במוקדם או במאוחר נמות כולנו. האם תחושת משמעות עשויה להועיל לנו?
“למרות כל ההתקדמות בתחום הרפואה,” נוהג לעקוץ חברי ג’ייסון, “שיעור התמותה נותר יציב: מוות אחד לאדם.”
ג’ייסון ואנוכי למדנו יחד רפואה בשנות ה-80 של המאה ה-20. כמו שאר המשתתפים בקורס שלנו, גם אנו בילינו שש שנים ארוכות בשינון כל הדברים שעלולים להשתבש בגוף האנושי. פילסנו את דרכנו בחריצות דרך ספר לימוד בשם Pathologic Basis of Disease (הבסיס הפתולוגי של המחלות), שתיאר בפרטי-פרטים כל מדווה ומחלה שעלולים לפגוע ביצור האנושי. אין פלא שסטודנטים לרפואה נעשים היפוכונדריים ומייחסים גורמים זדוניים לכל גוש, בליטה או פריחה שהם מגלים בגופם.
ג’ייסון הרבה לחזור על אותה אמירה, שהזכירה לי שהמוות (כמו גם המחלה) הוא היבט בלתי-נמנע של החיים. אלא שלעתים נדמה שבמערב פיתחנו איזו התכחשות הזויה לכך. אנו שופכים מיליארדים על הארכת חיים בעזרת התערבויות תרופתיות וכירורגיות שהולכות ונעשות יותר ויותר יקרות, בעיקר בשנות התשישות האחרונות שלנו. כשמסתכלים בתמונה הרחבה, זה נראה בזבוז נואל של הוצאותינו היקרות על בריאות.
אל תבינו אותי לא-נכון: אם אפול למשכב בגלל סרטן, מחלת לב או כל אחד ממגוון החוליים מסכני-החיים עליהם למדתי בביה”ס לרפואה, ארצה בכל הטיפולים הנואלים והיקרים שידי תשיג. אני מעריך את חיי. האמת היא, שבדומה לרוב בני האדם, אני מעריך את ההישארות בחיים יותר מכל דבר אחר. אבל – וגם זה כמו רוב בני האדם – אינני נוטה להעריך באמת את חיי עד שניצבת מולי האפשרות הממשית שהם יילקחו ממני.
בתקופה בה למדתי למדתי רפואה, חבר ותיק נוסף בשם רוס למד פילוסופיה. הוא כתב אז חיבור שכותרתו “המוות כמורה”, חיבור שהשפיע עלי עמוקות. הוא טען שהדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות כדי להעריך את החיים הוא לראות תמיד לנגד עינינו את עובדת היותו של המוות בלתי-נמנע.
המטפלת הפליאטיבית האוסטרלית ברוני ווייר ראיינה אנשים רבים ב-12 השבועות האחרונים לחייהם, ושאלה אותם מהן החרטות הכי גדולות שלהם. בראש הרשימה, כפי שנכתב בספרה The Top Five Regrets of the Dying (חמש החרטות הגדולות ביותר של הגוססים) 2011, היו:
- הלוואי והיה לי האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, ולא כפי שאחרים ציפו ממני
- הלוואי ולא עבדתי כל-כך קשה
- הלוואי והיה לי האומץ לבטא את רגשותי
- הלוואי והייתי נותר בקשר עם ידידי
- הלוואי והייתי מרשה לעצמי להיות מאושר
הקשר שבין המודעות למוות לבין חיי מימוש עצמי היה חשוב מאוד לדידו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שז’אן-פול סארטר והוגים אקזיסטנציאליסטיים נוספים שאבו השראה מעבודתו. היידגר קונן על כך שאנשים רבים מדי מבזבזים את חייהם בריצה עם ההמון, במקום להיות נאמנים לעצמם. אבל היידגר עצמו התקשה לממש את האידאלים שלו; ב-1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית, בתקווה שהדבר יקדם את הקריירה שלו.
חרף מגרעותיו כאדם, רעיונותיו של היידגר עתידים יהיו להשפיע על קשת רחבה של פילוסופים, אמנים, תיאולוגים והוגים נוספים. היידגר האמין שרעיון ההווייה של אריסטו – שעבר כחוט השני בהגות המערבית במשך 2,000 שנה, ומילא תפקיד מרכזי בהתפתחותה של החשיבה המדעית – הינו פגום מיסודו. שלא כמו אריסטו, שראה את הקיום כולו, כולל זה של בני האדם, כדברים שניתן לסווג ולנתח במגמה לתרום להבנתנו את העולם, היידגר טען בהוויה וזמן, 1927 (Being and Time), שבטרם נתחיל לסווג את ההווייה, עלינו לשאול: “מי או מה עוסקים בחקירה הזאת?”
