בדיקה בררנית של מקורות-הדעת המעצבים את התודעה - חלק א׳
השפעת הַהַבְנָיָה החברתית על תפיסת המציאות לרוב האנשים קשה להימצא במצב של ערנות תודעתית רציפה – הסחי הדעת אורבים לאדם על כל צעד ושעל. מעטים מסוגלים לפתח דרך-קבע תודעה עֵרָנִית וחשדנית דיה, העומדת על המשמר, בודקת ומאמתת את מקורות המידע הנקלטים בחושינו, המציפים והמפציצים את מוחנו על ידי סוכני התרבות בחברה בה אנו חיים. חלק ניכר מהנקלט בתודעתנו ללא סינון, הוא זה שתורם לשינויים ברגשותינו, מַכְוִין את בחירותינו, פעולותינו והתנהלותנו. מן הראוי שנחזור ונזכיר לעצמנו ולמקורבינו עד כמה חשוב לפתח את המיומנות לעצור מעת לעת ולהתבונן בביקורתיות במקורות המידע המוזרמים למוחנו ומרכיבים בלי משים את תמונת המציאות שמתהווה בתודעתנו. נראה שיוזמה מתמשכת שכזו נחוצה לכל מי שתפיסת המציאות הרחבה יותר, חשובה עבורו. לכן, במקום לצרוך מידע ללא בקרה ולקבל כמובן מאליו את מבול המסרים שמציף את מוחנו מכל עבר, נזכור ונזכיר שהיכולת האנושית כוללת גם אפשרות להפעיל חשיבה בררנית וזהירה. את דבריו ב”משל המערה” המפורסם פותח אפלטון במילים: “דמה נא את טבענו מבחינת החינוך וחוסר החינוך, למצב כזה…” והוא מתאר מצב מטאפורי, באמצעותו מדגים כיצד האדם עלול להשלות את עצמו באשר למה שעיניו רואות נכחו (ספר המדינה לאפלטון). אפלטון מתאר מצב שבו אסירים יושבים כבולים בתוך מערה כשגבם מופנה אל פיתחה המואר של המערה, כלומר, פניהם מופנות לקיר הפנימי שמצוי מנגד לְפִתְחָהּ של המערה עליו מוקרנים צלליהם של הפוסעים מול הפתח. תרגיל החשיבה האפלטוני מבקש להבהיר באמצעות משל המערה, כי לגבי אותם אסירים כבולים, המציאות נתפסת ומתקיימת במוחם כממשות, אף שאיננה אלא השתקפות של צללים על פני הקיר שרק אליו הם יכולים להפנות את מבטיהם. בעבורם, ההשתקפות של ההולכים מאחורי גבם, היא המציאות היחידה הנקלטת בחושיהם וּמֻמְשֶׂגֶת בתודעתם ועל כן הם מסיקים ומאמינים כי הצללים הם המציאות הממשית עצמה. אפלטון בדרכו הדיאלוגית פונה אל איש-שיחו: “כלום אינך חושב שיהיו סבורים כי מה שהם רואים בעיניהם הרי הם הדברים הממשיים?” וגלאוקון משיב: “בהכרח כך”. אם נרחיב את הרעיון, ניתן לומר בוודאות הולכת וגוברת כי האדם בן-זמננו, בשגרת חייו, מבסס יותר ויותר את השקפותיו ואת תפיסת המציאות שלו, לא בהתאם לחוויותיו והתנסויותיו הישירות במגע פנים אל פנים נוכח התרחשויות המציאות, אלא בהתאם לְמֵיצָגִים המעובדים החולפים במוחו כפי שהם מוגשים על ידי סוכני-תיווך מקצועיים ומתוחכמים באמצעות המסכים המרצדים בערוצי התקשורת ההמונית המקיפים אותו. אמנם לא כולם מעצבים כך את עמדותיהם, אך הרוב, פועל כך מבלי משים, רוב הזמן. הסיפור הדמיוני-מודרני שעומד בבסיס הסרט “מטריקס” מתאר אף הוא את אותה ההתרחשות היומיומית שעיקרה: התפיסה “האוטומטית” הבלתי בררנית וההרגלית של המציאות, לעומת הטלת הספק וחקירת הגורמים המשפיעים עלינו:
“המטריקס הוא בכל מקום. הוא מקיף אותנו. אפילו עכשיו, בחדר זה ממש. אתה יכול לראות אותו כשאתה מתבונן מבעד לחלון, או כאשר אתה מדליק את הטלוויזיה. אתה יכול להרגיש אותו אפילו כאשר אתה בעבודה, … הוא העולם שנפרש אל מול עיניך בכדי לגרום לך להיות עיוור לאמת” (המטריקס, 1999).
