דת ופתולוגיות מוחיות אחרות

“לעוצמות כאלו של רשעות רק הדת יכולה לדחוף את האנשים.” טיטוס לוקרטיוס קרוס, על טבע היקום

דמיינו את עצמכם הולכים ברחוב צדדי בחיפה ורואים עלם צעיר מדבר עם דמות שאתם לא רואים ולא שומעים. בוודאי תחשבו שהוא שיכור, או הוזה, או משוגע. אם הוא יתפוס אתכם לפתע בדש בגדכם ויגיד לכם: “אני יודע את התשובה! אני יודע את התשובה!” אולי תנערו אותו מעצמכם, תזעקו לעזרה או פשוט תצעקו לעברו “משוגע!“. אך סיפור זה הוא לא אחר מסיפורו של עבריין המין המורשע אליעזר ברלנד, אחד מהמנהיגים המרכזיים של חסידות ברסלב, או, כפי שבוודאי תכירו מחסידיו או מאמצעי התקשורת האחרים – הרב ברלנד. הגבול בין טירוף לדתיות הינו מטושטש ביותר עד לא קיים. במרכז לבריאות הנפש בירושלים מאושפזים כל שנה בין 3 - 4 אנשים אשר טוענים שיש להם כוחות אלוהיים, שבידם משימה משיחית כלשהי, או שהם דמות שמתוארת באחד מספרי המיתולוגיה של הדתות האברהמיות1. סינדרום ירושלים הינו הפרעה נפשית מוכרת, אך אין היא אלא התבטאות של שכנוע עמוק של אדם באשר לנכונות דתית זו או אחרת. מדוע אנו מתייחסים בצורה כה שונה לאנשים אשר לוקים בסינדרום ירושלים לעומת אנשים כמו אליעזר ברלנד? לכאורה, קשה להבדיל בין המסרים של אלו הראשונים לעומת המסרים של אליעזר ברלנד. הלוקה בסינדרום ירושלים, בדומה לברלנד, יכול לטעון שאלוהים אמר לו שהוא השליח שצריך להביא את דבריו לעם. ברלנד טוען שאלוהים אמר לו שהדת היהודית היא הדת הנכונה מבין שלושת הדתות האברהמיות. הלוקים בסינדרום ירושלים מפונים במבוכה מרחבת הכותל, ומוכנסים לאשפוז כפוי. ברלנד, לעומתם, קיבל מעמד של רב בכיר ביותר בקהילתו, וגם לאחר שהורשע בעבירות מין חמורות חסידיו ממשיכים לסגוד לו ולהללו. בואו נמשיך לתאר שני סיפורים מקבילים של אדם שהורג ללא אבחנה מספר רב של אנשים שהוא לא מכיר אישית. צ’ארלס ג’וזף ויטמן נולד ב 1941, ופלורידה, ארה”ב. בנערותו היה חניך בתנועת הצופים האמריקאית, ואף קיבל אות החניך המצטיין. הוא התגייס לחיל הנחתים, וקיבל הכשרה של צלף. במהלך שירותו הוענקו לו מדליית הזהב להתנהגות מופתית, ומלבד העמדה אחת למשפט צבאי על איום בנשק על חייל אחר, עליה נידון ל 90 יום עבודת פרך במחנה צבאי, הוא סיים את שירותו ללא תקריות חמורות2. בשנת 1966 יצא ויטמן למסע הרג. הוא הרג את אימו ואשתו על ידי דקירות סכין בליבן. לאחר מכן הוא עלה לקומת תצפית של מגדל באוניברסיטת טקסס באוסטין, ממנה ירה למוות ב 16 בני אדם נוספים לפני שנורה למוות על ידי שוטרים. בפתקים שהשאיר אחריו ויטמן בזירות הרצח של אמו ואשתו הוא ביקש שמוחו ייחקר ותיבדק הסיבה להתנהגותו. ויטמן היה מודע, כך נראה, לחומרת המעשים הנתעבים שביצע, אך דחף שנבע מגידול סרטני בהיפותלמוס במוחו הניע אותו לפעולה זו. ברוך גולדשטיין נולד ב 1956 בברוקלין, ניו-יורק. הוא למד בישיבה דפלטבוש, היה