איך וויליאם ג’יימס מעודד אותנו להאמין באפשרי

כשהייתי בקולג’, פיתחתי מחלה מסתורית. חשבתי שאני מאושרת, אבל בערבים הייתי בוכה במשך שעתיים. אף על פי שהפרשנות המובנת מאליה היתה דכאון, מבחינתי זה היה רק בגלל ארוחות הצהריים. עניין האוכל התיש והעציב אותי. השתדלתי לדלג על ארוחות הבוקר והצהריים ולחיות על גבינת קוטג’ וחטיפי שוקולד. ואחר כך גזרים. אחרי ערבים רבים כאלה, איזו בת 18 בעלת רוח פילוסופית יכולה להאמין ברצון חופשי? הייתי מערכת עיכול. מולקולות. המחשבה הבאה היתה שאמות, שאתפרק למולקולות בעודי צעירה. בערך אז גיליתי את וויליאם ג’יימס (1842-1910), אבי הפסיכולוגיה האמריקנית כדיסציפלינה רשמית. האם הבעייה שלי היתה “פסיכולוגית” או “גופנית”? וויליאם ג’יימס איפשר לי להבין שייתכן שמדובר בזו וגם בזו. לתופעות נפשיות, הסביר, יש שורשים גופניים. הוא הקים את מעבדת הפסיכולוגיה מבוססת-הביולוגיה הראשונה באוניברסיטת הרווארד, אבל סמך על החוויה האישית וכיבד את יכולתנו לחשיבה צלולה. הייתי מערכת העיכול שלי וגם היו לי ברירות. הדיון בנושא הרצון החופשי הינו חד-משמעי בנקודה אחת: אנו חווים את עצמנו כיצורים בוחרים. אולי זאת אשליה, אבל לא אשליה שביכולתנו לתפקד בלעדיה. כשאתה מרים את זרועך, אתה הוא שמרים את זרועך. אבל בהתקפי הבכי ההם, אם הזרוע שלי התרוממה לא הרגשתי שזו בחירה שלי. באופן כללי, הייתי פשוט מוטלת שם. כשהייתי בת 17, הדייט שלי סימם ואנס אותי; החוויה היתה דומה. ואני הפסקתי להרגיש שיש לי איזו אפשרות בחירה לגבי מה שאני אוכלת. אבל כל יום, בערך בארבע אחר הצהריים, הייתי קמה ומכינה שיעורי בית, לפעמים בפרץ של השראה. היה לי באותה שנה רצף מושלם של ציוני 10. בצעירותו, גם ג’יימס הרגיש מובס ושדינו נחרץ. במשך כמעט שלוש שנים לאחר שקיבל את התואר שלו ברפואה הוא נשאר בבית וסבל מבעיות עיכול, ראיה גרועה, כאבי גב, הזיות, התקפי פניקה ודכאון. הוא לא היה מסוגל להתעמל או להאמין ברצונו החופשי. אבל ב-30 לאפריל 1870 הוא קם וכתב ביומנו:

אתמול היה משבר… סיימתי לקרוא את החלק הראשון של Essais השני מאת רנובייה ואני לא רואה כל סיבה לכך שההגדרה שלו ל”רצון חופשי” – לקיים מחשבה אחת ויחידה משום שאני בוחר בכך, כשאולי יש לי מחשבות נוספות – מוכרחה להיות מוגדרת כאשליה. בכל אופן, לפי שעה – עד לשנה הבאה – בדעתי להניח שזאת לא אשליה. האקט הראשון שלי, של רצון חופשי, יהיה להאמין ברצון חופשי.

