונליזם. הומניזם עניינו בראיית האחר, או האדם בכלל, כבעל ערך שהוא כמעט, איך לומר, ערך מקודש. בכך נכללים חירותו וכל שאיפותיו, ללא שפיטה שרירותית וא-רציונלית של מעשיו ותפיסותיו. על-כן הומניזם זה הוא גם חילוני, הן בשל הרציונליזם והנאורות המתחייבים ממנו, והן בשל הפצת ההומניזם כלפי כל אדם, בעוד שהדת מכוונת למשהו הרבה יותר שבטי (גם אם במובן הרחב של המילה). זאת ועוד, ראיית האחר והכבוד כלפיו מחייבים יחס דומה כלפי בעלי החיים. אין כאן סתירה עם המושג הומניזם, אשר בשורשו, נכון, עומד האדם (Human). זאת מאחר שהכוונה איננה אגואיסטית, ואיננה למען האדם בלבד כלל. מבלי לחטוא למהות של ההומניזם, אנו יכולים גם להבין את כוונת המושג פשוט כך: היות אדם.   “גם אני, עסוק במספרים…” לאחר שעשינו מעט סדר במושגים, יש לשאול שאלה פשוטה: היכן אנחנו עומדים? מה משקלה של החילוניות בעולם ובישראל? אם כן, סקרים שונים בעולם מדגימים עלייה בנטישת הדת ומוסדותיה, ולא אחת גם ירידה באמונה הדתית. לפי סקר שערך מכון פיו על אמונה דתית בארה”ב ופרסמו באוקטובר 2012, נמצא שכמעט כל אמריקאי חמישי הוא אתאיסט, אגנוסטיקן, חסר דת או בוחר שלא להגדיר את עצמו במונחי דת ואמונה. זאת כאשר חמש שנים לפני כן טענו רק 15% מכלל אוכלוסיית הבגירים בארה”ב שהם חסרי דת; ולפני 40 שנים רק 7% אמרו שאין להם כל שיוך דתי. כאשר בוחנים את הצעירים בארה”ב נמצא בסקר כי יותר משליש מבני 18 עד 22 אומרים שאינם משויכים דתית. לפי אחד ההסברים בדו”ח פיו, ארה”ב צועדת בעקבות מגמת ההתרחקות מהדת שכבר נרשמה במדינות מפותחות רבות, כאוסטרליה, קנדה ומדינות אירופאיות, וייתכן שארה”ב שהייתה מאז ומתמיד חריגה במגמה זו, מתקרבת עתה לדגם החילוני-אירופאי. גם בסקר חוצה מדינות שערכה חברת המחקר הבינלאומית גאלופ (אינדקס עולמי של דת ואתיאיזם – 2012, אשר הקיף 51,927 בני אדם מ-57 מדינות נבחרות בחמש יבשות) והתפרסם באוגוסט 2012, נמצאה בארה”ב מגמת ירידה בשיעור הדתיים מ-73% בסקר דומה שנערך שנת 2005 ל-60%. נמצאה גם עלייה בשיעור האתאיסטים מ-1% ל-5%. ומסך המדינות שנסקרו עולה כי שיעור בני האדם בעולם המגדירים עצמם דתיים ירד ב-9%, ושיעור אלו שמגדירים עצמם כאתאיסטים עלה ב-3%. כך, לפי הסקר כיום 59% מגדירים עצמם כדתיים, 23% אינם דתיים ו-13% מגדירים עצמם אתאיסטים. בסקירת נתונים עדכנית יותר עליה דווח בנשיונל ג’יאוגרפיק בשנת 2016, עולה כי שיעור האנשים הרואים עצמם כאתאיסטים, אגנוסטיקנים או כחסרי דת הוא: מעל מחצית בנורווגיה ובאנגליה ובאיסלנד (בזו האחרונה 0% מאמינים שאלוהים ברא את העולם), בין 23% ל- 28% בארה”ב, 22% באוסטרליה, 42% בניו-זילנד, ביפן כ-80% אינם מחזיקים באמונות דתיות כלל. בכל המדינות הללו הנתונים שצוינו מייצגים עלייה בהיקפי האתאיסטים, אגנוסטיקנים או חסרי הדת, ביחס לסקרים קודמים שנערכו. אך הדברים בישראל נראים אחרת, ולפי סקר שנערך בשנת 2009 במרכז גוטמן שבמכון הישראלי לדמוקרטיה עבור קרן אבי חי, נמצא כי 43% מהיהודים מגדירים עצמם חילונים לעומת 46% בסקר מקביל שנערך בשנת 1999, 32% מגדירים את עצמם מסורתיים ו-22% מגדירים עצמם דתיים או חרדים, לעומת 16% בלבד ב-1999. ובכל זאת, מגמות טבען להשתנות ולהתעצב, ובסקרים אחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפחות כפי שהוצג בתחקיר טלוויזיוני של אבישי בן-חיים מערוץ 10 תחת השם ‘שקר הרוב החרדי’ הוצגו נתונים לפיהם בישראל כיום יש יותר אנשים היוצאים לשאלה מאשר אלה החוזרים בתשובה. האם היוצאים לשאלה שמים פעמיהם למחוזות החילוניות האידאולוגית או היומיומית? האם אכן ישנו שינוי מגמה גם בישראל? ימים, כדרכם, עוד יגידו. שלומי ששון הוא ד”ר לפילוסופיה פוליטית ויועץ פילוסופי.