האמונה בעל-טבעי היא טבעית – וגם שגויה – לחלוטין
בני האדם ניחנו בנטייה ראויה לציון לאמונות בעל-טבעי, ובמיוחד בגורמים נסתרים, דהיינו יצורים שפועלים כמונו על בסיס אמונותיהם ומאווייהם, אבל שלא כמונו, הם בדרך כלל אינם גלויים לעין הבלתי-מזויינת. האמונה בקיומן של ישויות דמויות-אדם כאלה נפוצה ביותר. כפי שציין סטיבן פינקר ב- (https://ffrf.org/publications/freethought-today/item/13184-the-evolutionary-psychology-of-religion) (2004)’ [הפסיכולוגיה האבולוציונית של הדת], בני אדם בכל התרבויות מאמינים שמחלה ואסון “נגרמים ומבוטלים על-ידי מגוון ישויות נעלמות דמויות-אדם: רוחות, קדושים, שדים, כרובים או ישו, מיני שטנים ואלים.” בארצות הברית, לדוגמה, סקר ‘האריס’ מ-2013 מצא שכ-42% מאמינים ברוחות, 64% – בהישארות הנשמה לאחר המוות, 68% בקיומו של גן העדן ו-74% מאמינים באלוהים. מה מושך אותנו לאמונות כאלה? לא ייתכן שהתשובה הפשוטה היא היותן אמונות-אמת; מרביתן בבירור אינן כאלה. ידוע לנו שאמונות רבות הן שקריות משום שהן סותרות אמונות דומות אחרות. אם ניקח למשל אמונות באלוהים: יש המאמינים שישנו אל אחד, יש שמאמינים בקיומם של שני אלים (כמו במנכאיזם) ואילו אחרים מאמינים בקיומו של פנתיאון אלים שלם. אנשים גם דבקים באמונות שנבדלות אלה מאלה באופן דרמטי במאפייני היישויות האלוהיות, והם מייחסים להן תכונות ומעשים מנוגדים. אולם לא רק אי-ההסכמה בין המאמינים היא שחושפת את הכזב שברבות מאמונות אלה: למשל, מחלות אינן נוצרות בידי יצורים שטניים אלא אך ורק מסיבות טבעיות. וכמובן, ה”הוכחות” לקיומם של יצורים כאלה – עדויות-ראיה של רוחות, פיות, מלאכים, אלים ופעילותם המאגית – מופרכות דרך-שגרה על-ידי חוקרים. כשאנשים מתבקשים להצדיק את אמונתם ביצורים בלתי-נראים אלה, הם על פי רוב פונים לשני דברים. ראשית, לעדויות: דיווחים על ראיית היצורים הללו, אירועים פלאיים שלכאורה נגרמו בידיהם, וכן הלאה. כל חנות לספרות ניו-אייג’ תוכל לנפק אינספור עדויות אודות גורמים בלתי-נראים, שלכאורה יהיה קשה להסביר את קיומם במונחים טבעיים של הזיות, הונאה עצמית, תופעות טבע שזוהו לא-נכון, להטוטים וכדומה. שנית, רבים גם יטענו שהיתה להם תחושה סובייקטיבית של נוכחות: הם “פשוט יודעים” שדודתם המנוחה נמצאת במחיצתם בחדר, או שיש להם מלאך שומר, בזכות איזה חוש נוסף, חוש רוחות. האורקל מדלפי האמינה שהיא מקבלת תשדורות מהאל אפולו בעודה ישובה על התלת-רגל שלה. דתיים רבים בני זמננו מאמינים שהם יכולים לחוש בנוכחותה של האלוהות בעזרת איזה חוש אלוהי ((https://en.wikipedia.org/wiki/Sensus_divinitatis)). ברם, אם באמת אין שום בסיס טוב להאמין בקיומם של דברים כגון אלה, מדוע אנשים מאמינים בהם? בעניין זה רבות הן ההשערות המדעיות, אבל לעת-עתה לא ניתנה כל תשובה סופית. יתרון ברור אחד להנחה שישנם גורמים בלתי-נראים הוא שקיומם יכול להסביר דברים מבלבלים מכל בחינה אחרת. אני מוכן להישבע שהשארתי את המפתחות שלי על השולחן; אבל הנה הם, מתחת לספה. איך לעזאזל זה קרה? אם אני מאמין בקיומם של גרמלינים – יצורים בלתי-נראים שחיים בביתי, שמתחשק להם לעסוק בתעלולים ושיש להם יכולת כזאת – כי אז התעלומה מתבהרת מיד. היצורים הסמויים מן העין מספקים הסברים מהירים ונוחים לאירועים, שאחרת היו נחשבים בעינינו למסתוריים ביותר, ובמידה שניתן לפייס או לשכנע יצורים אלה, האמונה בהם