היידגר ציין שאנו, התוהים לגבי ההווייה, נבדלים איכותית מיתר הקיום: הסלעים, הימים, העצים, הציפורים והחרקים שאותם אנו חוקרים. הוא המציא מילה חדשה להווייה זו שחוקרת, מתבוננת ומטפלת. המילה היא “דַזֶיין” (Dasein); הוא ביקש לעקוף את ההתחסנות שפיתחנו כלפי מלים כמו “אדם”, “בן-אנוש” ו”יצור אנושי”, ולמצוא מחדש את חוש הפליאה ביחס לתודעה שלנו.
הפילוסופיה של היידגר ממשיכה לקסום כיום לרבים, הרואים שהמדע מתקשה להסביר את חוויית היותו של אדם מוסרי ודואג, מתוך מודעות לכך שחייו היקרים, החידתיים והיפים יבואו יום אחד לקיצם. לפי היידגר, מודעות זו לכליוננו הבלתי-נמנע עושה אותנו – שלא כמו הסלעים והעצים – רעבים להפוך את חיינו לראויים לחיותם, למשמעותיים, לבעלי תכלית וערך.
בעוד שמדע הרפואה המערבי המבוסס על החשיבה של אריסטו, רואה את הגוף האנושי כמשהו חומרי שניתן להבינו בכך שבודקים ומפרקים אותו למרכיביו ככל דבר חומרי אחר, הרי שהאונטולוגיה של היידגר מציבה את החווייה האנושית בלב הבנתנו את העולם.
לפני עשר שנים אובחן אצלי סרטן עור. כרופא, ידעתי עד כמה תוקפני ומהיר-לקטול עלול להיות סוג הסרטן הזה. למזלי, נראה שהניתוח הצליח (בלי עין הרע). אבל היה לי מזל במובן נוסף: נעשיתי מודע יותר מאי-פעם בעבר לכך שמתישהו אני עתיד למות; ואם לא מסרטן עור, ממשהו אחר. מאז אני הרבה יותר מאושר. ההבנה הזאת, הקבלה הזאת, המודעות הזאת לעובדת מותי חשובה לרווחתי לכל הפחות כמו כל ההתפתחויות בתחום הרפואה, משום שהדבר מזכיר לי לחיות את חיי במלואם מידי יום ביומו. אינני רוצה לחוות את החרטה אותה שמעה ווייר יותר מכל, לא לחיות חיים “של נאמנות לעצמי”.
רוב המסורות הפילוסופיות של המזרח מעריכות את חשיבותה של המודעות למוות עבור חיים טובים. ספר המתים הטיבטי, למשל, הוא טקסט מרכזי בתרבות הטיבטית. הטיבטים מקדישים זמן רב לחיים במחיצת המתים, דבר והיפוכו ככל שזה נשמע.
הפילוסוף הגדול ביותר במזרח, סידהרטה גואטמה, המוכר גם כבודהה, הבין את חשיבות המודעות למוות. הוא ראה בתשוקה את מקור כל הסבל, וייעץ נגד היקשרות לתענוגות ארציים ובעד התמקדות בדברים חשובים יותר, כגון אהבה לזולת, בניית שוויון-נפש והישארות ברגע.
הדבר האחרון שאמר בודהה לחסידיו היה: “הקמילה טבועה בכל דבר שקיומו מותנה! צאו וגלו בשקידה את גאולתכם!”
כרופא, אני זוכה לתזכורות יומיומיות לשבירותו של הגוף האנושי ולקרבתו הרבה של המוות האורב. אך כפסיכיאטר וכפסיכולוג אני זוכה גם לתזכורות למידה בה החיים עלולים להיות ריקניים ללא תחושת משמעות או תכלית. המודעות להיותנו בני-תמותה, לסופיותנו היקרה, יכולה באופן פרדוקסלי להניע אותנו לחפש – ואם יש צורך, ליצור – את המשמעות לה אנו כה כמהים.
וורן וורד הוא פרופסור עמית לפסיכיאטריה באוניברסיטת קווינסלנד. הוא מחבר הספר העתידי Lovers of Philosophy (אוהבי הפילוסופיה), 2021. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/sooner-or-later-we-all-face-death-will-a-sense-of-meaning-help-us). עריכה באנגלית: נייג’ל וורברטון. עברית: שלמה אדם.