תלמידו של מאיר כהנא, והצטרף לפעילות של הליגה להגנה יהודית בארצות הברית. הוא סיים לימודי רפואה בארה”ב, וכשעלה לישראל שירת כרופא צבאי בדרגת סרן. בפורים 1994, בשעה 5 לפנות בוקר, נכנס ברוך גולדשטיין ל”אולם יצחק” שבמערת המכפלה, בה התפללו באותה שעה כ-800 מוסלמים. גולדשטיין פתח באש עם רובה שהיה ברשותו, ורצח 29 מתפללים לפני שחוסל בעזרת מטפי כיבוי אש ועמודי ברזל. חברי ועדת שמגר, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לחקר הטבח, לא העלו בדעתם להורות על בדיקת מוחו של ברוך גולדשטיין ולא תרו אחר סיבה פיזיולוגית שהניעה אותו לבצע את הטבח הנפשע. מדוע ניראה לנו טבעי שבמקרה של גולדשטיין אין צורך בביצוע ניתוח לאחר המוות כדי לבדוק האם גידול סרטני לחץ על בלוטת ההיפותלמוס שלו? התשובה היא שאנחנו מניחים שהסיבה לפועלו נעוצה באידיאולוגיה שלו. ברוך גולדשטיין היה אדם דתי, הושפע מהאידיאולוגיה של מאיר כהנא, ופשעו משוקע בהווייתו הדתית-לאומנית. אם יש בליבנו ספק מה היה עונה גולדשטיין בדיעבד לשאלה: “האם עשית מעשה נכון?”, הרי שהתמיכה, ההערצה וההנצחה לה הוא זוכה בקרב מאמינים לא מעטים, מפוגגת אותו. לאמונה דתית יש השפעה מכרעת על תפישת העולם שלנו. אמונה דתית מנתבת את השאלה המוסרית הבסיסית: “האם עלי לעשות מעשה זה או לא?” דרך אמות המידה אשר מוכתבות ע”י כתבי קודש עתיקים, או שנמסרות על ידי בעלי הסמכות וההשפעה בזרם הדתי אליו משתייך האדם. המסורות השונות מבטלות את הצורך של האדם לחשוב בצורה רציונלית, ולנתח בכוח מחשבתו, ועל בסיס ראיות, באיזו דרך עליו לפעול. כך, במקרים של פשעים בשם האל, ההשפעה של הדת על האדם המאמין אינה שונה בצורה מהותית מהשפעתם של גידול מוחי או הפרעה נפשית, הגורמים לאדם לבצע מעשים אשר לא מתיישרים עם החשיבה הרציונלית או עם כללי המוסר. מחקר חדש בכתב עת המדעי 3Journal of Religion and Health מצביע על כך שאנשים דתיים נצמדים לאמונותיהם גם כאשר הם מוצבים למול עדויות הסותרות את אמונתם. דרכי הפעולה והדעות בהן בוחרים אנשים דתיים צריכות להתיישב קודם כל עם המוכר להם, והם אינם נותנים מקום לביקורת רציונלית כלפי מעשיהם. אם להשתמש במינוח של הפסיכולוג האמריקאי לורנס קולברג, אנשים המאפשרים לאמונה הדתית ולקודקס המוסרי הבעייתי הנלווה אליה להנחות אותם, תקועים בשלב הקונבנציונלי של ההתפתחות המוסרית4, אין ביכולתם לשקול זה מול זה טיעונים בעד ונגד המעשה שאותו הם נדרשים לעשות במצוות הדת שלהם. בהיבט הזה אפשר לראות את האדם הדתי כאדם בעל נכות מוסרית. הפילוסוף סלבוי ז’יז’ק טוען כי המשפט הידוע מספרו של דוסטוייבסקי :“אם אלוהים אינו קיים הכול מותר.” פשוט אינו נכון5. העדויות המצטברות לאורך היסטוריה הן הפוכות לחלוטין – דווקא למי שיש אלוהים הכל מותר. אם שאלות מוסריות הינן דבר שאין לאדם יכולת לפתור בעצמו, אם האדם הוא לא יצור תבוני