בעיניו, כמו גם בעיני, יש לשקול את העצמי, או את ה”רצון”, כנגד האי-וודאות ביחס ליכולת לתפקד בעתיד. עד היום, מזה עשרות שנים, ניסיתי דיאטה אחרי דיאטה. נטלתי את כל נוגדי הדכאון. והתסמינים שלי לא היו יציבים, ולא ידעתי מדוע או מתי. אבל כשקראתי את ג’יימס הייתי פשוט מוכרחה להמשיך לנסות דברים, והכי חשוב – להיות אמיצה. ממנו למדתי שהאמת חמקמקה אבל מוכרחים לעשות מעשה. במשך השנים פניתי למחשבה הזאת בכל פעם שלא ידעתי אם אני בריאה מספיק כדי לקבל על עצמי אתגר כלשהו, ואם מחלתי היא-היא הסכנה או שמא הסכנה הגדולה ביותר היא פחדי. ג’יימס כמעט והחמיץ את אהבתו הגדולה, אשתו אליס, מחששו שמא אין הוא שפוי או אמין מספיק כדי לבקש ממישהו לחלוק עימו את גורלו. ספרו The Beast in the Jungle (1903), אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של אחיו, הנרי ג’יימס, מתאר אדם טרוד מדי בתחושת אבדון מכדי לאהוב. Just do it (פשוט לעשות את זה). היום זאת סיסמה של Nike שהתפרסמה משום שהיא שימושית כל-כך. ג’יימס בחר להאמין שהאהבה היא התרופה. את יציבותו, במשך מה שהתברר כחיים פוריים להפליא, עליו לזקוף לזכות אליס. אף על פי שתמיד נאבק באופי הפכפך ובראייה גרועה, הוא היה מלא שמחה, התלבש בצורה אקסצנטרית, היה איש-שיח נפלא ומורה מלידה. התבטאות נלהבת עלולה להטריד אנשים מסוימים, ומשביתי-שמחות חושבים שהיא רדודה. בעיני ג’יימס היא היתה הכל, רק לא זה. כשהכרכרה שלו טיפסה במאמץ במעלה ההר, הוא היה קופץ ממנה כדי להקל על הסוסים. הוא שיחק טניס, החליק בגלגיליות, רכב על אופניים ועל סוסים וטיפס על הרים. חייו מלמדים אותנו להיצמד למיזם חשוב אפילו אם מחמיצים מועדי הגשה. ב-1878 ג’יימס חתם על חוזה לכתיבת ספר לימוד פסיכולוגיה בתוך שנתיים. “עקרונות הפסיכולוגיה” (The Principles of Psychology), עבודת סיכום מסיבית, לא ראה אור לפני 1890. המיזם הכביד עליו מאד, אבל הוא לא ויתר והמשיך להגיה את הפרקים ארבע או חמש פעמים. סגנון הכתיבה שלו היה חשוב לג’יימס, והוא התענג על כך שרבים כל-כך בזמנו חוו את ספר הלימוד שלו כדרשות מלאות השראה. בפרק על ההרגל, עצתו החכמה – קבלו החלטות ויַדעו את זולתכם כדי שתחושו אחראיים להן – מהדהדת עד ימינו. כשסיים את ספרו עב-הכרס כתב לאליס: “אכן, אני מוצא נחת כלשהי בכך שאינני חי אך ורק במיזמים, שאיפות ואמירות, אלא מידי פעם משלים מלאכה כלשהי כהוכחה לכל הרעש הזה.” אם את מרגישה חולמנית, ג’יימס לצידך. עזרה העובדה שלאליס היתה אמונה – בבעלה וגם בכל-יכול. ג’יימס, שבשלבים מסוימים בחייו נהג לפקוד את הכנסיה, הבין שהאמונה עשויה להיות בריאה מבחינה פסיכולוגית, וטען במסה שלו The Will to Believe (הרצון להאמין, 1896) שביכולתנו לשכנע את עצמנו לכך. אבל לא נראה שהוא אי-פעם האמין. גם אני, כאתאיסטית, מצאתי בכך השראה. אני מעריצה ומחפשת את הדתיים, ומשתתפת בטקסי דת מכל הסוגים. כיום נעשה מקובל לבחור במנהגים דתיים כדרך לטיפול עצמי. ג’יימס מזמין אותנו לשמור על פתיחות ביחס לכל מה שמסתורי, מאלוהים ועד לתופעות הנפשיות. אנו פועלים על סמך “הוכחות חלקיות” בכל תחומי החיים, הוא אמר. האתוס של “בואו ננסה את זה” בנוסחת הרצון החופשי שלו הפך לרעיון ליבה. ג’יימס נמנה על חבורה קטנה בקיימברידג’ שבמסצ’וסטס