עלילת המטריקס מכוונת לחדד את עובדת היותו של האדם חשוף תמידית לאפשרות שתפיסת המציאות שלו מעוותת והמסע לגילוי האמת מפרך ותובעני.
גם הסרט “המופע של טרומן” (1998) מהווה דוגמא טובה להצגה דרמטית-קומית של המציאות המדומה לחלוטין, המוטמעת במוחו של גיבור הסיפור. גם סרט זה מדגים בפנינו כיצד ניתן כביכול ליצור סביבה מתוכננת ומתוזמנת כדי לְדַמּוֹת את תהליכי ההבנייה החברתית שמעצבים את תודעתו של כל אדם בהתאם לסביבה, לתקופה, לחברה ולתרבות שבה נולד וגדל.
ומעבר לכך, בעצם בחירתו של נושא ספציפי המסוקר בהרחבה בתקשורת ההמונית עתירת הַמָּסַכִּים, ודחיקת נושאים אחרים ממוקד המיקרופונים ועדשות המצלמה, יש מסר לגבי החשיבות היחסית של ההתרחשויות השונות, המצביע על סדר יום וסולם ערכים (אג’נדה) מתוכננים-מראש, מסוננים ומעובדים להצגה דרמטית מתוזמרת היטב בפני המאזינים והצופים.
הבחירה בידיעת האמת על פני האשליה, תוך וויתור על בורות נוחה ועיוורון-תפיסתי מרגיע, אינה בחירה קלה ופשוטה. היא תובעת יכולת להתנער מהאשליות וההרגלים הנוחים שהעניקה לנו ההבנייה החברתית.
אמרו קדמונינו: “מרבה דעת – מרבה מכאוב” מאחר שמרגע שחודרת לתודעתנו ההכרה באמת, אנו עלולים למצוא עצמנו משתייכים למחנה מצומצם של אותם יחידים שאינם מוכנים להסתגל לנורמות ההתנהלות המוכרות, לסמכויות מקובלות, למסורות חסרות הגיון אך רוֹוְחוֹת, למוסכמות שעברו מדור לדור ללא התחשבות בשינויי התקופה והחברה.
רוב האנשים יעדיפו להמשיך ולחיות בנוחות ובאושר יחסי שמעניקים להם אי-הידיעה, הבורות, ההשתייכות הקבוצתית החמימה הַמְּמַשְׁטֶרֶת אך גם התומכת, ולהתעלם במקביל – כמעט מבלי יודעין – מהכבלים הסמויים שהשתייכות זו מניחה על חשיבתם. רוב האנשים יפגינו עויינות כלפי מי שינסה לגלות להם שתפיסתם רחוקה מאמיתות ועובדות. ההתפקחות מובילה לדרך חתחתים עתירת מכשולים ומחסומים שיכבידו על חייו של המוכן לבחון מחדש את מקורות הידע השולט בתודעתו ומעצב את עמדותיו. עם כל זאת יש שכר לאמיצים המוכנים להשתחרר מתלות אוטומטית במעצבי תודעתם ולהציב לעצמם אתגר התפתחותי ענק שגם אם עשוי לגרום אולי לדחייה חברתית מסוימת, יפצה אותם בהענקת שמחה פנימית עצומה והערכה עצמית מתקדמת, שאינה תלויה – יחסית – בזולתם. באמצעות התהליך המברר באופן בלתי פוסק את השאלה הנצחית “מי קבע שזה נכון?” ניתן להשיג שיפור רב בהכרת המציאות וסיפוק רב מחדוות הגילוי והחשיפה של מקורות ההשפעה החברתית המעוותים את מסגרת ההתייחסות שלנו.