יכולה גם להעניק תחושת שליטה, וזו יכולה להוות מקור לנחמה בעולם שאחרת היה נתפש כלא-ודאי ומסוכן. מדענים הפועלים בתחום מדעי ההכרה של הדת הציעו הסברים אחרים, ובהם הרגישות ההיפראקטיבית לאיתור ישויות (hyperactive agency-detecting device, HADD). נטיה זו מסבירה מדוע רשרוש בין השיחים באפלה מעלה את המחשבה האינסטינקטיבית “יש שם משהו!” ככל הנראה, התפתחנו למהר ולייחס תכונות אנושיות – כוונה ופעולה – אפילו לעצמים נטולי-נפש. בסביבה בה חיו אבותינו, לנטייה זו לא היה מחיר כבד מבחינת ההישרדות והפריון, אבל כשלון באיתור יצורים שבהחלט נמצאים שם עלול היה בהחלט לגבות מחיר כבד מאד: אם נכשלתם בזיהויו של נמר שן-חרבות, יש להניח שהוא יוציא אתכם ממאגר הגנים. התפתחות ה-HADD יכולה להסביר את הנטייה האנושית להאמין בנוכחותם של גורמים אפילו כשאי-אפשר לִצפות בהם. מכאן נובעת האמונה האנושית בישויות דמויות-אדם כמו רוחות או אלים. יש גם צורות של אמונה בעל-טבעי שאינן מתאימות לתבנית ה”ישות דמוית-אדם”, אלא פשוט מניחות את קיומם של כוחות נסתרים – למשל, פנג שואי, שמובן באורח על-טבעי – אבל אין ב-HADD כדי להסביר אמונות כאלה. למען האמת, אני מפקפק אם ישנו מנגנון אחד ויחיד שיש בו כדי להסביר את הנטייה האנושית לדבוק באמונות על-טבעיות כאלה, וטיעון גולמי שזאת “תקווה מהרהורי הלב” בוודאי איננו מספק. הדבר בו מאמינים איננו תמיד לרוחו של המאמין; לפעמים, כמו במקרה של ביקורים ליליים של שדים, הוא בהחלט מבעית. כך או כך, הנטייה לקוות מהרהורי הלב רק דוחה את המסתורין, משום שבכל זאת נידרש להסבר מדוע בני-אדם נמשכים כל-כך לאמונה ביצורים בלתי-נראים. יהיה אשר יהיה ההסבר הנכון לנטייה האנושית הייחודית להאמין בישויות סמויות דמויות-אדם, העובדה שאנו כה נוטים להאמין בהן מרצון, בפרט כשאמונות כאלה מושתתות על שילוב בין עדויות להתנסות סובייקטיבית, יכולה לשמש אות-אזהרה לכל מי שמאמין בישות סמויה על בסיס זה. נניח שאני רואה לפני נחש על האדמה. על פי רוב סביר שאאמין שאכן יש שם נחש. אבל אם תוצג בפני הוכחה לכך שסוממתי, ושזה גורם לי להזייה מציאותית של נחש, כבר לא סביר שאאמין שהנחש ישנו שם. אולי עדיין אראה נחש אמיתי, אבל לאור ההוכחה החדשה כבר לא אוכל להניח במידה סבירה שאני אמנם רואה אותו. בדומה לכך, אם יש בידינו הוכחה טובה לכך שבני-אדם נוטים מאד לאמונות כוזבות ביצורים בלתי-נראים כשאמונות אלה מבוססות על התנסות סובייקטיבית, כי אז עלי לחשוד היטב באמונות אלה. וזה, בתורו, נותן לי סיבה טובה לפקפק בכך שדודי המנוח, או איזה מלאך, או אל, אכן מתגלים לפני ברגע זה, אם היסוד היחיד שיש לי להאמין בכך הוא התרשמותי הסובייקטיבית שאכן זה מה שקורה. בנסיבות אלה, מי שמתעקשים לומר “אני פשוט יודע!” אינם מדברים בהגיון.
מאמר מאת סטיבן לאו, עורך כתב העת THINK של the Royal Institute of Philosophy [המכון המלכותי לפילוסופיה]. מחקריו מתמקדים בפילוסופיה של הדת. מספריו: The Philosophy Gym: 25 Short Adventures in Thinking (2003) [התעמלות פילוסופית: 25 הרפתקאות חשיבה] ו- A Very Short Introduction to Humanism (2011) [מבוא קצרצר להומניזם]. עריכה: נייג’ל וורברטון. הופיע במגזין (https://aeon.co/ideas/belief-in-supernatural-beings-is-totally-natural-and-false), עברית: שלמה אדם. !(https://metrics.aeon.co/count/96e94129-6898-4969-8940-c35c95f7854a.gif)