בעל יכולת מוסרית, אזי עליו לקבל פקודות “מגבוה”, כתב קודש או סמכות דתית כזו או אחרת. לכן האמירה או ההנחה שאדם דתי הוא אדם מוסרי היא פשוט שגוייה מיסודה; אדם דתי הוא אדם שמציית לסמכות חיצונית לו בנושאי מוסר, וזו יכולה לפקוד עליו לעשות שלל מעשים מזעזעים. לכן המשפט של דוסטוייבסקי צריך להשתנות ל:“אם אין מערכת אוטונומית למחשבה והחלטה בנושאי מוסר, אז הכל מותר”. הדת היא מערכת חברתית אשר מעבירה את חבריה אינדוקטרינציה עוצמתית לציות לסמכות הדתית כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסטים המקודשים ובדבריהם של אלו הנתפסים כנציגי האל עלי אדמות. גם בדת היהודית, בה יש לכאורה חשיבות לכך שכל תלמיד חכם יקרא את התורה בעצמו, אנחנו רואים ריכוזי כוח רבניים פטריארכליים אשר מכווינים את נתיניהם לראות בציווייהם כאורים ותומים ולפעול בהתאם. הדת היא פתולוגיה מסוג שונה מזו בה לקה צ’ארלס ג’וזף ויטמן. הסינדרום בו לקה ויטמן לא ניתן להעברה לאנשים נוספים. הגידול היה כלוא בתוך גולגולתו, ושום מגע עם אדם אחר לא היה גורם להעברתו ממוח למוח. הדת, לעומת זאת, מועברת על ידי התופעה המייחדת בני האדם ביחס לחיות – תקשורת מילולית. בני האדם הם החיות היחידות האוויליות מספיק על מנת להיות מסוגלות להאמין שאם נהרוג אנשים רבים בני דת אחרת, ונמות אגב כך, נזכה לכבוד רב ב”חיים שלאחר המוות” או כל קונסטרוקציה דמיונית אחרת שהדתות פיתחו. הדת עוברת מאדם לאדם על ידי רעיונות, חיקוי של ילדים את הוריהם, אינדוקטרינציה של אמונות ותפישות, ודרישה קנאית מהפרט שלא לערער על אמונות אלו, ולא לערער על הסמכויות הדתיות אשר לא רק מבינות, לכאורה, את העולם טוב יותר ממך אלא אף מהוות חוליה מקשרת בינך לבין הממד האלוהי והשמימי. הדת היא, אם כן, פתולוגיה מדבקת המשפיעה על פועלם המוסרי של מאמיניה. לפעמים היא גורמת להם לעשות מעשי צדקה וחסד, תוך הבטחה נוסח הורה המבטיח ממתק לילדו הפעוט, לגמול בעולם הזה, הבא או בשניהם, אך לעיתים קרובות מדי היא גורמת להם למעשים נוראים. מסעות הצלב הרצחניים, האינקוויזיציה, הטבח במערת המכפלה ופיגועי ההתאבדות שבאו בעקבותיו, או זוועות דאעש - על הפוטנציאל ההרסני של האמונה הדתית היטיב לעמוד, כלוקרטיוס לפניו, הפיזיקאי זוכה הנובל סטיבן ויינברג באומרו: “דת היא עלבון לכבוד העצמי האנושי. איתה או בלעדיה, תמיד יהיו אנשים טובים שיעשו מעשים טובים ואנשים רעים שיעשו מעשים רעים. אבל כדי שאנשים טובים יעשו מעשים רעים, לכך יש צורך בדת.” [1] ערך ויקיפדיה סינדרום ירושלים. [2] ערך ויקיפדיה צ’ארלס ויטמן [3] (https://link.springer.com/article/10.1007%2Fs10943-017-0433-x) [4] ערך ויקיפדיה תאוריית ההתפתחות המוסרית של קולברג [5] סלבוי ז’יז’ק: “דווקא כשיש אלוהים… הכל מותר… וכל השיקולים המוסריים נעלמים” - !(https://img.youtube.com/vi/yUtW6KIdtxE/0.jpg)