ההבלטה וההסתרה של המידע משרתת את מעצבי התודעה
כאשר מוצג בפנינו אירוע באמצעי התקשורת, יש להניח שגם בו תופיע הפרשנות של מי שמסקר. לעיתים בתום לב ולעיתים מתוך כוונת- מְכַוֵּן להתמקד על חלק מהאירוע ואף להתעלם באופן מוחלט מחלק אחר בהתרחשות המסוקרת. לא פעם רצוי לבדוק לא את מה שמוצג או נאמר אלא את מה שלא נאמר, את מה שהוסתר…
דיווחים רבים המובאים אל פתח תודעתנו, נעשים שלא בתום לב. עקרונית, רובנו מודעים באופן כללי לעובדה שהמסרים הבאים לשקף את המציאות על פני המסך נבררו מראש, עברו עיבוד, ומוצגים בהדגשים שנבחרו מראש על ידי בעלי עניין המבקשים לעצב את השקפותינו כך שיתאימו למטרותיהם ולאינטרסים שלהם.
כמעט כל כתבה מכילה שלא במקרה, גם תכנים שיווקיים של שירותים ומוצרים תוך ברירת סדר קדימויות קפדני המגלה טפח ומסתיר טפחיים שהותווה על ידי מי שהונחה לכך. התכנים וההתרחשויות היומיומיות, זוכים לסיקור סלקטיבי: חיובי בעליל או שלילי מוחלט, ולהתייחסויות ופרשנויות מסוימות ולא אחרות. המכלול המשתקף על המסך נקלט לרוב במוחות הצופים כ”מציאות שאין בלתה”. מישהו קובע עבור הצופים והמאזינים, מה מכלל אירועי החיים ייבחר להיות מוצג בפניהם ומה יוסתר, יוסווה, יורדם או יתגמד או יופיע רק בשולי התכנים המשודרים. לא מעט אירועים – חלקם חשובים ביותר לציבור – נותרים במסננת חדר העריכה, נמחקים ממסכי התקשורת בהוראה מגבוה או בתירוץ כזה או אחר. בצריכה ביקורתית נבונה של תכנים שנחשפים בפנינו, כדאי גם לתהות על מה שהוחסר מהתמונה הכללית.
לא מעט אנשים כובלים עצמם מרצון או נכבלים מחוסר ברירה להשתקפות של פני המציאות כפי שמגישים אותה בפניהם “מעצבי-המציאות”. דרך הצגת המציאות לאחר סינון ועיבוד, מתגלים לעיתים בדיעבד ולאחר זמן, עיוותים רחוקים מהאמת האובייקטיבית, בצד חוסר מידתיות (תפיסה לא פרופורציונלית) של אירוע זה או אחר. אבל הצופה הממוצע גם אם עולה בו ספק שהמוצג בפניו לא אמין או מופרך, נשאב עד מהרה לתוך התרחיש המניפולטיבי עתיר המרכיבים הפועלים על חושיו, שמיועדים להבריח או לטשטש באמצעים מתוחכמים את ספקותיו.
מאחוריו של כל מסר ותשדורת המונית, מסתתרים מאבקים על השאלה מה אמור להיכנס לסדר היום, מה יוצג בפני הציבור, מי יצוטט ומה מדבריו יצונזר או יוצא מהקשרו, מה יזכה לכותרת שמנה ופירוט ארכני ומה יצומצם וימוזער להכרחי שמחייב התייחסות כלשהיא. “מישהו” קובע לציבור מהו משך הזמן שיוקדש להצגת אירוע מסוים, אישיות מסוימת, וכיו”ב “אייטמים” שונים. וכמובן גם באיזו תדירות נחזור ונשמע את הדברים וכן, גם… באיזו עוצמה.
מצבנו כיום אמנם שונה ממצבם של אסירי “משל המערה” של אפלטון שנכתב לפני כ- 2,400 שנה. זאת מאחר שקיימת מודעות אצל רבים לעובדה שמה שמשודר, נגוע באינטרסים גלויים וסמויים כך שברור לרובנו שלעולם יקשה עלינו לגלות את “האמת, כל האמת, ואך ורק את האמת”. מעבר לכך, יש בהחלט אנשים בררניים שאינם אוכלים את כל מה שמנסים להלעיט אותם ומתמודדים בערנות רבה מול הניסיון להקהות את יכולת השיפוט שלהם, לתעתע בחשיבתם ולהבריח (תרתי משמע) את תבונתם.