שפיתחו את הפרגמטיזם כאסכולה אמריקנית ייחודית. בימי השברון החברתי של אחרי מלחמת האזרחים, הפרגמטיסטים הורו לאמריקנים להשליך מעליהם כל ודאות, לקבל את קביעותו של השינוי, להתנסות ולהבין שאנחנו שופטים מהי “אמת” לפי התוצאות. האם רעיון זה התברר כמועיל באופן עקבי כלשהו? המשמעות של התנסות אינה מחייבת לזנוח את התקווה לעקרונות מוסריים נצחיים, כפי שאולי ממליצים לנו הפרגמטיסטים של בתר-מלחמת האזרחים. אבל דמיינו את עצמכם כאנשי הצפון של לפני מלחמת האזרחים שמבקשים להגן על האיחוד. האם הייתם דוגלים בביטול העבדות? כמה פעמים אנו מסכימים לעוול משום שמחיר המאבק בו גבוה מדי וקשה לתת אמון בקנאים משני הצדדים? ג’יימס התגאה בשני אחיו הצעירים שבעודם בני-עשרה שירתו כקצינים בשני גדודי שחורים. הוא גם התבייש בכך שהוא עצמו לא נלחם. הביוגרפים מאשימים את אביו; הוא האשים את עצמו. המשכתי לחשוב על ההתלבטות שלו. אחת מחברותי, נוצריה אוונגליסטית שחורה, מאמינה שההפלות הן העבדות של ימינו והעוול העצום שהרוב לא רואים. אני לא מסכימה איתה אבל לא מסוגלת לכנות אותה “קנאית”. אני פמיניסטית ואני מקשיבה. מקשיבה היטב. אומרים שהיום קשה יותר להקשיב; הסיכונים רבים יותר, הקונפליקט קשה יותר. אולם האם זה היה אי-פעם קל יותר? ג’יימס היה רוצה שנקשיב כדי לחדד את הטיעונים שלנו, בידיעה שהקונפליקט עשוי להאיץ את הקידמה. בעידן שהוקסם מצ’ארלס דרווין, ג’יימס תר אחר ערכה של תחרות. “היריבות עומדת ביסוד עצם קיומנו וכל השיפורים החברתיים הושגו בעיקר הודות לה… מופע הראווה של המאמץ הוא שמעורר ומקיים את מאמצינו שלנו,” כתב ב-1899. בחיי האישיים אני נוטה להתבייש כשאני תחרותית או מקנאת; אני אוהבת את הרעיון של ג’יימס, שזה נורמלי. לאחרונה קיבלתי דיאגנוזה חדשה. נדרשו למדענים 30 שנה כדי לזהות שתסמינים כמו שלי מקורם באי-סדירות במערכת החיסונית. יכול להיות שסבתי, שנולדה ב-1900, סבלה מאותה הבעייה. כשפניה התנפחו בהיותה צעירה, הרופאים עקרו את כל שיניה. לי איש לא עולל זאת! כמו מיליוני אנשים עם מחלות כרוניות, גם אני ניסיתי תרופות משונות ומביכות בהצלחה חלקית. אך אילו חיכיתי לסיבות טובות יותר לחוש בטחון עצמי, אני חושבת שחיי היו כיום הרבה יותר מצומצמים. אחרי כל השנים הללו אני אסירת-תודה לקידמה המדעית שהתרחשה בימי חיי ולפילוסופיה שלה, שג’יימס עזר לייסד ואשר הפיחה בה רוח-חיים. השעון מראה לכולנו את השעה ארבע. כשאתם בריאים, זה קורה בבוקר. אנו “מקיימים בדעתנו מחשבה אחת ויחידה” לצאת מהמיטה, אפילו אם היינו מעדיפים שלא, וקמים. כשהייתי ילדה לא ידעתי שלסבתא שלי יש שיניים תותבות. בארוחות הבוקר הייתי רואה אותה כפי שהיא בחרה להיות, מלאת חיים ומחייכת.

תֶמה ארנפלד היא סופרת שכותבת על פסיכיאטריה ופילוסופיה. כתיבתה התפרסמה בין היתר ב-The Wall Street Journal, The New York Times, Newsweek,Reuters , The LA Review of Books. מחברת הספר Morgan:The Wizard of Kew Gardens (2018) ומתגוררת בניו-יורק. פורסם במקור ב (https://aeon.co/ideas/how-william-james-encourages-us-to-believe-in-the-possible). עריכה המאמר באנגלית: פאם ווינטראוב. עברית: שלמה אדם.

!(https://metrics.aeon.co/count/f525dbf0-e5ea-4c28-8de9-3033ebd4e479.gif)