בשנים האחרונות ניתן לבחון כיצד הניסיון להשפיע רגשית ובאופן תת-מודע על הצופה הולך ותופס תאוצה. בין שלל השיטות והטכניקות הגלויות והסמויות בולט הניסיון המניפולטיבי לשלוט בתחושות הגופניות וברגשות באמצעות צלילים. כמעט לכל “אייטם”, מוצמד גם פס-קול מוזיקלי המלווה את הדוברים כאילו מדובר בסרט מתח, סרט אימה או דרמה. מוזיקה זו חוברת ישירות אל התת מודע. היא מגבירה את המתח, מנסה להעצים את הדרמה, מטילה אימה או מגבירה את שמחת הניצחון וכיו”ב. לעיתים הגברת ה”סאונד”, ה”פס-קול המוזיקלי” גורמת להחרשת דברי הדוברים שהופכים להיות לרקע. המסר המילולי נקטע ומועבר בצלילי-שיר, מנגינה, סרטון, או תמונה המופיעים במוקד התשדיר, עדשת המצלמה או המיקרופון. לעיתים כל הלווי המוזיקלי בנוי על צלילי אקורד אחד מפורק החוזר על עצמו או אפילו צליל תו אחד החוזר על עצמו במונוטוניות המזכירה טכניקות של היפנוזה.
על תופעה זו, אצטט מזיכרוני את רוח דבריו של ירון לונדון אחד מאושיות התקשורת: במצבי חיים, אין לווי של מוזיקת רקע. מדוע בכתבות המסקרות סיטואציות שנלקחו מהחיים עצמם או בראיון שהוקלט באולפן מוסיפים פס-קול מוזיקלי כאילו אנו צופים בסרט עלילתי, בדרמה, בתשדיר פרסומת או בסיפור דמיוני? ואני מוסיף על כך: מעניין לעקוב אחרי כתבות המציגות בטלוויזיה אישיות בכירה ועכשווית שנואמת בפני הציבור. ברוב המקרים נדמה שאיש מאנשי ההפקה לא מונחה להוסיף פס קול מוזיקלי בצד הטקסט המדובר (בינתיים).
אם כך ניתן לסכם ולומר שהמציאות שאנו קולטים במוחנו, רובה ככולה איננה מורכבת מההתנסות הישירה שלנו, אלא מועברת למוחנו מהמתווכים המוכשרים המקצוענים והמעולים שאין נאמן מהם לאדונם או למעסיקם, ואין מחמיר מהם ביישום ההשפעה המבוקשת.
הם מתמידים לדבוק בתכתיבים בין אם מחשש למשרותיהם ובין אם מתוך דבקות ואמונה בדרכו של המנהיג או “מוביל דעת הקהל”. מנגנון יעיל ומקצועני דואג להכשיר ללא הרף סרסורים חרוצים שיהיו אמונים על העברה סלקטיבית, שקולה ומדודה, של התשדורות המעצבות. ההנחיות “מגבוה”, “מלמעלה” או ב”רוח המפקד” הופכים את “דרג הביניים” למשרת נאמן, קנאי וקפדן יותר משולחיו באשר ליישום ערכים ומטרות של מי שקובעים להיכן תישוב הרוח. העורכים והמגישים אמורים להוביל ולתווך בפועל בין מי שמתווה את הכיוון לבין אוכלוסיית ה”מוּבָלִים”. היחיד, משוחרר מהמטלה המייגעת להכניס סדר בים האירועים המציפים תדיר את ימינו, ולכן נוח וקל לְמַדַּי לגורמים המשפיעים לבחור עבורו איזה אירועים להעדיף.
מקומה של הפרשנות האישית בתפיסת אירועי המציאות
ניתן להרחיב את ההבנה לגבי טיבה של תודעתנו גם באמצעות אגדת “משל הפיל והעיוורים”: עיוורים נשלחים למשש פיל ולתאר באוזני המלך, מה טיבה של חיה זו. העובדה שכל אדם עשוי לתפוס רק חלק מהמכלול המרכיב התרחשות נתונה, ולעצב את עמדתו רק לפי מה שנתפס מזווית הראייה האופיינית לו, איננה חדשה, ולגבי רבים מובנת מאליה. במשל הידוע, כל עיוור ממשש חלק שונה של הפיל ומדווח על מה שקלט. ובעצם גם זהו דמוי מוצלח למה שמספר לך מישהו על משהו שהתרחש: לעולם לא תהא זו התמונה הכוללת גם אם צולמה והוסרטה מזוויות ראייה אחדות. כל אירוע נתון לפרשנות. ומאחוריה של כל פרשנות מסתתרת חוויה אישית נקודתית ולא כוללנית, מניעים סמויים או גלויים חלקית, ועוד ועוד התערבויות מודעות ושאינן מודעות שעלולות לעוות את הדיווח.
לא פשוט לבחון את מקורות הדעת כשמכירים בכך שהמציאות לעולם תהא נתונה לפרשנות סובייקטיבית. מה שמתואר כטוב בהתגלמותו על ידי האחד, עשוי להיתפס כמקור הרוע על ידי האחר. בסרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה “רשומון”, מוצג הקושי להגיע לאמת אחת מוסכמת על התרחשות נתונה. העדים להתרחשות מתארים מזיכרונם את הנסיבות האובייקטיביות, אך עושים זאת באורח סובייקטיבי-פרשני. כל אחד מעלה תפיסת אירוע שונה בתכלית, הקשורה באישיותו, במיקומו, ובתפקידו של המדווח בסיטואציה. העדויות סותרות זו את זו, ללמדך כי התפיסה האנושית איננה חפה מעיוותים והשפעות והתמונה המלאה חמקמקה ולא מוחלטת.
העיוותים יכולים להיגרם רק מפאת הימצאותה של מחשבה מסוימת, פילוסופיית חיים, דעה קדומה, תפיסת טיבו של האדם, תפיסת עולם מוגדרת ואף חוויות-עבר אישיות, תסכולים וקונפליקטים מתמשכים פחדים ותקוות, מצוקות ואכזבות, הצלחות וציפיות, רגישויות וטראומות נטייה לאופטימיות או פסימיות ועוד…
כל אלה לחוד וביחד, מגיחים ממעמקי התת מודע שלנו, משתלבים בזיכרונותינו ומניעים אותנו במודע או דרך התת-מודע להציג את עמדתנו כלפי כל אירוע.
כך מקבל האירוע האובייקטיבי לכשעצמו, פרשנות סובייקטיבית. אין גבול לאפשרויות עיוותי התפיסה האנושיים ההופכים אותנו מאדם שחווה התרחשות אובייקטיבית מסוימת, לאדם שמדווח עליה לעצמו או לזולתו מנקודת מבטו, “בעיני המתבונן”.
שאלות העוסקות במציאות העכשווית של בני הדור הצעיר, נבחנות בחלק ב’ של המאמר. ההנחה הבסיסית היא ששאיפותיו האישיות של הפרט באשר למסלול התפתחותו העתידי מושפעות אף הן מהמקורות החברתיים המעצבים את התודעה.
מה ישיבו צעירים בני דורנו לשאלות כמו: “מה תרצה לעשות לִכְשֶׁתִּגְדַּל”? או “מה מושך אותך לעשות בעתיד בחייך הבוגרים”?
האם שאלתם את עצמכם אי פעם לְמָה שואפים כיום רוב הצעירים מבחינת הכוסף החברתי? מהו הסיכוי להצליח לחקות את המודל העכשווי המוערך ולהשיג את הסטטוס החברתי הנכסף? עד כמה תתרום הצלחה זו להתנהלות מְסַפֶּקֶת ומשביעת רצון, מותאמת לאישיות היחיד הַמֻּכְוָן “לבחור” בה? וגם… עד כמה ההשפעה על עיצוב תודעתו תגדיל את סיכוייו להיכשל?
בהמשך, יוצג הניסיון לתת תשובה לשאלות אלה…